מעבר לבורקס

אף שאיל הקולנוע בועז דוידזון התקדם מן הקומדיות העדתיות הישראליות, עדיין אפשר לכנות את סרטיו סרטי ניצול.

מאז תחילת המילניום ניזונה יותר ויותר רשימת סרטי המפלצות מדרג בי של המפיק העצמאי בועז דוידזון — רבים מהם מיועדים למלא את פיו הרעבתני של ערוץ המדע הבדיוני בכבלים — מחרדות חברתיות עמוקות לכאורה, שלדעתו נוצרות מהתערבות האדם בטבע.

בשנת 2000 לבדה הוציאה חברת ההפקה של דוידזון יליד ישראל, Nu Image/Millennium Films מלוס אנג׳לס, את ״עכבישים״, המבוסס על סיפורו על עכביש שהוזרק לו דנ״א חייזרי; את ״תמנון״, גרסתו של דוידזון לרכיכה המטרידה צוללת גרעינית; ואת ״תנין״, על מפגש בוגרי תיכון בסירת מגורים שאליו פורץ תנין ענק שרוצה לחגוג. לא במפתיע, כמה מן הסרטים הולידו המשכים כגון ״תנין 2: ביצת המוות״, ״תמנון 2: נהר הפחד״ ו״מתקפת הכריש 3: מגלודון״. הרשימה הנוכחית של דוידזון כוללת גם הזמנה קבועה מן הערוץ לסרטי כלאיים של אימה ביולוגית, הנושאים שמות זמניים כמו ״איש הכריש״, ״איש הנחש״ ו—אם תושב הוליווד הישראלי האחר, חיים סבן, איש ״פאוור ריינג׳רס״, לא יתנגד—״איש המורף״.

עם שיער ארוך מעט, מעורב בשחור ובאפור, ובמכנסיים ובחולצה צנועים, דוידזון בן ה־59 נראה מחוסן, אם לא אלרגי, לברק ולזוהר של הוליווד. הוא מדבר בשקט, ממהר לחייך ומשאיר את דלתות משרדו פתוחות, והעובדים נכנסים כרצונם. דוידזון אינו אוהב גינונים — לא אצל כוכבים, לדבריו, ובוודאי לא אצלו או אצל עמיתיו. הלימוזינות וארוחות הצהריים העסקיות הן לאחרים; הוא רק רוצה לעשות סרטים.

כגרסה ישראלית של רוג׳ר קורמן — היוצר היהודי יליד לוס אנג׳לס הנודע, וגם המושמץ, כ״מלך סרטי הבי״ — דוידזון מספק בלי להתנצל סרטי ניצול של פעולה, אימה ומדע בדיוני: אותה סוגה של סרטים בתקציב נמוך הלוקחים נושא מסוכן או אסור ומטפלים בו באופן סנסציוני ומלהיב.

כמו קורמן, שנתן הזדמנות ראשונה לבמאים כגון מרטין סקורסזה ופרנסיס פורד קופולה ולשחקנים כמו רוברט דה נירו וצ׳רלס ברונסון, דוידזון גילה נכונות להדריך תסריטאים, יוצרים ושחקנים בתחילת דרכם, שכמה מהם כבר מתקדמים היטב אל השורה הראשונה. אודרי ולס, שביימה לאחרונה את ״תחת שמש טוסקנה״ לדיסני, החלה את דרכה כבמאית ב־Nu Image. קריסטנה לוקן, הרובוטית הבלונדינית היפה הממררת לארנולד את החיים בסרט האחרון בסדרת ״שליחות קטלנית״, הופיעה לראשונה על המסך הגדול בסרט של דוידזון, ״אימה באוויר״, שיצא אחר כך בשם ״אימה״. שם הסרט היה הולם לא פחות מעיתויו הקודר: הוא תיאר מחבלים המכוונים מטוסי נוסעים לתוך גורדי שחקים, שנה שלמה לפני 11 בספטמבר 2001.

״פשוט אי אפשר היה לצפות בו״, אמר דוידזון לריפורט, והסכים עם אחד מתסריטאי הסרט, שתיאר את ״אימה״ בעקבות 11 בספטמבר כ״בלתי הולם באופן מטלטל״. ברור שלא היה אפשר להוציא אותו במועד שתוכנן.

לא בלי חשש הוציא דוידזון את הסרט כשמונה חודשים אחר כך לטלוויזיה ולווידאו, ונתן למבקרים סיבה לגנות את מה שנראה כהעדפת ריגושים זולים וטעם רע. דוידזון אומר: ״עסקים הם עסקים — עם הזמן, כשאנשים שילבו את האירוע בחייהם, זה נראה פחות מזעזע או לא הולם״.

