שלדון (שלי) טייטלבאום הוא כתב בכיר של The Jerusalem Report וכותב קבוע בכתב העת Wired. הוא זכה בפרס Northern Lights הראשון בקנדה למצוינות בכתיבת מסעות.
אגורה הילס, קליפורניה — כביש דקארי, כך אני לומד משידורי CBC מונטריאול באדיבות האינטרנט, פקוק לחלוטין, כנראה בעיקר באנשים הנמלטים לעיירות המזרחיות ולמקומות רחוקים יותר בציפייה למכה הגרעינית שהבטיחה צפון קוריאה.
קודם סערות פוליטיות, אחר כך סופות קרח, ואז סופות אש. טוב שיצאתי כשיצאתי.
הטלפון מצלצל. זה חבר מהצבא בתל אביב, שנוסע לירושלים להילחם בכוחות האופל. הוא רוצה את שמי על עצומה.
אני מציע שישאיר את המכונית בבית וייקח את אוטובוס 405. הכבישים, כך למדתי מאחת מתוכניות הבוקר בעברית המשודרות באתר בשם IsraelLive, יהיו מלאים במפגינים חרדים המקווים שתפילותיהם ירימו את בית המשפט העליון לאוויר ויעיפו אותו אל הים. להחמיר את המצב יגיעו המוני מפגיני נגד, מעטים יותר, כמו חברי, שבוודאי מקווים שיצנח חזרה על ראשיהם.
החניה, בכל מקרה, תהיה רצח.
אשתי נכנסת למשרדי כדי לומר שהיא נוסעת לעמק סן פרננדו. לרוע מזלה, אני לא מקשיב לערוצי החדשות המקומיים.
אילו הקשבתי, אולי הייתי יכול לחסוך לה את פקק התנועה המפלצתי שהתגבש אז בכביש המהיר של הוליווד, תוצאה, כך היא מספרת לי אחר כך, של פשיטת סמים וחילופי ירי שסגרו שלושה נתיבים ליד קולדוואטר קניון.
כשגרים באגורה הילס, עיירה קטנה מצפון למאליבו, נוטים לא להתעכב על המהומה והתוהו המתפרצים מדי פעם מעבר לגבעות המקיפות את הפרוור הקטן והמסתגר שלנו, על גגות הטרקוטה שלו.
עם רגל אחת בקנדה, בישראל ובארצות הברית — מצב שהתאפשר יותר בזכות הווירטואליות הדיגיטלית מאשר הודות להתקדמות בהנדסה גנטית — קל כל כך, מעניין ואפילו אקזוטי לעקוב אחר המהומה במקומות שהשארתי מאחור.
אנא אל תחשבו שאני חסר לב. בשלוש עשרה שנים בדרום קליפורניה עברנו מהומות, רעידות אדמה, מפולות בוץ, שרפות, קריסה של שוק הדיור ומיתון אכזרי. פקדו אותנו גם מכות קטנות יותר כמו האחים מננדז, או. ג'יי., היידי פלייס ועוד הסחות דעת שכיום הן זניחות מכדי לזכור.
אינני יכול לעשות הרבה בעניין הראשונות, ולא הייתי רוצה לשקוע באחרונות. פשוט אינני טורח עוד להתעסק באף אחת מהן.
חברים במונטריאול, שבה גדלתי, ובישראל, שבה חייתי עשר שנים לאחר שעזבתי את קוויבק ב־77', אומרים שאינם מבינים מדוע אנחנו נשארים כאן.
ובכן, מזג האוויר נפלא, הנוף מרהיב, האוויר נקי במפתיע, הרחובות בטוחים ובתי הספר מצוינים. המרחק שלנו מהעיר הגדולה — רצועת גבעות מלאה כבשים באורך שבעה מייל מפרידה בינינו לבין הקצה המערבי של עמק סן פרננדו, הנעשה דיסטופי יותר ויותר — מעניק נחמה מיוחדת.
אני אוהב את הבית שלי. אני אוהב את החצר שלי. אני אוהב את הבריכה ואת הג'קוזי שלי. השכנים שלי לא מפריעים לי.
