ויוה לאס וגאס היהודית

בתוך הזוהר והנצנוץ של ״עיר החטאים״, הקהילה היהודית שצומחת במהירות הרבה ביותר ביבשת מכה שורשים. השאלה היא אם השורשים האלה יכולים לצמוח בחולות המדבר הנודדים של מה שעשויה להיות העיר היהודית הפחות מפותחת באמריקה.

שלי טייטלבאום, לאס וגאס

בערך במחצית סרטו הביוגרפי של מרטין סקורסזה מ־1995, ״קזינו״, מוצא עצמו מנהל הקזינו האגדי מלאס וגאס, פרנק רוזנטל, שאותו מגלם רוברט דה נירו, מול נציב הימורים חובש סטטסון המשתוקק להשתמש במגפי עור הנחש המבריקים שלו כדי ״לבעוט בתחת של איזה יהודון״ ולסלקו מהעיר. ״האנשים שלך לעולם לא יבינו איך הדברים עובדים כאן״, הוא אומר לאיש שכונה ״מלך לאס וגאס״. ״כולכם רק אורחים שלנו. אבל אתם מתנהגים כאילו אתם בבית. תן לי לומר לך משהו, שותף... אתה לא בבית״.

רוזנטל האמיתי לא שעה לאזהרה בסוף שנות ה־70, והדבר עלה לו בקזינו שלו וכמעט בחייו, כשאיש ביצוע של המאפיה פוצץ את מכוניתו מחוץ למסעדה. רוזנטל הבין את הרמז ועבר לפלורידה.

הנציב בסרט שכח כמובן, באופן נוח למדי, שאלמלא זיהו באגסי סיגל ועוד כמה גנגסטרים יהודים בשנות ה־40 הזדמנות במדבר, הוא היה קושר את הפרד שלו לעמוד בחניון קרוואנים במקום לשחק אותה איש גדול בעיר שהפכה למוקד שגשוג תמידי. כשעשרות מיליוני אנשים מתרוששים ליד שולחנות הפוקר או הבלאק ג׳ק, עיר החטאים גורפת כסף, כמעט חסינה לחלוטין מפני מחזור העסקים הרגיל השולט בשאר אמריקה.

בשנה שעברה משכה העיר 37 מיליון מבקרים, ושש חברות ההימורים המובילות שלה הניבו יחד 18.9 מיליארד דולר, עלייה של 7 אחוזים לעומת השנה הקודמת, לפי לאס וגאס ריוויו ג׳ורנל, היומון הגדול בעיר. מרכזי הכנסים של וגאס מושכים כיום כ־15 אחוזים מהתערוכות המסחריות במדינה, בשווי 6.5 מיליארד דולר. העננים הכהים היחידים באופק, לדברי מקדמי העיר, הם בתי קזינו בשמורות ילידיות והתחרות הבינלאומית על כספי ההימורים.

תנופת צמיחה גדולה נוספת בעשור האחרון נרשמה באוכלוסייה היהודית, המונה כיום 85,000 איש וקולטת 600 תושבים חדשים בחודש. ״אי אפשר למצוא עוד קהילה, בשום מקום ובשום זמן, שגדלה בקצב כזה בזמן קצר כל כך״, אומר נשיא הפדרציה היהודית של לאס וגאס, מאייר בודוף. ״תמצא לי עוד קהילה״, הוא מאתגר, ״ששילשה את גודלה בפחות מתריסר שנים״. ואכן, העיר בעלת קצב הצמיחה המהיר באמריקה — אוכלוסייתה הוכפלה מאז 1990 ל־1.6 מיליון — מתגאה כיום גם בקהילה היהודית בעלת קצב הצמיחה המהיר ביבשת. התוצאה: שפע של קהילות תפילה, מוסדות ושירותים יהודיים חדשים צומח בעמק לאס וגאס, המשתרע על 500 מיילים רבועים, כמו חזזיות מדבר הפורחות בן לילה.

עיר שלפני 25 שנה היה בה בית כנסת אחד בלבד מארחת כיום 18 קהילות — שמונה אורתודוקסיות, שלוש קונסרבטיביות ושבע רפורמיות או בלתי משויכות — ושלושה בתי ספר יהודיים: ה־Hebrew Academy הבלתי משויך, Desert Torah Academy הקשור לחב״ד ובית ספר סולומון שכטר המזוהה עם התנועה הקונסרבטיבית. בית ספר רביעי, Jewish Community Day School, נסגר לפני שנתיים מסיבות כספיות.

