תצלומים: פני וולין. גאות ושפל ליהודים ב״גיהינום על גלגלים״. זמר הקאנטרי היהודי קינקי פרידמן העיר פעם: ״הדבר היחיד המשותף ליהודים ולקאובויים הוא ששניהם חובשים כובעים בתוך הבית.״ אבל לדברי הצלמת פני וולין, הקשר מרחיק הרבה מעבר לכיסוי הראש, ובתערוכה חדשה הנודדת במערב האמריקאי היא מדגימה זאת.
וולין, לשעבר הצלמת הרשמית של הרודיאו בשאיין, מתגוררת בסנטה מוניקה שבקליפורניה, אבל גדלה בשאיין בין עשרות ילדים יהודים אחרים שחונכו, היא נזכרת, להיות זקופי קומה. הרעיון של קהילה יהודית משגשגת המכה שורש בשאיין, עיירה שכונתה פעם ״גיהינום על גלגלים״, מעולם לא נראה לה תמוה במיוחד, כפי שהוא נראה ליהודים רבים כל כך שפגשה מאז עזבה את ויומינג.
וכדי להפריך את התפיסה הרווחת הזאת חזרה וולין, כיום בת 35, למדינת מולדתה לפני שש שנים, והחלה לתעד את פניהם ואת זיכרונותיהם של יהודי ויומינג. תערוכת התצלומים וההיסטוריה שבעל פה שלה, ״בשולי התפוצה: יהודי ויומינג״, מוצגת כעת במוזיאון סקירבול של היברו יוניון קולג׳ בלוס אנג׳לס, ובמקביל גם בבירת מדינת ויומינג ונודדת בהרי הרוקי.
ב־70 תצלומים מתארת וולין קהילה אשר, כמו המערב שבו הכתה שורש, ידעה את חלקה בתקופות גאות ושפל. בתקופת הגאות, לפני שנות העשרים, חיו בשאיין 40,000 תושבים, מהם 1,000 יהודים. היהודים הראשונים הגיעו לטריטוריה בין 1840 ל־1880, רובם מגרמניה. רובם עסקו במקצועות מסורתיים והפכו לרוכלים, לסוחרי בגדים ולסוחרים באזור הספר, ובדרך כלל התקבלו בידי עמיתיהם החלוצים. הגישה שרווחה בתרבויות החלוצים, אומרת וולין, הייתה חיה ותן לחיות.
פני וולין לא באה מרקע ״יקי״ כזה. סבה, כמו רוב יהודי ויומינג בשיא פריחתה של הקהילה, היה מהגר רוסי שנמלט מפוגרומים ומרדיפות. אברהם וולינסקי הגיע לספר עם בנו הבכור ב־1910, נזכרת וולין, לאחר שהשאיר ברוסיה את אשתו, שהייתה בהיריון עם אביה של פני, וארבעה בנים נוספים, שאותם תכנן להביא מאוחר יותר. הם הגיעו לבסוף לאמריקה ב־1916.
״הוא הגיע לניו יורק, הסתכל סביב ולא ראה שם שום דבר בשבילו״, היא מספרת. ״אז הוא נסע לאומהה, עבד שם במפעלי עיבוד הבשר, ושמע שמחלקים אדמה בוויומינג במסגרת חוק הנחלות.״
״לרוב היהודים שזה עתה הגיעו ממזרח אירופה״, כתב לוולין תושב יהודי לשעבר בוויומינג, התיישבות בנחלה ״נשמעה כמו גן עדן. יהודים לא יכלו להיות בעלי קרקע ברוסיה. עם זאת, מעטים מאוד העזו להפקיד את גורלם בסביבה כזאת. המחשבה על בניית בית, חפירת באר וזריעת גידול לשיווק הפחידה אותם כל כך שלא העזו להיענות לאתגר.״
אלה שנענו, מציינת וולין, היו קבוצת חלוצים יהודים, רובם בעלי מלאכה, שהאמינו שאם יחלקו עם שכניהם את הידע ואת הכישרונות הנחוצים שלהם, השכנים ילמדו אותם לחפור באר ולגדל גידול מסחרי.
״אבל הייתה בעיה״, אומרת וולין. ״אי אפשר היה לעבד את האדמה. אלוהים ייעד אותה למרעה בקר. אחרי מאבק במשך שבע השנים שבהן נאלצו לחיות על הקרקע כדי לקבל את הבעלות עליה, סבי מכר את אדמתו לחברת משק חי ועבר לעיר.״
יהודי ויומינג הטביעו עד מהרה את חותמם כאנשי מסחר מצליחים. רובם השתקעו בשאיין, שם בנו ב־1920 בית כנסת מפואר דיו להתחרות בכל בית כנסת בבוורלי הילס. אחרים, עם זאת, הגיעו למקומות אקזוטיים יותר. בהאנטלי, שאליה שלחה החברה היהודית לחקלאות של הברון דה הירש יהודים שביקשו להיות חקלאים, היו יהודים רבים כל כך שבית הספר המקומי נודע בשם ״דער יידישע שול״.
רובם מעולם לא הצליחו כחקלאים; כמה מהם אפילו מתו ברעב. מוולין ומחבריה היהודים לכיתה נחסכו קשיים כאלה. ״גידלו אותנו להיות מצטיינים על״, היא אומרת. ״ציפו מאיתנו לרכוש השכלה, לעזוב את המדינה, למצוא בני זוג ולהצליח.״ עד שעזבו בהדרגה, נזכרת וולין, היא וחבריה היהודים לכיתה חיו חיים טובים למדי. מדי פעם הייתה אנטישמיות, היא מודה, אבל הילדים היהודים ידעו להילחם. ובדרך כלל, היא אומרת, ״השכנים שלנו חיבבו וכיבדו אותנו. הם באמת היו עצובים כשעזבנו.״
וולין חושבת לפעמים שנטישת שאיין בידי היהודים הייתה הכישלון הגדול ביותר של הקהילה, ואולי היחיד שלה. יהודי ויומינג הגיעו להישג הראוי להיזכר בכך שיצרו קיום יהודי אמיתי בסביבה כה לא מסבירת פנים ובלתי צפויה. כיתוב התצלום, שישה מייל מן הדרך הראשית: מגדלי הבקר היהודים האלה נשאלו:
״איך זה להיות יהודי כאן בחוץ?״ אחד מהם אמר: ״אם קוראים את ספר בראשית, על אברהם ויצחק וכל הסיפורים האלה, מקבלים תחושה של אנשים שנמצאים לבד במדבר בלי אף אחד אחר. וככה באמת זה כאן.״ כיתוב התצלום, נחלת האנטלי: החברה היהודית לחקלאות, שהוקמה ב־1900 עם קרן נאמנות של 2.5 מיליון דולר מן הפילנתרופ הברון דה הירש, ניסתה להפוך יהודים ממזרח אירופה לחקלאים בוויומינג. לילדיהם, הנראים כאן בתצלום מ־1910, היה מורה דובר יידיש. כיתוב התצלום, Western Ranchman Outfitters: במשך שלושה דורות מייצרים היהודים האלה אוכפים, מגפיים וכל אביזרי הקאובויים. הבעלים אומר: ״אנשים היו שואלים אותי, ׳המגפיים נוחים?׳ ותמיד אמרתי להם, ׳מגפיים הם הדבר הכי נוח בעולם׳, אבל מעולם לא הצלחתי למצוא זוג מגפיים שיכולתי לנעול בעצמי.״ פני וולין. מארק האנאואר. הרווק היהודי היחיד בשאיין המתאים לשידוך.