הביטוח הרפואי שלי זול ומספק, הדואר מגיע בכל יום, ומשרד השריף אוסף מהרחובות תלמידים שנעדרים מבית הספר ואוכף עוצר בשעה עשר בלילה.
אנשים כאן מדברים בכל שפה שמתחשק להם, ואיש אינו מעקם פרצוף כשהם עושים זאת.
ואחרי ישראל, שבה יותר ממחצית הכנסתי הזעומה הלכה למסים, אפילו למדתי להעריך את רשות המסים האמריקאית.
למעשה, אחד הדברים שאני הכי אוהב כאן הוא שאם אין צורך לנסוע יום־יום לעיר — אני עובד בבית — קל להתעלם מרוב הדברים שגורמים לאנשים רבים כל כך להצטמרר כשחושבים על לוס אנג'לס.
לא, הבעיה שלי אינה קליפורניה, ובוודאי אינה קוויבק או אפילו ישראל. הפגם כולו שלי.
תמיד טיפחתי חוסר עניין משונה במקום שבו אני נמצא, והעדפתי — מסיבות שאני רק עכשיו מתחיל להבין — לשקוע דווקא בפרטים היומיומיים הזעירים של המקום שבו חייתי קודם.
זו, אני חושב, תוצאת תסמונת המשלבת את חוסר האמון הידוע של גראוצ'ו בכל מועדון שיסכים לקבלו כחבר, את הנטייה היהודית המסורתית לנדודים ואת האמונה הקנדית הקטלנית מכול, שהחיים בהכרח אותנטיים יותר במקום אחר.
כשגדלתי בוויל סן לורן, ולאחר מכן בסנט־אגת־דה־מון, למשל, מצאתי את עצמי נמשך בסופו של דבר, מכל הדברים שבעולם, לניסוי הגדול בבניין אומה המתרחש בארץ ישראל.
לא, זה לא היה קשור לשבע השנים שביליתי בתלמוד תורה בסן לורן, חוויה מרושעת ומשפילה מאוד, שבצדק הייתה אמורה להרחיק אותי מענייני יהדות לכל החיים. תשוקתי ניצתה דווקא בתחושת חוסר האונים והאימה שחוויתי עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים ב־1973.
דוד שייחסתי משקל לדעתו באותם ימים אמר לי שזה סופה של ישראל. הוא שלח מברק לנשיא מצרים אנואר סאדאת במחאה על המתקפה. אני החלטתי להתגייס לצבא ישראל. אבל השליח הישראלי המקומי אמר שהמלחמה תסתיים לפני שאגיע, ועדיף שאסיים את לימודיי. זה נשמע לי הגיוני. אבלה 18 חודשים במדים, אולי אהפוך ל'מענטש' תוך כדי כך, ואיש לא יעז עוד לבקש ממני תרומה למגבית היהודית המאוחדת.
למדתי עברית ופוליטיקה של המזרח התיכון באוניברסיטאות קונקורדיה ומקגיל, קראתי בכל שבוע את הג'רוזלם פוסט, חקרתי תזה לא מעשית על יחסי סין וישראל, שהיו אז ברובם מסווגים, והגנתי על המדינה היהודית מפני מבקריה שפגשתי. עם סיום לימודיי כעבור שלוש שנים, לא נותרה בסופו של דבר ברירה אלא לקיים את הבטחתי.
מעולם לא הייתי קודם בישראל, אבל לא התכוונתי להשקיע זמן רב בבדיקת המקום, מפני שידעתי שבסופו של דבר אמצא טעות בהחלטתי. הייתי צריך להכניס את עצמי למצב של 'אין ברירה'. וכך, בתוך שישה חודשים מהגעתי, מצאתי את עצמי במדים, מתנשף מתחת לאלונקה שעליה שכב אד מושיאח העצום, אוסטרלי שנראה כהעתק של ברוטוס, אויבו המושבע של פופאי — שאותו, אגב, גילם בעיבוד הקולנועי ישראלי אחר, בעל השם המצחיק פול סמית'.