ארבעה מרכזי חב״ד ובהם שבעה רבנים משרתים את העמק. בעיר יש שלושה מקוואות, סופרמרקט גלאט־כשר ומחלקות כשרות גדולות בשני מרכולים נוספים, כחצי תריסר מסעדות כשרות ולפחות שלושה בתי קזינו בעלי מטבחים כשרים ומחלקות הסעדה כשרות. מנהל חב״ד האזורי, הרב שי הרליג, אומר שיש בעיר כ־100 משפחות המקיימות אורח חיים אורתודוקסי מלא, ועוד עשרות משפחות ״מסורתיות״.

טרי ״פייגל״ נייט, סוכנת משכנתאות בת 43 ששלטי ״למה לשכור?״ שלה מתחרים על תשומת לב העוברים והשבים עם שלטי מועדוני החשפנות, היא אם במשפחה אורתודוקסית מקומית אחת. ילידת מיאמי ביץ׳ שהתרחקה מהאורתודוקסיה ואחר כך שבה אליה בלאס וגאס, היא אם לארבעה בנים, שאחד מהם לומד כיום בישיבה בניו יורק. ״בהתחלה״, היא נזכרת, ״היינו צריכים להזמין אוכל כשר מלוס אנג׳לס ולא יכולנו לאכול במסעדות — בהחלט היו אתגרים. אבל כשאתה ניצב מול האמת הרוחנית שלך, אין דרך חזרה״.

ובעיקר עכשיו, גם אין צורך לחזור. משפחת נייט מתגוררת בדזרט שורס, שכונה מתוכננת בצפון־מערב העיר, בבית שנמצא ממש מול האתר העתידי של בית כנסת אורתודוקסי בשטח 18,000 רגל רבועה. בני המשפחה היו גורם מרכזי בהגייתו ותרמו כסף למקווה, שיהיה הרביעי בעיר. נייט אומרת שלקראת פתיחת המבנה החדש, מספר הולך וגדל של משפחות שומרות מצוות עובר לשכונה. ״אני מלמדת את ילדיי מוסר וערכים ומרחיקה אותם מהסטריפ״, היא מוסיפה. ״לבני העשר והשתים־עשרה שלי אין שום בעיה ללכת ברחוב בכיפה. אנחנו מתחברים עם יהודים שומרי מצוות אחרים, ובאופן כללי יש לנו כאן חיים טובים מאוד״.

מספר האורתודוקסים גדל גם בזכות מבקרים מחוץ לעיר, שלקוחותיהם מסייעים לעסקים ולמתקנים היהודיים לשרוד ולשגשג. ואכן, יזם יהודי מקומי שמוצאו בקנדה סיפר ל־The Report שהוא בוחן כעת, בשיתוף חברה ישראלית, הקמת שכונות מגורים ליד הסטריפ לתושבים אורתודוקסים, שכמה מהם כנראה אינם רואים בהימורים לשעות הפנאי איסור הלכתי.

ליהודים שומרי מצוות פחות מציעה העיר מועדון לילה בבעלות ישראלית, ״סבן קלאב״, שבו אוהבים מהגרים ישראלים להירגע. הבעלים אלי עזרא מעריך את מספרם ב־10,000, כנראה הערכה מוגזמת. וכשהם מסיימים לרקוד ולהיצמד זה לזה, הם יכולים לעבור ל״סבבה״, ממלכת חומוס מעט יוקרתית יותר מכמה הכוכים שנפתחו ונסגרו כאן במשך השנים.

אף שאין נתונים מוצקים, משקיפים מקומיים מעריכים שכ־20 אחוזים מהיהודים בעיר עובדים בתעשיית ההימורים. רבים ממנהלי הביניים והמנהלים הבכירים של בתי הקזינו המכונים ״משפחתיים״, שאינם תאגידיים, הם יהודים; ורבים מאלה שאינם עוסקים ישירות בהימורים מתפרנסים ממתן שירותים למי שבאים לשחק.

בינתיים מגייסת הפדרציה המקומית תושבים חדשים ויהודים צעירים באמצעות טורניר ״פוקר כשר״ שנתי ומסיבת חנוכה ״וודקה־לטקה״. פסטיבל יום העצמאות הישראלי השנתי שלה מושך כ־8,000 איש — כמספר המתפללים, לפי כמה הערכות, בכל בתי הכנסת בעיר ביום כיפור. יש בעיר אפילו אתר זיכרון לשואה המכבד את חללי גטו ורשה, שהקימו ניצולים שמצאו כאן מקלט. גן הזיכרון לגטו ורשה בבית הכנסת הקונסרבטיבי בית שלום, הקהילה הוותיקה והיוקרתית בעיר, נפתח ב־2003. המקום, המעוטר ב־250 אבני ריצוף מהגטו שסיפק מוזיאון השואה הלאומי בוושינגטון ובמזרקה במרכזו, מציע מפלט מהנוף שסביבו, על מבני הטיח הלבנים הזולים והאחידים. הוא עורר סערה תקשורתית מהסוג השמור כאן בדרך כלל לפתיחת מופע חדש של סירק דו סוליי. כמעט כל הכתבות שיבחו את הגן ובה בעת העירו על חוסר ההתאמה שבהקמת אתר זיכרון לשואה במדבר נוואדה. ״כשחושבים על לאס וגאס, לא חושבים על מאגר של היסטוריה תרבותית״, אמר רב בית שלום, פליפה גודמן, לעיתון מקומי. ״נדמה לי שזה באמת קובע את הטון למה שלאס וגאס יכולה לעשות בעתיד כדי להמציא את עצמה מחדש״.

