סרט חדש על נער יהודי הנרדף בבית ספר יוקרתי הוא ניסיון הוליוודי נדיר להתמודד עם אנטישמיות. אבל כש״School Ties״ מציג גיבור יהודי בערך כמו כריך חזיר, הוא רק מוכיח שתעשיית הסרטים לא התקדמה הרבה בהתמודדות עם השנאה העתיקה ביותר מאז שגרגורי פק התחזה ליהודי ב״הסכם ג׳נטלמני״ מ־1947.
לדיוויד גרין יש בעיה. הוא קוורטרבק מצטיין מתיכון בסקרנטון שבפנסילבניה, וזכה במלגת פוטבול לסנט מתיו׳ס, בית ספר מכין יוקרתי בניו אינגלנד שמוביל היישר לאוניברסיטאות ליגת הקיסוס. גרין ספורטאי מעולה ובחור מושך, נבון, נאה ושאפתן. חבריו ללימודים נמשכים לאומץ ולחיוניות שלו, במגרש ומחוצה לו. אבל השנה היא 1956, וגרין היהודי נאלץ להחביא את מגן הדוד שלו בקופסת פלסטרים: חבריו הלבנים, הפרוטסטנטים והאנגלו־סקסים הם גם אנטישמים ארסיים.
זו נקודת המוצא של ״School Ties״, בהפקת מנכ״ל פרמאונט סטנלי ג׳אפה ושרי לנסינג ובבימויו של רוברט מנדל, במאי ״F/X״. הסרט, שנועד לצאת בארצות הברית ב־18 בספטמבר, מבקש בבירור ליהנות מאווירת הנוסטלגיה של ״ללכת שבי אחריו״, הלהיט מ־1990. ההפקה נמשכה תשע שנים. לנסינג אומרת ל־The Jerusalem Report שהסרט היה משאת נפשו של ג׳אפה מאז שהזמין את התסריט מדיק וולף. ג׳אפה שלח את בנו לטאפט, בית ספר מכין יוקרתי בחוף המזרחי.
זה קרה זמן רב אחרי שיהודים כבר נכנסו למעוזים הללו של האליטה הפרוטסטנטית. אבל ג׳אפה, שגדל בשנות החמישים ומעולם לא למד בבית ספר כזה בעצמו, התבגר בתקופה מוקדמת ואפלה יותר, שבה ביזו יהודים בגלוי. גם לנסינג זוכרת זאת. ״אלוהים״, היא אומרת, ״אני זוכרת שאמי הסיעה אותי ליד הקאנטרי קלאב של סאות׳ שור כשהייתי בת תשע ואמרה: אל תסתכלי עליו, כי ליהודים אפילו אסור להיכנס לשם לארוחת צהריים. בשנים שנדרשו להפקת הסרט הוא נעשה רלוונטי עוד יותר. בשלוש השנים האחרונות הייתה יותר אנטישמיות מכפי שאנשים זוכרים במשך עשרות שנים. אני נתקלת באנטישמיות כל הזמן.״
״School Ties״ מצולם היטב, קצבי במידה הנכונה ומשוחק במיומנות בידי צוות של שחקנים צעירים חדשים, ובראשם ברנדן פרייזר כדיוויד. ראוי לשבח גם את עצם ההתמודדות עם נושא שאילי הקולנוע והיוצרים של הוליווד, שרבים מהם יהודים, כמעט שלא עסקו בו מאז ״הסכם ג׳נטלמני״. בסרט זוכה האוסקר מ־1947 גילם גרגורי פק עיתונאי שמתחזה ליהודי כדי לכתוב סדרת כתבות על אנטישמיות.
הסרט גדוש בהאשמות שהן חלק מאוצר המילים של האנטישמיות האמריקנית: קמצנות, בוגדנות, דחפנות ואפים בולטים. מדברים בו על עורכי דין יהודים ערמומיים, על קומוניסטים יהודים ועל שליטה יהודית בהרווארד, ועל היעדר מעלות נוצריות כמו ענווה אצל היהודים. אבל למרות הישירות, הסרט פגום מאוד בתפיסתם המצומצמת של יוצריו את הזהות היהודית. הם מציגים אנטישמיות כצורה לא נעימה של סנוביות שאפשר להיפטר ממנה במהירות, במקום כתופעה עמוקה הנובעת מגורמים תאולוגיים, היסטוריים וחברתיים מורכבים.
