״הרפתקאותיהם המדהימות של קוואליר וקליי״, מאת מייקל שייבון, רנדום האוס, 639 עמודים; 26.95 דולר.
מייקל שייבון אומר שהגולם הוא עבורו יותר מדמות. הוא מייצג גם את האיום שאמנותו שלו תפנה נגדו.
באם! פאו! סוווש! פוואק! קולות קומיקס? בהחלט! אבל אלה גם צליליו של הרומן האחרון של מייקל שייבון, רב־המכר ״הרפתקאותיהם המדהימות של קוואליר וקליי״, כשהוא מסתער קדימה בעולם הספרות האמריקנית העכשווית.
״קוואליר וקליי״ הוא שיר הלל גדול, סוער ועתיר פרוזה מליצית לתרבות הפופולרית האמריקנית של שנות ה־40 וה־50. במיוחד הוא מחייה את תור הזהב של הקומיקס האמריקני, צורת אמנות שיצרה והניעה קבוצה יהודית ברובה של אמנים, כותבים ומו״לים. מוסף הספרים של הניו יורק טיימס כינה את ספרו של המחבר בן ה־37 ״רומן של הישג עצום״, וסוזנה מדוז מניוזוויק כנראה דיברה בשם רבים כשסיכמה ששייבון, ש״נערי פלא״ שלו מ־1995 נתן השראה לסרט המהולל עם מייקל דאגלס המופץ כעת מחדש, ״חולל עוד מעשה גדול״.
סם קליי, אחד משני גיבורי הכותרת שנולד בשם קליימן, הוא בנו הפגוע מפוליו של איש שרירים יהודי בקרקס. כמו צעירים רבים אחרים בפלטבוש, הוא חולם לברוח. כרטיס היציאה של סמי מגיע למיטתו שלו בלילה אחד ב־1939 בדמות בן דודו הפליט מצ׳כיה, ג׳ו קוואליר. ג׳ו הוא סטודנט לאמנות לשעבר, פורץ מנעולים ואמן היחלצות שחמק, כך אנו למדים, מציפורני היטלר באותו זמן שהבריח מאירופה את הגולם הממשי מפראג בתוך ארון מתים. כעת הוא מקווה להשתמש באמצעי הפרוזאי יותר של שוחד כדי להביא לשחרור הוריו ואחיו הצעיר.
סמי, המתבגר המומחה לקומיקס ואמן אלף עלילות זולות, וג׳ו, השואף להיות צייר והמתחיל בתחום הקומיקס, חושבים יחד ובסוף שבוע אחד ממציאים גיבור־על. הם מקווים שידחק את סופרמן מעט למטה, ירוויח לג׳ו כסף נחוץ מאוד ויעזור במאמץ להביס את היטלר. מצויד במסכה, בגלימה, בטייטס כחולים ובמפתח־שלד מוזהב, דמותם — קצת משה, קצת הודיני, ואולי מעט רובין הוד ואלברט שווייצר למען התערובת — נעשית ״האסקפיסט״, האיש שעליו מוטלת המשימה הארכיטיפית לשחרר אנשים מכל שעבוד המציק להם. על שער הגיליון הראשון, שהם משכנעים את מעסיקו של סם, מפיץ זול של מוצרי חידוש, לפרסם, ושיימכר אחרי המלחמה במכירה פומבית בכ־42,000 דולר, האסקפיסט מתחיל בצניעות: הוא מוציא את היטלר מכלל פעולה באגרוף.
אף שבני הדודים — כמו יוצרי סופרמן, ג׳ו שוסטר וג׳רום סיגל — מרומים בסופו של דבר ונשללת מהם הבעלות על האלטר אגו שלהם, האסקפיסט, סמי וג׳ו יוצרים שורה שלמה של גיבורי־על מן הדרג השני, שג׳ו חוסך את רווחיה כדי לממן את יישובה מחדש של משפחתו בעתיד.
מאמציו של ג׳ו עצמו לשחד בכירים נאצים ולשחרר את משפחתו מתגלים כעקרים לא פחות מפנטזיותיו להילחם בהיטלר באמצעות חבורה של גיבורי־על דמיוניים. מיואש, הוא משאיר את אהובתו, הציירת הסוריאליסטית רוזה לוקסמבורג זקס, ואת בנם שטרם נולד, לטיפולו של סמי, ומתגייס לצי האמריקני. הוא נשלח לבסיס מבודד באנטארקטיקה, שבו, במקום לנקום בנאצים, הוא ממשיך להתפרק.