המצאה מחדש הייתה תמיד שם המשחק בלאס וגאס. והיהודים, שלעיתים קרובות מיוחסת להם המצאת חדר המשחקים האמריקאי לחטאים ולקוביות, מתגאים מעט בשינויים שעברו. ב״קזינו״ העיר דה נירו שווגאס מתפקדת כלורד של ימינו, ורוחצת את חטאיהם של כל מי שתוקעים בה את יתדות אוהלם. היכן עוד היה יכול מו דליץ, חבר ידוע לשמצה במיוחד בדור המייסדים של המאפיונרים היהודים, שמת בשלווה ב־1989, להשאיר את שמו על חזית בית ספר יהודי או חרוט על פרס לפיד החירות של הליגה נגד השמצה מ־1982? היכן עוד הייתה יהודייה, בעלת בית בושת חוקי ומנהלתו לשעבר, יכולה לנאום בפני קבוצת נשים של בני ברית כאשת עסקים מצליחה? והיכן עוד היה עורך דין יהודי לשעבר של המאפיה, שתיין כבד ומהמר בסכומים גדולים, יכול ליהנות משיעורי תמיכה עצומים כראש עיר, ובו בזמן לשקול ארבע הצעות נפרדות להנחות תוכנית ריאליטי?

אבל המאבק האמיתי של יהודי העיר הוא להמציא את עצמם מחדש ולשמר את עצמם כיהודים. וגאס היהודית אולי נמצאת בתנופה, אבל למרות שיפורים אחרונים בגיוס הכספים ובמבנה הקהילתי, הקהילה אינה תמיד זוכה בקוביות המנצחות. רבים מחבריה הוותיקים ביותר מתרחקים במכוון מהחיים היהודיים המאורגנים, בעוד שרוב הבאים החדשים נשארים אדישים או בלתי מעורבים. מחצית מהתושבים החדשים הם גמלאים. רבים היו פעילים בקהילותיהם הקודמות, אבל עד שהם מגיעים לווגאס רובם רוצים להירגע עם גולף או קינו, לאכול במזנונים השופעים ולראות את המופע החדש של סלין דיון — ולא שיפנו אליהם למימון מרכז קהילתי יהודי חדש או לחברות בהנהלתו.

יהודים צעירים המגיעים ללאס וגאס בדרך כלל אינם מצטרפים לבתי כנסת או לפדרציות, אינם שולחים את ילדיהם לבתי ספר ולמחנות יהודיים, וגם אינם בהכרח מתפללים או יוצרים קשרים בבתי כנסת. יש כמובן יוצאים מן הכלל, אבל לדברי בודוף רוב החדשים אינם מודיעים על נוכחותם; לקהילה היהודית יש עבודה קשה כבר בניסיון לצרף אותם לרשימות התפוצה. ״הם צריכים דרכי כניסה בטוחות לקהילה״, אומר בודוף. ובניגוד לבתי הקזינו, הוא מוסיף, בתי כנסת, שירותי רווחה ובתי ספר אינם יכולים להתחיל לדרוש מהם כסף ברגע שהם נכנסים בדלת. תחילה צריך להעניק להם בחינם בילוי טוב או שנת השתתפות ראשונה, בלי לחץ לתרומות.

ובכל זאת, מאה שנה אחרי שהרכבת הגיעה ו־60 שנה אחרי שבאגסי סיגל השיק את הפלמינגו, לאס וגאס היהודית מתחילה למצוא את עצמה. האתגר כעת עשוי להיות לפנות מקום לכולם ליד השולחנות הקהילתיים, ובו בזמן להקל את העברת ההנהגה מידי העסקנים ששלטו עד היום.

