מאייר לנסקי, לפי רוב העדויות, יכול היה לעמוד מול הקשוחים שבפושעים. אבל בסרט הביוגרפי החדש של HBO הוא בעיקר מגיש מנות של חוכמת ״כושר נוסטרה״. שלי טייטלבאום, לוס אנג׳לס.
הוא שמר על פרופיל נמוך כל כך, שחוקרי הקונגרס נאלצו לבלות שנה שלמה בהוצאת זימונים לאנשי הפשע המאורגן לפני שיכלו להוכיח שהוא בכלל קיים. כשהתוודעו אליו נוצרה לו תדמית של מחשבון מהלך בעל עיניים קרות וידיים מעט נקיות יותר משל חבריו. אבל בגילומו של ריצ׳רד דרייפוס בסרט הביוגרפי החדש של HBO, מאייר לנסקי נראה יותר כמו ג׳קי מייסון חביב מאשר כהשראה ל״רצח בע״מ״. בין שהוא מזיע במלון המלך דוד בהמתנה להכרעת בית המשפט העליון הישראלי בבקשת האזרחות שלו, נלחם בצרבת במחלקה הראשונה בדרך לפנמה או מגן מול פוליטיקאי זועם על זכות בנו ללמוד בווסט פוינט, לנסקי הזה הוא בדרן של ממש, תמיד מוכן לבדיחה, לדרשה או לפנינה של חוכמת כושר נוסטרה.
״אחרי המלחמה השנייה״, מתבדח לנסקי עם עורך הדין האומלל שנאלץ ללוותו בחיפושו הכושל בתחילת שנות ה־70 אחר מקלט מפני משרד משפטים נקמני, ״שלושה יהודים נפגשים במחנה עקורים כדי לדבר על התוכניות לאן ילכו. הראשון אומר: ‘אני נוסע לאנגליה’. השני אומר: ‘לא־לא, אני נוסע לקנדה’. השלישי אומר: ‘אני נוסע לאוסטרליה’. הראשון אומר: ‘זה לא רחוק?’ השלישי אומר: ‘מאיפה?’״
״לנסקי״, הסרט שכתב דייוויד מאמט וביים ג׳ון מקנוטון, מתחיל בכמה ״קלופס״, מכות: תחילה כשמאייר רואה את סבו מול הצד הקטלני של גרזן בפוגרום ברוסיה, ובהמשך כשהוא נוקם בבריונים אירים המתנכלים ליהודים בניו יורק. אחר כך מגיע ה״קופ״ — הראש היהודי — כשמאייר מפעיל במיומנות את מוחו היהודי המובהק לפתרון הבעיות העסקיות של עולם תחתון איטלקי המעריך אותו יותר ויותר ומכנה אותו ״יהודי הזהב״.
בהמשך מגיע החיסול, כשלנסקי מורה באי־רצון להרוג את חברו הקרוב מילדות בני ״באגסי״ סיגל. אחר כך באות הקיטורים והצעקות, כשלנסקי מקונן על רדיפתו בידי ה־FBI ועל השמצתו בידי קונגרס שונא יהודים, על גניבת הונו בידי קסטרו ועל כך שהמדינה היהודית מותירה אותו תלוי באוויר ומשעה את חוק השבות מחשש לאבד משלוח של מטוסים אמריקאיים. כולם אנטישמים, מתלונן לנסקי, אפילו היהודים. ומדינה אחת די דומה לחברתה, גם ישראל.
ולבסוף מגיעים לאכילה רצינית, כשהסבא בן השבעים ומשהו חולק זיכרונות נוגים ותובנות חברתיות חדות עם העיתונאי הישראלי המעריך אותו, אורי דן, בארוחת בוקר במעדניית וולפי׳ס במיאמי ביץ׳. ראו מסגרת. כאן מאייר עושה את הג׳קי מייסון האולטימטיבי.
״היית חייל״, הוא אומר לדן כשזה שואל אם הוא מתחרט על האלימות שבה היה מעורב. ״אתה מדבר על זה? עשינו מה שהיינו צריכים לעשות. קח עוד חתיכת עוגה״.
