איך ג׳רי האחר גבר על ״קללת סיינפלד״.
שלי טייטלבאום, לוס אנג׳לס
מייקל ריצ׳רדס — קריימר — נכשל עם ״המופע של מייקל ריצ׳רדס״. ג׳ייסון אלכסנדר — ג׳ורג׳ — הלך באותה דרך עם ״בוב פטרסון״. ועכשיו ״Watching Ellie״ השאפתנית של ג׳וליה לואי־דרייפוס — איליין — זכתה ברשת NBC למה שמתואר באדיבות כ״הקפאה״.
כך נותר ג׳רי סטילר — פרנק קוסטנזה, אביו הלוחמני וקל המזג של ג׳ורג׳ — היחיד מבוגרי הסדרה שגבר על ״קללת סיינפלד״. בעוד בוגרי הסדרה המצליחה להפליא, שנמשכה תשע עונות והסתיימה ב־1998 עם עשרה פרסי אמי, ראו את קומדיות המצבים הבאות שלהם גוועות במהירות, סטילר רוכב על גל ההצלחה ב״מלך השכונה״, כעת בעונתה הרביעית ומדורגת במקום ה־27 המכובד מתוך 125 בדירוגי נילסן האחרונים של סדרות בשעות השיא, עם נתח של 7.5 אחוזים בקהל הצופים המפוצל מאוד שאינו צופה בכבלים.
במפגש אישי סטילר, בן 74, אינו דומה כלל לדמויות שהוא מגלם. בארוחת בוקר ליד הבריכה בשאטו מרמון הידוע בהוליווד, הוא מחייך בקלות, מדבר בשקט, אדיב, מרוצה מאוד מחייו ומגורלו, וגם אסיר תודה על הצלחת ילדיו, השחקנים בן ואיימי.
ובכל זאת, סטילר שמר על העוקץ שלו ב״מלך השכונה״, המתמקדת בדמות שמגלם הקומיקאי קווין ג׳יימס, דאג הפרמן, שליח חבילות מקווינס שבניו יורק, הנשוי לקארי, בגילומה של ליאה רמיני, ומסור לטלוויזיה בגודל שבעים אינץ׳. בשנה שעברה, עם זאת, נדחקה הטלוויזיה למוסך כדי לפנות מקום לסטילר, שהגיע כארתור, חותנו של דאג, אלמן טרי ותימהוני מאוד.
זו אינה ״סיינפלד״, אבל כפי שסטילר אומר, ״מי או מה עוד כן? אם חבטת שישים הום ראנים השנה, האם זה אומר שאתה כישלון אם לא תחבוט שישים וחמישה בשנה הבאה? ׳סיינפלד׳ הייתה אחד השילובים המדהימים האלה, בעיקר בזכות החזון של ג׳רי ולארי דייוויד, היוצר השותף, התסריטאי והמפיק. אבל כשמשהו עובד כל כך טוב, לא פשוט לגרום לזה לקרות שוב מיד.״
גם סטילר עצמו לא היה הימור בטוח לתפקיד פרנק קוסטנזה. כשהחליף את השחקן ג׳ון רנדולף בפרק 63 ב־1994, והופיע ב־29 מתוך 180 הפרקים, דמותו תוכננה כנֶבֶּךְ שאינו יודע להתבטא, שאשתו הצרחנית בגילומה של אסטל האריס תאפיל עליו תמיד. ״היא הייתה כמו תוכי״, הוא אומר, ״או כמו שעון מעורר שלא מפסיק לצלצל. והם רצו שאמתן את המשחק ואתן לה לגבור עליי. אבל משהו אמר לי שאם אלך בדרך הזאת, בקרוב יחליפו גם אותי, אז התחלתי לצרוח בחזרה. זה כנראה עבד, כי הם לא פיטרו אותי.״
התפרצויותיו של סטילר כפרנק הפכו אותו לדמות מוכרת לדורות של צופי טלוויזיה שלא נולדו כשעלה 35 פעמים ב״מופע של אד סאליבן״ בין 1963 ל־1971. עם אן מירה, אהבת חייו, התמחה במערכונים איריים־יהודיים. וכדי ליצור את ההשתלחויות שהחל להשתמש בהן אז, שאב מזיכרונותיו הכואבים מן הקקופוניה הזועמת שאפיינה, לדבריו, את חיי משפחתו בשנות התבגרותו.
סטילר גדל בלואר איסט סייד בניו יורק, ומגיל שלוש־עשרה בברוקלין, במשפחת מהגרים מפולין שהשפל הגדול הכביד עליה מאוד. משפחת אמו בל, משפחת ציטרון, הגיעה מפרמפול, עיירה שהתפרסמה בסיפורי יצחק בשביס זינגר. את רובם הביאה לארצות הברית דודתו של סטילר, טנטה פייגה, אישה שומרת מצוות מאוד שמכרה מגבות מדלת לדלת. אביו של סטילר, ויליאם, נולד בארצות הברית להורים מצ׳יג׳יקה שבגליציה.