ב־1985 נראתה לאס וגאס עצמה — העיר שמעבר לסטריפ — בעיני כותבת המסעות ג׳אן מוריס כ״עיירה מערבית הגונה, בורגנית, שמרנית ואפילו כנסייתית״. בערך באותו זמן, כשמישהו העלה בפני הרבי מלובביץ׳ את האפשרות להביא את חב״ד למדבר נוואדה, השיב בזעקת ״געוואלד!״. הרבי אמר שהרעיון ״אסור לחלוטין״, אם לא ״מבעית״, מספר הרב הרליג, בן 39. לאחר שהרבי שינה את דעתו הגיע הרליג עם אשתו ובתו שזה עתה נולדה ב־1990, כשאוכלוסיית היהודים בעיר מנתה פחות מ־25,000.

ביום כיפור הראשון שלהם שהו במלון אלאדין, שתרם מקום לקיום תפילות. ״החדר שלנו היה ממש בקצה האחורי של המלון״, הוא נזכר, ״ולכן אחרי כל נדרי הייתי צריך לעבור דרך הקזינו בטלית, בקפוטה, בקיטל ובכובע שחור. עד היום אני בטוח שכמה אנשים חזרו הביתה ואמרו: ‘מותק, ראיתי רב בקזינו מהמר ביום כיפור’״.

גם כיום, אומר הרליג, החובש בדרך כלל כובע שחור רחב שוליים ההולם את קראון הייטס בברוקלין יותר מאשר את הסטריפ, הוא נמנע מרחובות ומאזורים מסוימים כדי לחסוך משבעת ילדיו את שלטי החוצות הבוטים המפרסמים חטאים. ״אפשר לעשות את זה״, אומר הרליג ממטה חב״ד, בערך באמצע הדרך בין הסטריפ לפרבר המערבי האופנתי סאמרלין. תמרון בין הפיתויים הבוטים של עיר החטאים או הימנעות מהם הם דבר שתושבים רבים עושים כמעט בלי לחשוב.

מאז הימים הראשונים התבקש הרליג לקבוע מזוזות בפתחי מועדוני חשפנות — והוא סירב — ורק בשבוע שעבר התבקש לסייע לאישה יהודייה ב־Sheri’s Ranch, המתהדר בתואר ״בית הבושת החוקי המשובח ביותר בדרום נוואדה״, למצוא כיוון חדש בחיים. הרליג אומר שלא יוסיף למוניטין שלו כ״נער יום כיפור״ בנסיעה לבית הבושת, אבל ינסה ליצור עמה קשר בטלפון.

רבים בקהילה היהודית הוותיקה הגיבו לפתיחת מרכז חב״ד קבוע בווגאס ב״געוואלד״ מהדהד משלהם. בסבב הפגישות הראשון שלו עם יודעי הדבר והעסקנים של וגאס פגש הרליג אדם שאמר לו: ״עברתי לחוף המערבי בדיוק כדי לא לראות אנשים כמוך״. אבל הרליג, אדם ידידותי וחביב, יצר קשרים נינוחים עם כמה מדמויות הקהילה, ובייחוד עם איל הקזינו המיליארדר שלדון אדלסון, מייסד תערוכת המחשבים קומדקס, שהייתה בעבר יריד טכנולוגיית המידע הגדול והחשוב בעולם. אדלסון, כיום בן 71, אומר שנמשך לאדישותה של חב״ד לפוליטיקה של בתי הכנסת ולענייני טריטוריה וייחוס. ראו כתבה נלווית.

הרליג אומר שלפחות פעם בחודש הוא קונה כרטיס נסיעה מחוץ לעיר למהמר יהודי שאזל כספו, ותמיד מנסה לשכנע את מי שחושבים שיש להם ״שיטה״ לוותר עליה. ״אם יש לכם שיטה״, הוא אומר למהמרים המושבעים, ״למה אתם באים אליי לבקש חילוץ?״

בודוף מהפדרציה, שעבד עם קהילות במסצ׳וסטס, במיין, בווירג׳יניה, בניו יורק ובפנסילבניה לפני שהגיע ללאס וגאס לפני חמש שנים, מציין שבפוליטיקה הפנימית המפולגת שלה לאס וגאס אינה שונה מקהילות יהודיות אחרות באמריקה. ההבדל הבולט שמצא, אמר ל־The Report, היה שמלבד בתי כנסת כמעט לא הייתה לקהילה תשתית, כגון בית אבות או מרכז קהילתי יהודי, שניהם מובנים מאליהם בדרך כלל בקהילות בגודל דומה ואפילו קטנות יותר.