״הסרט מראה שלעולם, לעולם אסור לך להתכחש למה שאתה או למי שאתה״, אומרת לנסינג. ״לא כדאי לאבד את הזהות שלך כדי להתקבל לקבוצה.״ נכון מאוד. אבל לפני שמסתכנים באובדן הזהות בשביל להתקבל לקבוצה, צריכה להיות זהות שאפשר לאבד. הסרט אינו מבהיר מהי זהותו היהודית של דיוויד גרין.
אין בו התייחסות ישירה לישראל או לשואה, אף שהוא מתרחש רק עשור אחרי המלחמה — אם כי בשלב מסוים מציירים צלב קרס מעל מיטתו של גרין. רואים אותו בתפילת ראש השנה, אבל מנדל מדגיש: ״דיוויד אינו יהודי שמקפיד מאוד על המצוות. הוא לא גדל כך. זה משקף במידה רבה את ניסיונם של יוצרי הסרט. כולנו גדלנו בבתים יהודיים מבחינה תרבותית. הלכנו לבית הכנסת בימים הנוראים, אבל לא שמרנו מצוות. דיוויד רוצה להשתלב — זה מה שהוא מבקש לעשות. זה בא מחיי שלי. חוויתי את הרצון לעשות הכול כדי להצטרף לאחוות הסטודנטים שעליה חלמתי.״
לדיוויד גרין אין קושי להשתלב. הוא בדיוק כמו חבריו, רק טבעי יותר, חיוני יותר ומוכשר יותר. נדמה שיוצרי הסרט התאמצו מאוד להעניק לו רקע ותכונות שממעטים לקשר ליהודים: אביו כורה פחם, והוא עצמו ספורטאי מצטיין. מנדל מגן על אמינות הדמות. ״כמו שהנערים האלה אינם יודעים שדיוויד יהודי, כך הסרט מנסה לשבור את כל ההכללות. כמה נערים יהודים באים מעיירות של כורי פחם? לא הרבה, אבל יש. אחרי מחקר מקיף אני יכול לומר שהיו גם המון ספורטאים יהודים. אפילו התקשר אליי בחור יהודי מסקרנטון ששיחק פוטבול בצ׳ואט, בית ספר יוקרתי בניו אינגלנד, ב־1956, ושאביו היה כורה פחם. ‘אלה החיים שלי שאתם מצלמים’, הוא אמר.״
״בתשעים אחוז מהאמירות האנטישמיות בסרט״, אומר מנדל, ״הילדים האלה אפילו לא יודעים שהם יפגעו ברגשותיו של נער יהודי כשהם מדברים כך. בוודאי, אם אתה יהודי זה ארסי. אבל ישבתי עם יהודים סביב שולחן כשדיברו על ‘גויים’ ועל ‘שיקסעס’, והם יכולים להיות ארסיים באותה מידה. הם... אני... אנחנו עושים את זה באותה דרך. בלי להבין דבר, אנחנו יכולים לפגוע במישהו. זו האכזריות העצומה שהסרט חושף.״
בסוף הסרט מאיימים להשעות את כל הכיתה, מפני שאחד התלמידים רימה בבחינת גמר. האשם מנסה להטיל את האשמה על דיוויד, אך רוב חברי הכיתה מחליטים לעמוד לצדו. אחד הנערים, שמתבקש להוקיע אותו כדי להציל ״אחד משלנו״ מסילוק, אומר: ״הוא היה בחור טוב. בחור שלא היה מרמה.״
אבל מה אם דיוויד גרין לא היה בחור טוב כל כך? מה אם, כמו לא מעט נערים יהודים־אמריקנים באותם ימים, הוא לא היה ספורטיבי במיוחד, או שמוצאו היה ניכר בבירור במראהו או בגינוניו? מה אם לא הייתה לו כריזמה, או שלא ידע להגן על עצמו בקטטה? מה אם, כמו אנשים רבים, התפתה מדי פעם לרמות קצת? מה אם הוא באמת היה שונה — האם אז היה מותר לשנוא אותו כיהודי? זו אכזריות שיוצרי ״School Ties״ בחרו לא לחשוף.