העיבוד הקולנועי של הבמאי ההונגרי לאיוש קולטאי ל״ללא גורל״ של אימרה קרטס אינו נרתע מתיאור היופי שהתקיים בחיים באושוויץ.
האם צריך להפתיע שמה שמבקרים מסוימים מכנים סרט השואה הטוב ביותר שנעשה אי פעם הוא יצירתו של אדם שאינו יהודי? במקרה של הצלם ההונגרי לאיוש קולטאי, שקיבל מזוכה פרס נובל היהודי־הונגרי אימרה קרטס את המשימה לביים את ״ללא גורל״, עיבוד למסך של הרומן שלו בשם זה מ־1975, אולי ראוי לשאול. במיוחד משום שקולטאי אינו מהסס לספר ל״ג׳רוזלם ריפורט״ שכאשר צילם את הפרטים הכמעט ביוגרפיים של חוויות קרטס במלחמה, חיפש השראה בעלייתו של ישו לגולגולתא. לא כמטפורה למאמץ שלו עצמו להוציא לפועל את המופע הקולנועי ההונגרי היקר ביותר שנוסה אי פעם, שימו לב, אלא למצוקתה של דמותו הבדיונית הצעירה של קרטס, שנעצרה ונשלחה לאושוויץ בשיא השואה בהונגריה.
״נו, באמת״, התפרץ קולטאי כשהבעתי הפתעה מבחירתו בישו כמטפורה המארגנת את סיפורו של הסופר שבמולדתו הונגריה הושמץ שנים על שהספרות שלו יהודית מדי. ״אתה יודע שישו היה יהודי, ושכל אחד נושא צלב כבד על הכתף. הוא עשוי מעץ, או אולי הוא האמונה שלך. אבל לכל אחד יש אחד״.
מה שעובד, חשבתי לעצמי. במיוחד כשנזכרים שסטיבן שפילברג החליט לעצב את אמירתו המכרעת על השואה סביב חוויותיו של אנטישמי פולני ראוותני. ובכל זאת, כנראה טוב להונגריה ש״ללא גורל״ לא נבחר לאחד מחמשת המועמדים הסופיים השנה לאוסקר לסרט הזר הטוב ביותר.
להונגרים היה קשה דיו ב־2002 להשלים עם העובדה שהספר שממנו עובד הסרט — שיצא בארצות הברית כ״Fatelessness״ בהוצאת רנדום האוס ב־2004 — סיים כמעט לבדו ארבעה עשורים של אלמוניות ספרותית הונגרית, כשקרטס, אז בן 72 ומחבר שמונה רומנים בסך הכול, קיבל את פרס נובל לספרות (ראו ״ארוחת הצהריים שלי עם אימרה״, פרופיל של קרטס, 21 בפברואר 2005).
לדברי חוקר השואה אלווין ה׳ רוזנפלד, יצירתו של קרטס זכתה לתגובות מעורבות אצל הונגרים, שרבים מהם מטילים ספק בכך ש״יהודי הכותב על אושוויץ בתדירות ובתשוקה כה רבות יכול להיות ׳הונגרי׳ אמיתי״.
כתוצאה מכך, ״ללא גורל״, שנדרשו לו עשר שנים למצוא מו״ל, זכה בתחילה להתעלמות המבקרים, מעט הונגרים אחרים קראו אותו, והוא אזל מן הדפוס במהירות יוצאת דופן. קרטס, שנאלץ לכתוב ליבריות לקומדיות מוזיקליות ולתרגם קלאסיקות גרמניות להונגרית, לא פרסם רומן נוסף עד 1988. ספריו החלו לזכות במעמד ספרותי בתרגום בתחילת שנות התשעים, ובייחוד בגרמניה, בצרפת ובשוודיה. אבל בהונגריה הם נותרו מוזנחים עד 2002, כשבזכות ההכרה בסטוקהולם כבר אי אפשר היה להתעלם מהם.
למרות ״שוליות כפויה שליוותה את המחבר שנים״, כתב רוזנפלד ב־2004 במגזין ״ניו לידר״, קרטס המשיך לחיות במולדתו הונגריה, שבה ״תחושות הדחייה, הבדידות, הכאב והפגיעוּת״ נשארו ״היבטים בלתי מחיקים של הביוגרפיה האישית שלו, וגם נושאים חוזרים ביצירתו״.
לדברי ההיסטוריון הצרפתי־הונגרי פרנסואה פייטו, פרס נובל של קרטס נועד בחלקו לנזוף בהונגריה על סירובה להתמודד עם שותפותה בגירוש 600,000 יהודים, שרובם נספו במחנות.