יתרה מזאת, כפי שקורה בעיירות קטנות רבות, מנהיגי הציבור היו רגילים לנהל את הדברים בדרכם, גם אם פירוש הדבר היה להחריב את ארגוניהם. קרוליין אורזס, לשעבר עורכת העיתון היהודי של הפדרציה וכיום בעלת מגזין משלה בלאס וגאס, Life & Style, טוענת שבניגוד לרבים מעמיתיהם הלא־יהודים, ראשי כמה מהעמותות המקומיות האמינו שארגוני צדקה ושירותי רווחה יהודיים צריכים לפעול כעסקים קטנים, ולא כמוסדות החייבים דין וחשבון לציבור. בקיצור, הם לא קיבלו פיקוח בברכה, ובו בזמן שרפו כסף בקצב שחלק מהיהודים המקומיים ראו כבלתי ראוי. אולי כתוצאה מכך, ולמרות התקדמות משמעותית לאחרונה, לאס וגאס היהודית מפגרת הרחק אחרי אחרות בגיוס כספים. ב־2001, למשל, גייסה קהילת קליבלנד פי 18 יותר כסף מן הקהילה בגודל דומה בנוואדה.

בסביבה קהילתית דלת מזומנים כזאת מצאו עצמם ארגונים כגון שירותי המשפחה היהודיים ואפילו הלל באוניברסיטת נוואדה–לאס וגאס מתחרים במרירות הולכת וגוברת על משאבים שהקהילה, שרובה אינה משתייכת לארגונים, לא הייתה מוכנה לגייס. רב בית שלום, גודמן, בוגר הסמינר התאולוגי היהודי שהגיע ממקסיקו סיטי מולדתו לפני שבע שנים, אומר שכתוצאה מכך ״המרכז הקהילתי היהודי כאן פועל בלי בניין. אין לנו לשכה לחינוך יהודי. אין בקהילה המאורגנת שום מאמץ לשפר את איכות החינוך היהודי. יש לנו פדרציה שבה כל אחד מקבל תואר מפואר — מנכ״ל, מנהל תפעול, מנהל כספים — אבל אנחנו לא רואים תוצאות. העסקנים הגדולים, שיכלו להיות התורמים הגדולים, רואים בקהילה, לדעתי, גוף שאין לו שום אמינות״. במאמר שפרסמה האשימה אורזס ארגונים תחת מטריית הפדרציה בבזבוז משאבים באמצעות שכפול שירותים שאפשר לחלוק, ובהם ״גיוס כספים, יחסי ציבור, שירותי מזכירות, תכנון פעילות ארגונית, שלא לדבר על אחריות בענייני מס, משפט וחשבונאות״.

תיקון הפדרציה חייב החלפת הנהלה בכירה, לרבות דירקטוריון גדול מדי ובלתי מתפקד ברובו. לשם כך החלו בודוף וכמה אחרים לזהות אנשים עולים שיוכלו להחליף את מי שכבר אינם מועילים, ואז הביאו את הדירקטוריון, שמנה יותר מ־60 חברים, להתפטר כולו יחד. הדבר הושג — לצד תלונות על כוחנות — בסוף שבוע של כינוס בספטמבר 2003, שבו הצביעה הפדרציה היהודית של לאס וגאס בעד החלפת עצמה בגוף חדש: הקהילה היהודית המאוחדת, UJC, של לאס וגאס. עם זאת, שירותי המשפחה היהודיים המקומיים, הלל באוניברסיטת נוואדה–לאס וגאס והמרכז הקהילתי היהודי סירבו להשתתף, והתנגדו להיעדרה של תוכנית עסקית מה־UJC החדשה. בודוף מאמין שהסוגיה האמיתית הייתה אובדן העצמאות והדרישה החדשה לאחריות כספית. הלל הצטרף אחר כך ל־UJC; שירותי המשפחה היהודיים לא הצטרפו; המרכז הקהילתי ממשיך במשא ומתן.

בודוף, המאמין שהשינוי המבני יועיל לקהילה, עשוי לראות גם צד חיובי בחוסר התשתיות שמצא בלאס וגאס. הקהילה גדולה ומפוזרת מדי, הוא אומר, מכדי להשקיע מימון מועט בבניינים מפוארים או במיזמים בעלי הוצאות תפעול גבוהות, שקהילות מבוססות יותר יכולות להרשות לעצמן. סדרי העדיפויות למימון בקהילה שעברה ארגון מחדש עדיין אינם ברורים, אבל בודוף מדווח בתקווה שהדיונים על תוכניות עתידיות ושיפור התשתיות הם ״בסדר גודל אחר לגמרי ממה שהיה קודם״.