דוידזון, בן 59, ספג אש במשך כל 35 שנותיו כיוצר קולנוע. בישראל, שבה בוגר בית הספר לקולנוע בלונדון טוען שטבע את הכינוי ״סרטי בורקס״ לקומדיות העדתיות הפופולריות מאוד של שנות ה־60 וה־70 — רבות מהן שלו — הואשם דוידזון, אשכנזי ממוצא פולני, בקידום סטריאוטיפים גזעניים. הכינוי מתייחס למאפים דמויי קניש שהביאו לישראל עולים ספרדים. במיוחד הרגיז כמה אנשים שרבים מן השחקנים שנשכרו לגלם דמויות מזרחיות לא היו ספרדים בעצמם, ונעזרו במבטאים ובמחוות מוגזמים כדי להעביר את זהותן העדתית.

״כמובן, אפשר להסתכל אחורה לימים ההם, כשהיה הרבה עוני, וכן, אפילו גזענות״, נזכר דוידזון, שגדל בתל אביב. ״אבל גדלתי באזור ובבניין דירות עם אנשים כמעט מכל מקום בעולם. במקום שיעוררו מחשבות אפלות, היחסים בין שכניי נראו לי מצחיקים ומחממי לב. ואם עסקתי בסטריאוטיפים עדתיים, איש לא יצא פטור, ובוודאי לא בני עדתי שלי. כיום סרט ישראלי נחשב מצליח אם הוא מושך 100,000 או 150,000 אנשים. בסרטים שלי צפו יותר ממיליון״.

מבקרי קולנוע שיבחו אותו בתחילה על יצירתו המוקדמת, שרובה נוצרה לטלוויזיה ונראתה כאוונגרד. ״אנשים אמרו שזה מזכיר להם סרטי אמנות צ׳כוסלובקיים״, אמר. הם קיבלו את ״שבלול״ (1970), מסע סאטירי חסר יראת כבוד על עשיית אלבום התקליטים בעל אותו שם, כסרט מודרניסטי פורץ דרך.

אבל בלהיטים הבאים, כמו ״חצי־חצי״ (1971), ״צ׳רלי וחצי״ ב־1974 ו״סנוקר״ ב־1975 — האחרון עוסק במוכר ירקות המגייס את אחיו התאום התחמן כדי לחזר אחר בת הרב שהוא מקווה לשאת — החל הברק להתקלף מילד הפלא הפורה והמבטיח הזה. המבקרים יכלו לסבול את הגזענות או הלעג לכאורה שראו בסרטי הבורקס שלו, למרות, או אולי בגלל, אהדתם של צופים מזרחים. מה שהיה פחות נסלח היה הנצחתה של סוגה נמוכה להחריד ורווחית מסחרית.

אבל דוידזון תמיד טען שסרטים נועדו לבדר. היוצרים המודרניסטים כביכול של ישראל ומי ששאפו להיות אוטרים היו בעיניו לא רק משעממים, אלא גם לא מקצועיים. ומבול הסרטים שבא אחר כך על הסכסוך הישראלי־פלסטיני, הוא אומר, נתן את נשיקת המוות הסופית. כשהבריחו את הקהל, אמר לריפורט, הם עשו ״עוד יותר נזק לתעשיית הקולנוע הישראלית מהופעת הטלוויזיה״.

קומדיית ההתבגרות האוטוביוגרפית והכנה שלו מ־1978, ״אסקימו לימון״, התגלתה כבגידה הסופית. הוא מצא את עצמו מואשם בהפקת פורנוגרפיה רכה בגלל כמה סצנות של שדיים חשופים. אבל ״אסקימו לימון״ נעשה סנסציה בין־לאומית, עשה עסקים עצומים ביפן ובאירופה ואפילו בגוש הקומוניסטי, ובעקבותיו מצא את עצמו דוידזון לצד שותפו להפקה מנחם גולן כאחד היוצרים הפוריים והמבוססים כלכלית ביותר במדינה.

אורך חייו המסחרי הבלתי צפוי של ״אסקימו לימון״ דרש, עם זאת, שורה אינסופית של סרטי המשך — לא בכולם הייתה המילה ״אסקימו״ בכותרת — עד 12, אומר דוידזון. הוא עשה את ארבעת הראשונים, אבל לבסוף נשחק מן המשימה. ״׳אסקימו לימון׳ היה סרט אישי מאוד בשבילי״, אמר לריפורט, ״טהור מאוד במובן שעסק בכמה סוגיות שהתמודדתי איתן כנער — אהבה ראשונה, קנאה, להיזרק — שעדיין כאבו לי בתחילת שנות ה־30. כן, היה תוכן מיני, אבל זה היה חלק מההתבגרות. ומכיוון שאני ביסודי אדם ביישן, עטפתי את הסצנות האלה בפארסה. אני עוטף הכול בהומור — נראה שפשוט יש לי יכולת להצחיק אנשים.