אבל ברגע שהתמקמתי בבטחה בחטיבת החי"ר של הנח"ל עם פלוגה של גולים מקנדה, מארצות הברית, מניו זילנד, מדרום אפריקה ומארגנטינה, בעלי מניעים דומים לשלי — רבים היו אומרים הזויים — מצאתי את עצמי פתאום כמה למוכרות הקפואה של הארץ הישנה. היה גם גוי אדום־שיער מאמסטרדם בשם קלאוס, אבל איש לא ידע מה הוא עושה שם. לפעמים הדבר היחיד שמנע ממני לערוק — אני מניח שיכולתי לבקש מהוריי לקרוא לי הביתה בגלל מקרה חירום במשפחה — היה העובדה שמונטריאולי אחר בכיתה שלי כבר השתמש בתכסיס הזה.
בסיורים לאורך הגבול הצפוני, על גבי זחל"ם, הייתי נשאר ער בזמזום הרפרטואר העצום של לייטפוט, בעודי משחזר ארוחות עבר אצל מוישה, שוורץ, האוס אוף וונג וטייסטי פודס. כשזה נמאס, הייתי סופר בייגלים של פיירמאונט. בשיחות בצרפתית עם אזרחים לבנונים גיליתי שליטה בשפה שלא הפגנתי מעולם כשחייתי בקוויבק ועבדתי בעבודות מזדמנות אחרי הלימודים ובקיץ בסנט־אובר ברביקיו. זה היה משעשע להפליא.
כעבור כמה שנים, כקצין בחיל הצנחנים, הייתי מזדחל הביתה מלבנון, חולץ את המגפיים, מקלף מעליי את הגטקעס, זורק את המיני־גליל מתחת למיטה, ובשתיים בלילה, לאחר שהתנערתי מן הקהות בנחישות כמעט של למינג, שולף קופי קריספ מן המקפיא ומכוון בגלים קצרים לשירות הצפוני של CBC. ערב אחד אפילו שמעתי את ריק דיובאלדו, שלימד אותי היסטוריה קנדית בקונקורדיה, מסביר על חקר הקוטב. אחר כך אמר לי שגם הוא לא האמין.
לפעמים אפילו הייתי משוחח עם הקנדים ששירתו באו"ם, כשפגשתי אותם. כלומר, עד שרב"ט ממורמר אמר לי, מעל בירה מכבי במטולה, שהיטלר כנראה לא עשה עבודה מספקת בסילוק בני מיני מן העולם. אחוז זעם על המפגש הזה עם אנטישמיות קנדית רגילה, דווקא במדינה יהודית, הכיתי בראשו בקת הברטה שלי בקוטר תשעה מ"מ והסתלקתי לפני שאפתח תקרית בינלאומית.
אחרי שנשאתי ארונות של כתריסר נערים בני 19 ו־20, אני מניח שפשוט נשחקתי מהחידוש שבקרבות. ידיעות על הידלדלות אוכלוסיית הבקלה בניופאונדלנד, או כל דבר שנחשב אז לטרגדיה בקנדה, התגלו כמנחמות באופן משונה. ומי יכול היה לעמוד בפני חצי השעה הראשונה של As It Happens? דמיינתי את עצמי חוזר לקנדה כגיבור מנצח וזוכה במשרת החלומות: לכתוב את הפתיחים 'הרדיו שיודע את ההבדל בין פלאפל לבאבא גנוש', שפתחו כל תוכנית.
אבל ייתכן שהיה גם יסוד של התרסה מכוונת — קראנו לזה 'דווקא', בעברית 'סתם ככה!' — בהתחדשות הלא־ראויה הזאת, אהמ, של הקשרים הנוירוטיים.
מפני שישראל קטנה כל כך, כמעט כל דבר שמתרחש בה משפיע עליך או על אנשים שאתה מכיר. עם הזמן כל מהדורת חדשות הופכת לפגיעה אישית, כל טיפת חדשות רעות לסיבה לייאוש. פצצה מתפוצצת. מוטל מס חדש. ישראלי אחד קורא לאחר נאצי. הממשלה משותקת, האינפלציה שוברת שיאים, חברי הכנסת מתנהגים בגסות, ארצות הברית מציבה גבול, זה יהודי וזה לא, כל העולם נגדנו, ובואו אפילו לא נדבר על ערפאת, אסד וכל השאר.