הונגריה, התלונן קרטס עצמו אחרי קבלת הפרס, עדיין ״אינה מודעת לשואה״. הקומוניסטים, אמר, ניסו ״לחנוק את זכרה, ואז להשפיל אותה לכדי איזה ׳עניין יהודי׳ פעוט״. להיות ״׳יהודי טוב׳״ בהונגריה, אמר, ״פירושו לדחות את הייחוד היהודי״. למרות הצלחת ״ללא גורל״ בקופות בהונגריה בשנה שעברה, מבקרי המדינה סבורים שיעבור עוד זמן עד שהגישה הזאת תיעלם.
״ללא גורל״ הוא סיפורו של גיורי קובש בן ה־14 (מרצל נאג׳), נער הונגרי שביוני 1944 מורד מאוטובוס בבודפשט בידי שוטר הונגרי מבולבל למדי ומובל לרכבת: תחילה לאושוויץ, ואחר כך, לאחר שמסר שגילו 16 ונמצא כשיר לעבודה, לבוכנוואלד.
קובש נלקח תחת חסותו של אסיר יהודי מבוגר ומסתגל במהרה לקשיי החיים במחנה: הוא לומד היכן לעמוד בתור לאוכל כדי לקבל את השאריות הטובות ביותר, איך לווסת את מאמציו בעבודה, איך להתגבר על שרצים ומחלות, וחשוב מכול, איך להתמקד בהישרדות עד סוף היום, ויום אחר יום לאורך שנת הסבל שלו.
לקראת סוף שביו קובש גווע ברעב, גופו מכוסה פצעים וכיבים, ברכו כמעט נמקית ומאגרי אומץ לבו השקט כמעט אזלו. אלמלא מאמציהם של כמה אסירים פוליטיים לא־יהודים, המבריחים אותו לבית חולים במחנה שבאמת מטפל בחוליו, קובש היה מסיים את המלחמה בקבר, או לפחות במצב של ניתוק סופי בגוף ובנפש מרוסקים.
ברומן אחר של קרטס הקשור לשואה, ״חיסול״ (2003), פילוסוף מצהיר כי ״אדם שהצטמצם לכלום, או במילים אחרות ניצול, אינו טרגי אלא קומי, מפני שאין לו גורל״. במקרה של קובש, הוא שורד ומשוחרר בידי האמריקאים, שאחד מהם, קצין יהודי, מעודד אותו להגר לארצות הברית. קובש מסתייג — איך החזרה לחורבות בודפשט יכולה להיות גרועה ממשהו שעבר בפולין או בגרמניה? אך כשהוא חוזר, הוא לומד שאביו מת במחנות ושאמו החורגת נישאה מחדש; אין לו קשר עם אמו. יתרה מזאת, עמיתיו ההונגרים מביטים בעין רעה על הופעתן מחדש בקרבם של רוחות רפאים כמעט, שלכמה מהן אפילו יש החוצפה לברר מה עלה בגורל בתיהן ורכושן שהוחרמו.
הסרט מסתיים כשקובש, כעת בן 16 אך בעל עיניים שקועות כשל בן 50, מתגעגע להנאות הפשוטות אך העזות של הכליאה: אחוות החברים, מעשי החסד ההדדיים הבלתי מוסברים, שעת המנוחה בכל יום בין סיום העבודה לחלוקת מנת הלחם של הערב, וכן, שקיעות מרהיבות שאפילו התיל לא הצליח להסתיר.
סירוב הסרט להתמקד אך ורק בדרישות הקודרות של חיי המחנה, ויכולתו המופלאה של קולטאי לתאר ואף להוקיר רגעי נשגבות שאפשר להבחין בהם בתוך האימה והזוהמה, הביאו את ״וראייטי״ לייחס ל״ללא גורל״ יצירת ״דרך חדשה באמת להתבונן בשואה, השונה בבירור בטון מסיפורים אחרים כאלה, ובהם ׳רשימת שינדלר׳ ו׳הפסנתרן׳״.
יתרה מזאת, זו דרך להתבונן בשואה שלדברי א״א סקוט מ״ניו יורק טיימס״ אינה מזכירה כלל את ״החיים יפים״ הקיטשי באופן בלתי נסבל של רוברטו בניני. ״היא מייצגת״, כתב סקוט, ״משהו זר יותר, ולמי מאיתנו שמכירים את ההיסטוריה הזאת רק מיד שנייה או שלישית, מטריד יותר: אמונתו של ניצול שהיו בחוויה עצמה היבטים שאפשר לתאר רק כיפים״.
סצנה אחת בסרט, למשל, מציגה צילום מלמעלה המספק מבחינה אסתטית של קבוצת פועלים יהודים הנדרשים לעמוד במסדר מחוץ לצריפיהם לאורך הלילה בעקבות בריחת אסיר. מי שנופלים מן השורה מוכים, או גרוע מכך. המצלמה מתקרבת לאדם אחד, גופו מתנודד קדימה ואחורה, זרועותיו פשוטות וכפות ידיו מורמות. בקלות אפשר לחשוב שהוא מתפלל, אולי אבוד במצב מבורך של התעלות אקסטטית. ייתכן בהחלט שהוא מתפלל. אבל הוא גם נתון במאבק נורא רק כדי לא להתמוטט.