״הייתי אחד המעטים בימים ההם שיכלו להתפרנס אך ורק מעשיית סרטים. אבל פרנסת משפחה — היו לי שתי בנות ושלישית בדרך — דרשה לעשות שלושה או ארבעה סרטים בשנה. זה היה מתיש. לכן ב־1979 הצעתי לאשתי שניקח שנת חופש עם בנותינו וננוח בלוס אנג׳לס״.

דוידזון עזב בזמן מתאים. ״אסקימו לימון״ נתן למפיקים מנחם גולן ובן דודו יורם גלובוס תנופה לנסות את מזלם בארצות הברית ובאירופה. באותה שנה קנו השניים חברת הפקה קטנה מניו יורק בשם קאנון. בתוך שנתיים דיווחה החברה, שעד אז הייתה שקועה בחובות וכעת עברה ללוס אנג׳לס, על הכנסות של 34.2 מיליון דולר, מסרטי סוגה בסגנון אמריקני שנועדו לשוק עולמי רעב לקיטש.

דוידזון החל לעבוד בקאנון זמן קצר אחר כך ונשאר עד סמוך לפירוקה במאי 1994. ״באמריקה״, הוא מספר, ״לא יכולתי להשתמש בכוחות היצירתיים שלי, שאני בדרך כלל שואב מסביבתי. בשבילי הכול בא מתל אביב. זה מקום קטן כל כך, הכרת את כולם, כולל את הקהל שלך.

״לא יכולתי לעשות סרטים על החיים או ההיסטוריה האמריקניים כפי שיכולתי על ישראל. אבל יכולתי לעשות סרטי סוגה, כי לאימה, למדע בדיוני, לסרטי פעולה ולמותחנים אין גבולות. הם אוניברסליים וניזונים מן הפחדים הפסיכולוגיים שכולנו חולקים. באופן אירוני, לא הייתי יכול לעשות את הסרטים האלה בארץ. ישראלים אינם אוהבים סרטי סוגה. הם נחשבים ׳חנטריש׳, זבל״.

דוידזון ייסד את Nu Image/Millennium Films ב־1992 עם חבריו הוותיקים, שותפיו לעבודה ובני ארצו אבי לרנר ודני דימבורט. עד 1998 הוציאה החברה 78 סרטים בתקציבים של שניים עד שמונה מיליון דולר כל אחד. ולא את כולם אפשר לתאר כראוי כחנטריש.

״הבתול האמריקני האחרון״, העתק של ״אסקימו לימון״ שביים ב־1982, תואר ב־DVD News כ״אולי הדרמה־קומדיה הטובה ביותר שיצאה בשנות ה־80״. לאחרונה יותר, סרט האגרוף הרזה והחסכוני שלו ״אלוף ללא עוררין״ (2002), בכיכוב וסלי סנייפס ובבימוי וולטר היל, תואר ב־Variety כבעל ״סצנות הקרב העוצמתיות ביותר מבחינה גופנית מאז ׳השור הזועם׳״. כותרים אחרים שאינם סרטי ניצול, לצד קיטש מדע בדיוני כמו ״סייבורג אמריקני״, ״שוטר הירח״ ו״גשר הדרקונים״, כוללים את ״אמריקן פרפקט״, מותחן פסיכולוגי עם אמנדה פלאמר ודייוויד ת׳יוליס; ״פרנקי הזבוב״ בכיכוב דניס הופר; ו״סנטה פה״, קומדיה דרמטית על מאבקו של אדם בכתות דתיות בדרום־מערב, שאפילו התקבל לתחרות סרטי האמנות בסאנדנס ב־1996.

החברה מפיקה כתריסר סרטים בשנה, ולכמה מהם יש לה הסכם הפצה עם מירמקס. דוידזון אומר שאחד הלקחים שלמד בעבודה בקאנון היה לא לתת לסל ההפקות שלו לצאת משליטה. ״בשנה אחת בקאנון״, הוא נזכר, ״עשינו 52 סרטים. איש אינו יכול להתמודד עם עומס כזה. אי אפשר להישאר בשליטה, ואם מנסים, זו התאבדות״.

ובכל זאת, דוידזון עוד לא נגמל מהנאת עשייתם של סרטים ישראליים. פרויקט אחד במיוחד ממשיך לפתות אותו לאורך הקריירה: תיאור קומי של הביקור באוגנדה של שליחים ציונים שנשלחו בתחילת המאה העשרים לבדוק אם תוכל לשמש מולדת ליהודים. ״אני יודע שהמאמץ נעשה בכוונה רצינית״, אומר דוידזון, ״אבל אני לא יכול שלא לראות בו הזדמנות לקומדיית פארסה רחבה״.