פשוט לא הייתה דרך להימלט מהערפיח הצורב של ה'אקטואליה' — השחיקה והדרמה היומיומית של החיים בארץ קטנה וצפופה, סיר לחץ השוכן באחד מחלקי העולם הפחות נעימים. אהבתי את הארץ במידה מספקת, אבל עם הזמן התמרמרתי על חוסר היכולת להתנתק מכל זה. ייתכן שהאזנה ל־CBC בשעות משונות הייתה ניסיון למקד מחדש את תשומת ליבי שנחטפה.
היציאה מהצבא אחרי מלחמת לבנון לקריירה בעיתונות לא פתרה את המצב. שבוע אחרי שיצאתי מלבנון ופשטתי מדים, התבקשתי לחזור ככתב צבאי של כתב עת מקומי. כעת, כשנדרשתי לקרוא ארבעה או חמישה עיתונים עבריים בכל יום נוסף על כל השאר, הפכתי למכור לחדשות, גם כשמצאתי את עצמי שוקל לחבוט בטלוויזיה במקל הוקי.
מאוחר יותר, ככותב כתבות מגזין עם אישה, ילד ודירה ליד תל אביב, עבודת יום במכון ויצמן למדע ברחובות ומקום בדסק הלילה של הג'רוזלם פוסט, הייתי ישן פעמיים או שלוש בשבוע בדירתו הירושלמית של עמיתי לעיתון, 'סקרבל' סם אורבאום.
בחור משומדיי, שבאירועים מיוחדים אפשר היה לסמוך עליו שיחלק פרוסות בשר מעושן קפוא של שוורץ, דקות כחוט דיג, עם גושי חרדל בפיתה. 'סקראב' היה משליך הרמוניום אל הפטיפון, זורק לי כובע צמר — בחורף דירת הרווק שלו הייתה לחה וחשופה לרוחות — ומענג אותי בשחזור מהלך אחר מהלך של סדרת ההוקי קנדה–ברית המועצות מ־1972, שאותה, לחרדתו, ישנתי כמעט כולה בגלל מחלת הנשיקה.
אף שדיברתי עברית שוטפת, הייתי נשוי לישראלית ושירתי ביחידת מילואים מעניינת, ושמרתי על כמה מחבריי מבית הספר לקצינים כחברים קרובים, לא כתבתי עברית טוב מספיק כדי להתפרסם בעיתונים הגדולים, וגם לעולם לא אכתוב.
העיתונות באנגלית בבירור לא הייתה ענף צומח במדינה היהודית. גרוע מכך, אחרי שהתבקשתי לראיין ידוענים שביקרו בארץ, כמו אליוט גולד וז'אן בליבו, רציתי לכתוב על עסקי הבידור. אבל באותה עת כבר עברו הוריי, אחי ואחותי ללוס אנג'לס. חשבתי להשתקע בטורונטו או בוונקובר. אלא שאחרי שראתה את 'מקנה מהמשטרה הרכובה', לא התחשק לאשתי לצאת לשביל הקאריבו ולגלם את ז'נט מקדונלד הצברית לצד נלסון אדי שלי.
בהיריון עם ילדתנו השנייה, היא התעקשה שנעבור קרוב למשפחה, ורצוי למקום חם. אבי כבר התאזרח, ולכן יצאנו להוליווד.
האירוניה, אני מניח, היא שאחרי שעזבתי את ישראל לטובת שווקים רווחיים ומשמעותיים יותר לכתיבה, אני מבלה כעת חלק ניכר מזמני בכתיבה על נושאים ישראליים ויהודיים עבור התקשורת הישראלית. עם זאת, אני זוכה לנבור במוחותיהם של מפורסמים והתפרסמתי בלוס אנג'לס טיימס, ב־Premiere וב־Entertainment Weekly. והצלחתי לשלב את כל מכלול הפעילות הזה באורח חיים כלאיים ייחודי, קליפורני־קנדי/כנעני, המשוחרר בשמחה, אני מוסיף, מרבים מן החסרונות של מגורים ממשיים רק באחד מן המקומות הללו.
כ־600 אלף קנדים חיים בדרום קליפורניה, ואולי 200 אלף ישראלים. באותם מקרים נדירים שבהם אני מחליט לצאת מהבית, אין מחסור בבני קהילתי מאף אחת מהמדינות, אם כי לפעמים אני גם יורד אל העם — אוי — ומבלה עם אמריקאים.