למרות עלייה אחרונה בפעילות גלוחי ראש, בעיקר כרוזים בבתי ספר תיכוניים וגרפיטי על שלטי כבישים — ולמרות שב״קזינו״ מוטחת ברוזנטל/רוטשטיין המילה ״יהודי״ ככינוי גנאי לפחות תריסר פעמים — אנטישמיות חמורה הייתה כאן לעיתים רחוקות יותר מהבהוב על מסך המכ״ם הקהילתי. הסרט הביוגרפי האחרון של סקורסזה, ״הטייס״, על הווארד יוז, מדלג על האנטישמיות של איל ההון המתבודד. רוב יהודי לאס וגאס יודעים עליה, בכל זאת, וזוכרים גם בלי חיבה רבה את בעל קזינו אימפריאל פאלאס ראלף אנגלסטד, שערך באמצע שנות ה־80 שתי מסיבות יום הולדת להיטלר במקדש פרטי מעוטר בסמלים מתקופת הנאצים. באחד הציורים שהיו תלויים שם נראה אנגלסטד במדי אס־אס. לאחר סערה ציבורית התנצל אנגלסטד בפני הקהילה היהודית, שילם קנס של 1.5 מיליון דולר שהטילה ועדת ההימורים על הכתמת המוניטין המזהיר של העיר, ותרם את אוסף המזכרות הנאציות שלו למוזיאון השואה בוושינגטון.

עם זאת, באופן כללי מתעקשים רוב היהודים הוותיקים שמעולם לא הרגישו אפילו שמץ של עוינות אנטי־יהודית מצד שכניהם בעיר. ראש העיר היהודי, עורך הדין לשעבר של המאפיה אוסקר ב׳ גודמן — המגלם את עצמו בהנאה ב״קזינו״ וששימש בעבר נשיא בית הכנסת בית שלום — אמר ל־The Report שמלבד מכתב אנונימי אחד, מאז שהגיע ברכב מפילדלפיה ב־1964 עם אשתו הצעירה וחסכונות של 87 דולר, מעולם לא ספג אפילו עלבון אנטי־יהודי אחד. אשת העסקים האורתודוקסית טרי נייט נזכרת: ״פעם שמעתי הערות, אבל כבר לא כל כך. לדעתי לאס וגאס פשוט נעשתה מקום מסביר פנים ומתחשב יותר״.

ליהודים כיהודים, ייתכן שזה נכון. אבל לתמונה יש צד נוסף: מאז 1995 סבלה וגאס משיעור הפשיעה הכולל הגבוה ביותר בכל עיר אמריקאית המונה יותר מ־250,000 תושבים. היא סובלת גם משיעורי צריכת האלכוהול, הגירושים וההתאבדויות הגבוהים בארצות הברית. כמו כן היא מקדימה בהרבה ערים דומות בהריונות לא רצויים, בהפלות ובאימהות מתבגרות לא נשואות. למערכת החינוך הציבורית שלה שיעור הנשירה מהתיכון הגבוה מכל מטרופולין אמריקאי גדול.

ובכל זאת, כיום אפשר לחיות כאן חיים יהודיים אותנטיים ועצמאיים לחלוטין. המרכיב שומר המצוות ביותר באוכלוסייה זקוק לתיכון אורתודוקסי, ולפחות בשנים הקרובות ייאלץ לשלוח את ילדיו בגיל התיכון ללוס אנג׳לס או לחוף המזרחי כדי ללמוד בישיבה. הרב הרליג, האומר שידע שהוא קונה כרטיס בכיוון אחד כשבא לכאן, אינו מצטער שעשה זאת. אבל אף שהוא תמיד מוכן לסייע לכל יהודי, הוא אינו מוכן ממש לעודד אנשים לבוא. מצד שני, כשהעיר והקהילה היהודית שלה שתיהן בצמיחה, הוא אינו צריך לעשות זאת.

ובעניין ההימורים, מה אפשר לעשות — להפסיק לשחק בסביבון בחנוכה? אף שהימורים לשם בילוי עשויים שלא להתיישב לגמרי עם רוח היהדות, כל מי שחי כאן צריך בסופו של דבר להשלים עם נוכחותם בכל מקום; ונדיר למצוא מנהיג דתי שישלח רעמים וברקים לעבר תעשיית ההימורים. אחרי הכול, לא יהיה ראוי להעליב את בני הקהילה התלויים בה לפרנסתם, או את המתפללים שזכיותיהם מסייעות לממן שירותים קהילתיים וקרנות בנייה.

מאבקיו של היהודי העשיר בעולם

בדצמבר הנפיק איל הקזינו שלדון אדלסון את חברת לאס וגאס סנדס בבורסה, במחיר פתיחה של 36 דולר למניה, שזינק ל־53 דולר עוד לפני סוף היום. הדבר הקפיץ את אדלסון, שדורג במקום ה־60 ברשימת 400 האמריקאים העשירים של פורבס בשנה שעברה, למקום ה־19 השנה. הונו הנקי הוערך ב־15.6 מיליארד דולר, והוא כנראה היהודי העשיר בעולם.