אמו רכשה אנגלית מהר למדי, אבל אביו, למרות לידתו באמריקה, ״לא היה יוזם גדול״. ייתכן שהתכונה הזאת תרמה לכך שחי 101 שנים, אבל לדברי סטילר היא עוררה באמו, שמתה בגיל 55, התפרצויות תקופתיות של אלימות מילולית וגופנית, חמורות כל כך עד שהוזעקה המשטרה. ״איזו שונדה!״, מספר סטילר. ״הורים יהודים לא רבים עד שהמשטרה מגיעה. אלימות גופנית היא לא מה שאנחנו היהודים עושים, נהגתי לחשוב. כמובן, חשבתי את זה בזמן שהתחבאתי עם אחי ואחותי הקטנים מתחת לשולחן.״
כמו ילדים רבים מן הדור הראשון למהגרים יהודים, גדל סטילר עם תפיסות מוגדרות, אם כי לעיתים מוזרות, על מה יהודי ומה לא. אוכל סיני היה יהודי, כל עוד לא אכלו אותו בבית. משחק כדור במקל ומאוחר יותר כדור־יד לקיר היו יהודיים, ״אלא אם שיחקו נגד ׳שטארקרים׳ מן ה־YMCA, ואז היהודים הוגלו לפינה והורו להם לא להפריע״. חימום בקיטור, שהיעלמותו — ככל שמשפחתו ירדה בסולם הכלכלי בשכונת ויליאמסבורג המדוכאת — עוררה בסטילר הצעיר רעד פתאומי של התגלות דתית, היה יהודי ביסודו כמו עוף מבושל.
״באותו רגע״, הוא כותב בזיכרונותיו הנוגעים ללב ״נשוי לצחוק: סיפור אהבה בהשתתפות אן מירה״ (סיימון ושוסטר, 2000), ״ידעתי שאנחנו כבר לא העם הנבחר. זה היה כאילו אלוהים החליט להוציא אותנו מממלכתו. ליהודים תמיד היה חימום בקיטור.״
איך פיתח סטילר את תפיסותיו על מה יהודי ומה לא? ״אני לא יודע בדיוק״, הוא אומר. ״הייתה לנו תחושה חזקה שאנחנו יהודים. זו הייתה תחושת התרוממות רוח מוזרה, אבל נפוצה מאוד. ולכן כל מי שסביבך נראה פחות בר מזל, כאילו ברור שהוא נענש על שאינו יהודי.״
אף שחיי משפחתו המוקדמים של סטילר נותרו בדרך כלל נטולי שמחה, הוא ואביו, נגן סקסופון מתוסכל שאשתו הסכימה שיתאמן רק בחדר הרחצה, מצאו הקלה קטנה משותפת במופעי הוודוויל שבימים ההם באו לעיתים קרובות אחרי סרטים עלילתיים.
אבל רק לאחר שסטילר ביקש בדואר כרטיסים משפחתיים חינם לתוכנית הרדיו של אדי קנטור במרכז רוקפלר, וראה את הוריו מחייכים יחד בהנאה, הבין שהצחוק עשוי לקרב את משפחתו. ״מאותו רגע רציתי מאוד להיות קומיקאי״, כותב סטילר ב״נשוי לצחוק״.
״ולא סתם קומיקאי, אלא כמו אדי קנטור, קומיקאי יהודי״, הוא אומר ל״ריפורט״. ״כששמעתי ברדיו אנשים כמו ג׳ק בני, פרד אלן ואדי קנטור, הם היו בשבילי פרשנים חברתיים. הם היו מחוברים למה שקורה, יהודים או לא, והיה להם מעמד באמריקה. אדי קנטור, במיוחד, אף פעם לא טשטש את יהדותו, אלא איכשהו תמיד שילב אותה במופע. היה לו שיר, ׳אילו הייתי נשיא׳. והרעיון הזה, נשיא יהודי, פשוט הדהים אותי.״
ב־1944, לפני שמלאו לו שבע־עשרה, שכנע סטילר את הוריו לאפשר לו להצטרף לתוכנית הכשרה חדשה של צבא ארצות הברית, שהבטיחה לימודים אקדמיים חינם והכשרת קצונה לגברים שנועדו, כך לפחות חשבו, לעבוד כמתרגמים בפלישה ליפן.
סטילר אומר שחשב שמקומו בייל או בהרווארד מובטח, אבל מסיבה מוזרה כלשהי מצא את עצמו בסיטי קולג׳ בניו יורק, שם, הוא נזכר, ״קרענו את התחת״ במתמטיקה, בחשבון דיפרנציאלי ואינטגרלי, בהנדסה ובכל ההכשרה הצבאית הרגילה. ״הדבר היחיד שלא למדנו היה יפנית — כנראה כבר החליטו להפיל את הפצצה.״
אחרי השנה הראשונה הפליג סטילר לאיטליה כדי להצטרף לצבא הכיבוש. רוב חבריו החיילים, הוא נזכר, העבירו את הזמן בספינה במשחקי קוביות, אבל סטילר סבל מסמל אנטישמי. בתחילה שקל להזמין את מענהו לקרב אגרוף, אבל אחרי שצפה בכמה קרבות הבין שירסקו אותו.