לאחר המלחמה מתמקם ג׳ו מחדש במאורתו הסודית בבניין אמפייר סטייט, שם הוא מבקש להחיות את סיפור הגולם מימי הביניים כמעין רומן גרפי. ברקע ההיסטורי מופיעים פרסום כתב ההתקפה של הפסיכיאטר פרדריק ורתם נגד הקומיקס, ״פיתוי התמימים״, ואחר כך, ב־1954, שימועי קיפובר בקונגרס על ההשפעות המזיקות לכאורה של קומיקס על קוראים צעירים — שניהם הובילו לשרפת ספרים ממשית על אדמת ארצות הברית. סמי, שנותר להחזיק את המבצר, מוצא את עצמו במצור לא רק בשל הגנתו האיתנה בתחילה על סוגת ״הגברים בטייטס״, אלא משום שנטיותיו ההומוסקסואליות שלו עשויות בהחלט להשפיע במידת מה על האסתטיקה המוקדמת של הסוגה.
שייבון — כך מבטאים את שמו, ״שֵיי־בּין״ — טוען שלהומוארוטיות יש יסוד בכל סוגת גיבורי־העל, ובה בעת מכיר בנוכחותה בחלק גדול מיצירתו המוקדמת. למעשה, ריבוי הדמויות ההומוסקסואליות ביצירתו, יחד עם מראהו היפה, הובילו להשערות רבות על נטייתו המינית. עם זאת, הוא נשוי לאיילת ולדמן, עורכת דין וסופרת מתח ילידת ישראל, ולזוג בת ובן צעירים.
הרומן הראשון של שייבון, ״תעלומות פיטסבורג״, עבודת גמר לתואר שני באמנות שנעשתה רב־מכר ארצי ב־1988, היה מלא התלבטויות ביסקסואליות והביא להשוואת הכותב בן ה־24 לפ׳ סקוט פיצג׳רלד ולג׳ון צ׳יבר. קובץ סיפורים מאוחר יותר, ״אנשי זאב בנעוריהם״, העיד על נטיות מסוימות לספרות זולה, גוון גותי ואמפתיה של המחבר לעולמות הפנטזיה שבנים ממציאים וחיים בהם.
באשר לרומן שזנח, ״עיר המזרקות״, אפשר רק להתפעל מיכולתו, אחרי חמש שנים ו־1,500 עמודים, להתאושש וליצור ספר כמו ״נערי פלא״. הסיפור המרגש אך הקומי על כותב אקדמי המתמודד עם התפוררותו הגופנית והנפשית מפגין הערצה גלויה לסופרי אימה ממש כפי ש״קוואליר וקליי״ מפגין כלפי יוצרי הקומיקס. כפי שהכריז מגזין טיים בביקורתו על הספר: ״הוא... נראה כמי שמבין באופן אינטואיטיבי שבארצות הברית התרבות הפופולרית היא התרבות, ואין טעם להעמיד פנים שלא״.
״בנים שאליהם כוונו ספרי הקומיקס״, אמר שייבון לריפורט בטלפון מביתו בברקלי שבקליפורניה, ״תמיד היו מלאים ברגשות משיכה לבני מינם. הקומיקס ניצל, או יצר, רגשות שלדעתי משותפים לכל הגברים בכל תקופות חייהם. אבל זה היה ברור כל כך, שאחרי זמן מה זה כבר לא היה מועיל או רלוונטי. הרבה יותר לעניין הוא שבאטמן ורובין הם למעשה אב ובן. במידה מסוימת, בנים תמיד מחפשים את אבותיהם, שיש להם מעין חיים רגשיים סודיים או נסתרים״.
חקר עולמו של האב נמצא עמוק בלב ״קוואליר וקליי״, ומסביר בחלקו את התלהבותו של שייבון מעולם הקומיקס של תור הזהב ואת היקסמותו מן הזמן והמקום המסוימים שהולידו אותו. אביו של שייבון, שנולד בברוקלין ב־1938 ולבסוף היה לרופא וגם לעורך דין, נחשף לקומיקס באמצעות אביו שלו, שעבד בבית דפוס שהפיק כמה סדרות שונות.
כתוצאה מכך, הוא מסביר, ״אבי חשב שקומיקס הוא חומר קריאה ראוי מאוד. אני זוכר שהייתי בן שבע או שמונה וניהלתי איתו דיונים ארוכים, מפורטים ורציניים על ההשפעות הקליניות של סוגי קריפטונייט שונים על סופרמן״.
בינתיים, מספר שייבון, ״קראתי חוברות ענק של מאה עמודים שהיו מורכבות מסיפור חדש והרבה הדפסות חוזרות. ובשלב מסוים הבנתי שאני בעצם קורא את הקומיקס שאבי קרא כשהיה בן עשר״. המשפחה גרה בקולומביה שבמרילנד, ״שבסוף שנות ה־60 הייתה מעין פרבר מתוכנן, כמעט אוטופי, רב־גזעי ורב־דתי, בין בולטימור לוושינגטון. אבל הקומיקס הזה העניק לי את הגישה הישירה הראשונה לעולם הנפלא של נעורי אבי״.