ביום העצמאות הישראלי אני יכול לפנות למזנון בקבלת הפנים של הקונסוליה בווסטווד, לראות את חוה אלברשטיין או מתי כספי בתיאטרון וודסוורת לוותיקי הצבא, או להשתתף במסיבה שעורך אחד מחבריי הישראלים. ביום קנדה אני יכול לשמוע תזמורת סקוטית בפיקניק השנתי ליד האקדמיה לשוטרים, לזלול כריך בשר מעושן במעדנייה של ויילר, לגמוע כמה בקבוקי מוסהד מטריידר ג'ו, ואולי לשבת במטבח החם והביתי תמיד של קים קמפבל הנכבדה, לנשנש מטעמים ולהתלונן בפני בן זוגה הרשי פלדר על החום.
בשאר ימות השנה אני מנהל חיים רב־תרבותיים וירטואליים, כיהודי־קנדי גאה ופטריוטי, עם כרטיס אשראי שמיצה את המסגרת ומודם מהיר.
אני מנוי על מקלינ'ס ו־Saturday Night, על הארץ וידיעות ועל Actualite. אני מזמין ברשת את בושמן או עוז, ריצ'לר או יהושע החדשים ביותר. אני עוקב אחר שידורי רשת מישראל ומאיקאלואיט, מירדן ומסן־ז'רום, מסוריה ומסן־סובר. ושגרת העיתונים היומית שלי כוללת כעת את הגאזט, גלוב אנד מייל ונשיונל פוסט, שלא לדבר על ניו יורק טיימס, לוס אנג'לס טיימס, הטיימס הלונדוני וכמובן וראייטי.
אם אני מרגיש צורך במגע אנושי, אני יכול גם לראות את סלין ושרה וגורד, או קייט ואנה וברוס, בגריק, ביוניברסל או בהאוס אוף בלוז; לפטפט עם נורם ואלן או ג'ים וביל בזמן שחנייתי רכב פעורי עיניים מהכוכבים מביאים לנו את המכוניות מחוץ לגריל, לספאגו או ללה דום — אף אחד מהם אינו מתרשם מהאקורד שלי בת העשר; לכתוב מדי פעם מאמר דעה ללוס אנג'לס טיימס על עתיד קנדה, ישראל או הוליווד; לנסוע לקוטב, לגדה המערבית, ליוגוסלביה, לאפגניסטן ולגרמניה באדיבות Wired וכמה מכתבי העת האחרים שקונים את כתיבתי; ולהצליח להסתבך עם דמויות עולמיות כמו פרניו טוג'מן, סלובודן מילושביץ', לאה רבין ועוד כמה שאני מפחד כעת להזכיר.
כמובן, אינני משאיל לעולם לאיש את דרכוניי, ואפילו לא את הגרין קארד שלי. בעריכת עלון ממשלתי אמריקאי, כפי שאני עושה כדי לסבסד את פעילויותיי האחרות, אני אפילו סופג לא מעט ביקורת על כך שעדיין לא התאזרחתי, ובכך הייתי מחליף את תג ה'אזרח הזר' האדום והמדאיג שלי בתג ירוק רגוע יותר.
בוודאי לא עשיתי עניין גדול מהעובדה שהכרתי בעבר את ויקטור אוסטרובסקי, כשהוא שירת בחיל הים ואני הייתי חייל חי"ר, ושנינו עבדנו בזמננו הפנוי באותו כתב עת למדע בדיוני. למעשה, המליצו לי לא לפרסם כלל את הרקע הישראלי שלי. די רע שאני צריך להודות שאני קנדי.
אני כמובן עדיין מנסה להחזיק את היד על דופק התנועה בכמה שיותר מקומות. וכששום דבר אחר אינו מביא את התחושה החמה והנעימה שאני מקבל מהחיים עם רגל אחת בשלוש מדינות שונות — או כשהלוחות הטקטוניים מתחילים לזוז מתחת לרגליים ומאיימים למוטט על ראשי את מטא־היקום המורכב שיצרתי — ובכן, תמיד יש הג'קוזי.