כעת יש די כסף זמין להשלמת מלון־קזינו פלאצו, בן 3,000 החדרים, שהוא מקים לצד הוונציאן שלו, שעלותו 2.5 מיליארד דולר, בסטריפ של לאס וגאס. ויש עוד 1.8 מיליארד דולר להעתק של הוונציאן, שיהיה עוגן של סטריפ בנוסח וגאס באזור הביצות בדרום סין ליד מקאו. אין פלא שאדלסון, בן 71, מרגיש טוב. ״הדבר היחיד שאני חייב״, הוא מתפאר, ״הוא החיוב באמריקן אקספרס על ארוחת הערב של אתמול״.

והטוב מכול, סיפר ל־The Report בראיונות באחוזתו המגודרת בפרבר סאמרלין במערב לאס וגאס ובמשרדיו בוונציאן, הוא שנותר די והותר כדי לתמוך במטרות יהודיות, ישראליות וכלליות שלדעתו ראויות. ״אני רוצה להתחיל לתת יותר כסף״, הוא אומר. בליווי שומר ראש ישראלי חסון, המרכיב משקפי שמש עם אוזנייה בסגנון השירות החשאי, נוסע אדלסון בתוך המבנים בכיסא גלגלים חשמלי. לדבריו, הוא סובל ממחלת שרירים נדירה ששיתקה את רגלו השמאלית.

הרגל, הוא מבטיח לי — כפי שאשתו, רופאה ישראלית שהוכשרה בארצות הברית, מבטיחה לו — תבריא. אך לא הפצעים הנפשיים שנגרמו בעשור מגוריו בווגאס. בתחילה לעגו לו כשקידם מודל עסקי שחזה כי אנשי עסקים ומשתתפי כנסים ימלאו את שלל החדרים והסוויטות במלון חדש ומפואר עד אבסורד, בעיר שכבר היו בה יותר חדרים משידעה מה לעשות בהם. למגינת לב המבקרים הפך הוונציאן ל״שדה החלומות״ של וגאס, עם עמודים מסותתים ביד, רצפות שיש איטלקי, גונדולות צפות וברים פרטיים. והאורחים אכן באים, ממלאים את המקום ומוציאים כסף כמו סולטנים.

למרות הצלחותיו, טינותיו של אדלסון רבות מספור. צונאמי הזעם האחרון שלו מכוון לאיל קזינו יהודי אחר, סטיב וין, שלדבריו השפיל אותו בפגישתם הראשונה, זמן קצר לאחר שאדלסון עבר מבוסטון ב־1995. וין, אף שהוא עצמו פועל גם במקאו, דחה בגסות את הצעת אדלסון להחליף שטח ביצות כלשהו בחלק מהסטריפ המתוכנן שלו במקאו. ״כולם אומרים שווין הוא הדבר הכי חכם מאז הלחם הלבן״, רועם אדלסון. ״אבל הוא האיש היחיד בעסקי ההימורים שאיבד אי־פעם את העסק שלו בהשתלטות עוינת. הוא טרף את בתי הקזינו שלו — המיראז׳, טרז׳ר איילנד והגולדן נאגט — כדי לתמוך בבלאג׳יו, שב־1998, בעלות 1.6 מיליארד דולר, היה המלון היקר בעיר. מי עושה דבר כזה?״

אדלסון, רפובליקני ותומך נלהב של הימין הפוליטי בישראל, תרם לפי הדיווחים 100,000 דולר למסע הבחירות של בנימין נתניהו ב־1996. לעומתו, אומרים מנהיגי הקהילה היהודית המקפידים להישאר אנונימיים, פנייה לווין לתמיכה במטרות יהודיות היא כמו הוצאת דם.

וין, בן 63, שגדל ביוטיקה שבניו יורק, בנה את המיראז׳ — שהיה מפואר מאוד בזמנו — ולאחרונה יותר את הבלאג׳יו המהודר ואת וין לאס וגאס המדהים. רבים מייחסים לו את שיווק הרעיון של וגאס ידידותית למשפחות לאמריקה: הוא קידם אטרקציות בסגנון פארקי שעשועים ומלונות בעלי נושא מרכזי, אסקפיסטיים אך בסופו של דבר בריאים ברוחם, שמשכו משפחות המחפשות יעדי חופשה מתאימים, בין השאר בזכות אפשרויות שאינן הימורים לילדים שטרם הגיעו לגיל המותר.