״אז החלטתי שלא אקפוץ לזירה ביום שישי בערב, ערב שבת״, הוא נזכר. במקום זאת, בהתפרצות זעם, גרר סטילר את אויבו לירכתי הספינה והתחיל להפשיט אותו ואת עצמו ממדיהם. ״עכשיו נראה כמה אומץ יש לך״, אמר לסמל ההמום. ״אתה ואני נקפוץ למדחף. היינו רק במגפיים ובתחתונים כשברוך השם קצין הסיפון רץ להפריד בינינו. האיש לא הציק לי יותר לעולם.״
עם שובו מן המלחמה עדיין רצה סטילר להיות קומיקאי. אבל הקפיצה אל מדחף ספינה מסתחרר נראתה קלה יותר מסטנד־אפ, ולכן ניצל את זכויותיו לפי חוק החיילים המשוחררים כדי לחזור ללימודים, הפעם בדרמה באוניברסיטת סירקיוז. ״בחרתי בדרך של הפחדן״, אומר סטילר, ״או שכך זה נראה לי אז.
״בימים ההם, אם רצית להיות קומיקאי סטנד־אפ, נסעת לקטסקילס, קיבלת עבודה כמפנה שולחנות והופעת בלילה. פשוט לא יכולתי ללכת בדרך הזאת. בראשית דרכי כשחקן אפילו לא אהבתי לחפש עבודה לבד. הייתי עובר בין המקומות עם ג׳ון קסאווטס והארי מאסטרג׳ורג׳. דחייה מחולקת בשלושה הייתה פשוט הרבה יותר קלה.״
סטילר זכה לביקורות חיוביות בלימודיו ובהפקות תיאטרון קיץ, לעיתים קרובות כליצן שייקספירי, ובהמשך קיבל תפקידים קטנים בברודוויי. אבל הקריירה הקומית שלו המריאה רק אחרי שפגש את אן מירה, נישא לה והתחבר אליה מקצועית; הם נפגשו באודישן המוני ב־1953.
״התחלנו לא כשותפים בקומדיה, אלא כשותפים לפשע״, מספר סטילר. ״לקחתי אותה לקפה, אבל כשהצעתי לשלם את החשבון היא אמרה, ׳עזוב את החשבון, אבל תשים קצת סכו״ם בכיס כי חסר לי.׳״
מירה הגיעה מרקע אירי־קתולי, אבל התקבלה במהירות במשפחה והתגיירה ב־1961. היא החלה להופיע עם בעלה בפסטיבל שייקספיר בפארק החינמי, שייסד ג׳וזף פאפ באמצע שנות החמישים. אבל במהלך העשור שכללו השניים וריאציה על ״השושנה האירית של אייבי״, במערכון על בחור יהודי ובחורה אירית שמחשב משובש שידך ביניהם בטעות. גרסאות של הבדיחה הזאת שירתו אותם היטב ב״מופע של אד סאליבן״, שהפך אותם לשמות מוכרים בכל בית.
בני הזוג הופיעו יחד במועדוני לילה, בתוכניות בידור ובטלוויזיה, ובהן ״המקום של ארצ׳י בנקר״ ו״הטטינגרים״, במשך שנים רבות. סטילר חזר לבסוף לקריירת משחק עצמאית והופיע בסרטים כמו ״חטיפת פלהם 123״ (1974), ״נמל התעופה״ (1975), ״הריץ״ (1976), ״הרגלים מגונים״ (1976), ״תפוס את היום״ (1987) ו״היירספריי״ (1988), שבו גילם את אביה של ריקי לייק. הוא ולייק התאחדו ב״מלך השכונה״, שבה מנחת תוכנית האירוח מגלמת את אחותו הצעירה של דאג. סרטו האחרון של סטילר הוא ״זולנדר״, לצד בנו בן.
למרבה האירוניה, כנראה כפרנק קוסטנזה ייזכר סטילר יותר מכול — בעיקר, לדבריו, בידי האנשים שניגשים אליו ושואלים, ״קוסטנזה, איזה מין שם זה קוסטנזה?״
״אפילו לא יכולתי לעלות למטוס בלי שהטייס ייגש וישאל. זאת אומרת, הם אכלו קאשה ובייגל, צעקו ודיברו בידיים. כשהסדרה הסתיימה החלטתי שהם או אנוסים או משפחה יהודית בתוכנית להגנת עדים.״
ובכל זאת, הוא מודה בשמחה, ״בעולם שלי נחמד שמזהים אותך. כששירתי באיטליה בזמן המלחמה, ניגש אליי יהודי זקן ואמר, ׳יש לך פנים של ירושלים.׳ שנים רבות אחר כך, כשביקרתי ברמת הגולן, ניגשו אליי חבר׳ה גדולים מצה״ל ולא הזכירו את ירושלים. ׳קוסטנזה, פרנק׳, הם אמרו, ׳אנחנו אוהבים אותך!׳״