בשיחת טלפון עם ה״ריפורט״ התעקש קולטאי כי ״יופי ואימה חיים יחד. אור השמש אינו שונה במהותו רק מפני שרואים אותו מאחורי תיל. האנשים שלוקחים איתם הביתה תמונות ורגעים מן הסרט הזה, שמוצאים בו שירה והומור, אינם עושים זאת על חשבון אימת החוויה. נוכחותם של יופי ואימה מציעה את התמונה השלמה ביותר של מה שקרה״.
אפשר להתפתות ולייחס את הדגש הזה על מה שעד כה אי אפשר היה לבטא לעובדה שקולטאי הוא צלם ברמה עולמית, שהטכניקות שלו באור ובחושך מתאימות לכאורה לנושא העוסק בגוונים הנסתרים יותר של המוסר האנושי. ובכל זאת, הסרט משקף את ענייניו של המחבר בכל היבטיו, לרבות הדגש על כמיהתה הנוסטלגית של דמותו.
״אושוויץ״, אמר קרטס בנאום הנובל שלו בסטוקהולם, במילים המנסחות במידה רבה מחדש את שורות הסיום של ״ללא גורל״, ״היא האוצר הגדול ביותר שלי. הקרבה למוות בלתי נשכחת. החיים מעולם לא היו יפים כל כך כמו ברגע הארוך הזה... אפילו שם, בצל הארובות, בהפוגות שבין הכאב, היה משהו הדומה לאושר. כן, זה מה שאספר להם בפעם הבאה שישאלו אותי: על האושר במחנות ההם״.
קולטאי פגש לראשונה את הספר במרוקו ב־2000, בזמן שצילם את ״מלנה״ של הבמאי ג׳וזפה טורנטורה, פרויקט שיזכה אותו במועמדות לאוסקר על צילום ב־2000. כשותף ותיק של הקולנוען ההונגרי אישטוואן סאבו, שאיתו עבד על ״מפיסטו״, ״קולונל רדל״ ו״סאנשיין״, קולטאי נראה בחירה הגיונית, גם אם מבריקה, אף שזה היה עתיד להיות סרטו הראשון כבמאי.
בפגישה שהוסדרה עם המחבר התבקש קולטאי לבחון טיוטה ראשונה של תסריט שלא כתב קרטס אלא סופר הונגרי אחר. קולטאי חזר כעבור שבוע ואמר שלדעתו, יותר מהעברת מציאות השואה, כל עיבוד קולנועי ל״ללא גורל״ חייב להיכנס לראשו של ילד בן 14 ולהעביר את חוויותיו מנקודת מבט של נער.
התסריט, הציע, צריך להתפתח באופן ליניארי, לנוע מרגע לרגע ומפרשה לפרשה, בסדירות המדודה של לילה ויום, ירח ושמש. הסיפור, אמר, צריך להתקדם בשקט, בפיוט ובתמונות. לא צריכה להיות סצנה רגשית גדולה, ובוודאי לא רגשנות מופרזת. כולנו ראינו את צילומי הארכיון של המחנות, נזכר קולטאי שאמר לקרטס. מה שאיש לא ראה הוא החוויה כפי שסופרה דרך עיניו של נער צעיר.
קרטס, שהתעודד מאוד מגישתו של קולטאי לסיפור, הסכים לשכתב בעצמו את התסריט וביקש מקולטאי, שימלאו לו שישים באפריל, להצטרף כבמאי. קולטאי החל בליהוק ובהזמנת עיצובן של יותר מעשר תפאורות מורכבות. אולם באמצע הצילומים נעצרה ההפקה לארבעה חודשים לאחר שהמימון המקורי קרס. אנדראש האמורי, יהודי יליד הונגריה היושב כיום בטורונטו, שהפיק סרטים של אטום אגויאן (״המתיקות שאחרי״), דייוויד קרוננברג (״אקזיסטנז״), וגם את ״סאנשיין״ של סאבו, נכנס במהרה כמפיק והחזיר את הסרט למסלול.
״אימרה לא חשב שבמאי יהודי יכול היה לעשות את הסרט הזה״, אמר קולטאי ל״ריפורט״. ״אני חושב שהאמין שצריך לבוא לסיפור ממקום נטול רגש שבו אין מקום לסנטימנט. הצעתי שכולנו חולקים אותן תמונות ארכיון של הגרמנים והכלבים וכן הלאה. אמרתי שאשמח אם ירצה לעשות סרט אילם, להיכנס אל תוך אנשים ולהביט דרך חור המנעול הקטן שהוא מספק לנו״.