ב־1967, לאחר שסיים את אוניברסיטת פנסילבניה ונשא לאישה מיס מיאמי ביץ׳ לשעבר, שב וין לווגאס. שם השקיע במלון פרונטיר, שעוצב בסגנון המערב הפרוע, לכאורה עם כמה שותפים בעלי קשרי מאפיה המעורבים בתוכניות לבעלות סמויה ולהעלמת הכנסות. שנה אחר כך איבד את הקזינו ברכישה בידי הווארד יוז שיזמה המדינה. המדינה סברה שיהיה טוב יותר לתדמית העיר אם תאגידים יקבלו לידיהם את בתי הקזינו שהקימו וניהלו אנשי עסקים החשודים במפוקפקות. אבל וין השתמש בקשרים שפיתח — ובתמיכה שקיבל אחר כך ממממן בתי הקזינו א׳ פרי תומס וממלך אג״ח הזבל מייקל מילקן — כדי להזניק את עצמו למסלול שהעניק לו את המקום הראשון בסדרת לאס וגאס ריוויו ג׳ורנל מ־1999, ״מאה הראשונים״, על ״האנשים שהשפיעו השפעה גדולה על לאס וגאס במאה הראשונה שלה״.

לדברי יודעי דבר בקהילה, וין הצטרף לבית הכנסת בית שלום זמן לא רב אחרי ששב לווגאס. הוא מכריז על עצמו כאגנוסטיקן, וכיום מספרים שהוא נמשך לתורת הדלאי לאמה. עם הזמן פרש מהקהילה והתרחק מהחיים היהודיים המוסדיים. הוא סירב להתראיין לכתבה זו.

זעמו של אדלסון מופנה גם כלפי יהודים שתמכו באיגוד עובדי המלונות, שניסה ב־1999 לכפות את כניסתו לוונציאן. כשלא הצליח להתקדם, צעקו מפגינים בשעריו סיסמאות אנטי־יהודיות והשחיתו את ביתו ואת המלון בגרפיטי אנטישמי; האחראים לא נתפסו. זעם, שעדיין רותח ומבעבע, מתפרץ גם כלפי בית שלום, בית הכנסת הקונסרבטיבי הוותיק והיוקרתי בעיר, שלכאורה תמך באיגוד. אדלסון ממשיך לתמוך בפדרציה היהודית של לאס וגאס, אף שהוא מכנה אותה בבוז ״בדיחה״. לאחרונה נתן מיליון דולר להקמת חלל תצוגה לאמנות השואה במוזיאון החדש של יד ושם, והוא ממשיך לתמוך בחב״ד. אשתו תומכת בשתי מרפאות לגמילה מסמים, אחת בישראל והאחרת בלאס וגאס. הוא תורם מרכזי לאיפא״ק ולמפלגה הרפובליקנית. כשהנשיא ג׳ורג׳ ו׳ בוש ערך את ביקורו הרשמי הראשון בווגאס בסוף 2003, הוא נאם באירוע התרמה בוונציאן.

אבל הזעם הגדול ביותר של אדלסון מכיל גם עצב עמוק: הזדמנות שהוחמצה להפוך את ישראל לאטרקציית ההימורים השנייה בחשיבותה בעולם. לדבריו, התחנן בפני ממשלות ישראל בזו אחר זו להזדמנות לבנות העתק של הסטריפ של וגאס, כמו זה המתוכנן למקאו, באילת או אולי אפילו במצפה רמון העגומה בנגב, שכונתה לאחרונה ״סוף העולם״ בידי הבמאי הישראלי מלוס אנג׳לס אבי נשר.

עד כה, שום דבר לא יצא. ״הפרויקט היה עולה בין 10 ל־15 מיליארד דולר, שאין לישראל ושאף ישראלי יחיד אינו יכול להעמיד. אמרתי: לא חשוב, אני אעמיד את הכסף. ולא רק בשביל קזינו אחד, אלא לפחות לארבעה או חמישה, שזה המינימום שצריך כדי להיות מוכר כיעד של בתי קזינו. במקאו אנחנו בונים 24 מלונות, בכל אחד 3,000 חדרים. אבל ביבי, נתניהו, אמר לי שהוא צריך לתת את העסק לישראלים. לא חשוב שלישראלים בעסקי הקזינו אין המוניטין הטוב ביותר — לפחות כך שמעתי. ביבי דחה אותי, אריק שרון דחה אותי, רבין דחה אותי, פרס. אז בסוף, מי בנה קזינו? ערפאת!״

״לבי בישראל״, אומר אדלסון. ״אבל אני לא יכול לעשות שם עסקים. יש יותר מדי הגנה על אינטרסים מקומיים. אתה לא יכול להיות שם איש עסקים ישר ולשרוד. אם אני נוסע לישראל, אני משאיר את הכסף שלי מאחור״.

ש״ט.