העובדה שחלק גדול מן העולם הזה היה יהודי הייתה מובנת מאליה, אפילו לילד שגדל בסביבה רב־תרבותית במכוון. את העובדה שהיקום החדש והנועז של הקומיקס האמריקני יתגלה, כמו הקולנוע או טין פאן אלי לפניו, כיהודי לא פחות, אפשר היה לזהות לא רק בשמות המופיעים בפרטי המערכת, אלא גם במוסכמות הייחודיות ולעתים המוזרות שאימץ.
״מפתה ומושך לטעון שקומיקס הוא, או היה, צורת אמנות הנובעת מן היהדות, לפחות במידה מסוימת״, מתוודה שייבון. או כפי שסמי שואל את ג׳ו: ״סופרמן, אתה לא חושב שהוא יהודי? בא מהארץ הישנה, משנה כך את שמו. קלארק קנט, רק יהודי היה בוחר לעצמו שם כזה״.
״כל העניין הזה של זהות כפולה״, אומר שייבון, ״של שינוי השם ולבישת מסכה, של השתלבות והמצאה עצמית מחדש — אי אפשר שלא לראות בדברים האלה אלגוריה לחוויית המהגר״.
אבל מה נלמד מן השימוש שלו בגיבור־העל היהודי הטיפוסי הראשון, אותו מגן אילם, הגולם? האם היה, כפי שנראה ששייבון מציע, התבנית המסורה לסוגה שלמה של דמויות בעלות גלימות ארגמן ורגלי חרס, מגינים מושבעים של האנושות שכמו ״אקס־מן״ חוששים מהם כמכתה האפשרית?
אולי אין זה מקרה שפוקס באמת הזמינה משייבון לנסות לכתוב תקציר עלילה מוקדם לעיבודו האחרון של בריאן סינגר לסדרת הקומיקס ״אקס־מן״ של מארוול. התוצאה, שעל פי הדיווחים הייתה מאופקת, מהורהרת ומאתגרת אינטלקטואלית, נעשתה מיד בלתי מתאימה לסרט פופקורן קיצי.
״אני חושב שדי ברור בספר״, אמר שייבון לריפורט, ״שהגולם הוא בן, מעין פינוקיו, שהיה תמיד גרסה של סיפור הגולם״. ואכן, עבור שייבון עצמו משמש הגולם תחליף ליצירות אמנות בעלות פוטנציאל לפנות נגד יוצרן. במאמר קצר באתר שלו בשם ״המתכון לחיים״ כתב על הגולם כמבנה ספרותי טהור:
״לפעמים אני פוחד לכתוב, אפילו בצורה בדיונית, על דברים שבאמת קרו לי, על דברים שבאמת עשיתי, או על המחשבות הלא נעימות, האכזריות או המביכות הרבות שעלו בי בזמן זה או אחר. באותה תדירות אני מוצא את עצמי כותב על מעשים ומצבי נפש מטרידים או מפוקפקים חברתית שאין להם שום בסיס ממשי בחיי, אבל שאני חושש שאנשים ייחסו לי באופן טבעי למדי כשיקראו את מה שכתבתי.
״גם אם אני מניח שהקוראים יהיו נדיבים מספיק כדי לפטור אותי מכך שעשיתי או חשבתי אישית דברים כאלה — הנחה מפוקפקת כשלעצמה בהתחשב בנטייתי הפסולה כקורא לראות אוטוביוגרפיה גם בספרות הבדיונית הטהורה ביותר — עצם העובדה שאני מסוגל אפילו לדמיין מישהו שחושב או עושה אותם, לוחש הפחד שלי, מרשיעה בפני עצמה״.
אמן הקומיקס האגדי ויל אייזנר, יוצר ״הספיריט״, אמר פעם לשייבון שליהודים יש היסטוריה של המצאת פתרונות בלתי אפשריים לבעיות שאינן ניתנות לפתרון. שייבון מאמין שכל עוד ספריו ממשיכים לגרום לו אי־נוחות, הוא בוודאי עושה משהו נכון. כעת, כשפרמאונט וסקוט רודין הזמינו ממנו לעבד את ״קוואליר וקליי״ לתסריט, אפשר רק לקוות שהמשימה מדירה שינה מעיניו. כי אז, כפי שכולנו יודעים כעת, עושים גברים בטייטס כמה מעבודותיהם הטובות ביותר.