מתברר במהרה ש״לנסקי״ עוסק פחות בחיים במאפיה ויותר במה שאולי היה להיות יהודי קשוח באמריקה של פעם. מעבר לכך, הוא משקף כיצד צאצאי המוני המהגרים ממשיכים לטפח טינות על היחס הרע וההדרה שסבלו סביהם מצד הממסד הלא־יהודי — טינות שאין ודאות שסביהם עצמם בכלל נשאו.
מאייר לנסקי, שנולד בשם מאייר סוחובליאנסקי, נולד ב־1902 בגרודנו שברוסיה, למשפחת יהודים פולנים שהיגרה ללואר איסט סייד בניו יורק כשהיה בן תשע. בגיל 16 ניהל משחק קוביות נודד עם באגסי סיגל, ולבסוף נכנס לשותפות עם לאקי לוצ׳יאנו, שהתרחבה לגניבת מכוניות, לפריצות ולהברחת אלכוהול.
לנסקי הקים חוליית חיסול ששימשה דגם ל״רצח בע״מ״ של לואיס ״לפקה״ בוכאלטר, ולפי הסברה דרבן את לוצ׳יאנו להרוג את ראש הפשע ג׳וזפה מסריה ולהשתלט על האימפריה שלו ב־1931. יחד עם לוצ׳יאנו, ג׳וני טוריו ואחרים תיווך לנסקי בהקמת ארגון פשע ארצי.
עבור דייוויד מאמט והמפיק בפועל פרדריק זולו, שני יהודים מצליחים מאוד משיקגו, הטינות מן העבר הן עדיין מקור לכאב ולזעם מתמשכים. בלנסקי מצאו דובר אידיאלי לפריקת זעמם.
״לנסקי״, אמר זולו (״מיסיסיפי בוערת״, ״חידון האשליות״) ל־The Report, ״היה היהודי שסירב להישרף כקורבן. מר מאמט מוקסם מהאנשים האלה שבאו ממקומות איומים שבהם שרפו את בתיהם ורצחו את משפחותיהם. הם הגיעו לארצות הברית כאנשים קשוחים מאוד שלא יתנו לזה לקרות להם שוב.
״יש שורה בתסריט של מאמט ל‘הבלתי משוחדים’: ‘הם באים אליך עם סכין, אתה בא אליהם עם אקדח’. זה נוכח בכל ‘לנסקי’. כמו שמר מאמט אמר לי פעם: ‘מה, הוציאו אותי מאושוויץ, אז עכשיו אני צריך לנשק את התחת של איזה נאצי?’״ ״דייוויד מאמט״, ממשיך זולו, ״לא שם בפיו של לנסקי מילים שלא היו שלו. אני לא קיבלתי את ההחלטות של לנסקי. אבל גם לא עברתי פוגרום״. באמצע שנות ה־30 החל לנסקי להקים עסקי הימורים בפלורידה ובניו אורלינס, ובהמשך בהוואנה, שם הזמין אותו הדיקטטור פולחנסיו בטיסטה לנקות בתי קזינו שהיו מושחתים מדי אפילו לטעמו. לנסקי שכנע את ארגון הפשע לממן את קזינו מלון פלמינגו החלוצי של באגסי בלאס וגאס, ולכאורה אישר את חיסול סיגל כשנראה שחבר ילדותו מעל ברווחים.
המוניטין של לנסקי היה מסתורי ומוגזם כל כך, שאפילו אנציקלופדיה בריטניקה חוזרת על הטענה שעד 1970 צבר הון מוערך של 300 מיליון דולר, לכאורה מעסקי הימורים בבהאמה ובאירופה ומפעילות צד בהברחת סמים, בפורנוגרפיה, בפשע מאורגן, בזנות ובסחיטה. למעשה, עושרו לא התקרב לכך: כשמת ב־1983 היו לו נכסים בשווי כ־300,000 דולר, סכום שלא הספיק להוציא את בנו הבכור, שסבל משיתוק מוחין, ממחלקת הצדקה בבית אבות.
יתרה מזאת, הוא מת בלי שהואשם או הורשע בפשע חמור, עובדה שלא מנעה מגולדה מאיר לאשר את גירושו כשנה לאחר שנמלט לישראל ב־1970 כדי לחמוק מחבר מושבעים גדול פדרלי ומאישומי העלמת מס. אף שלבסוף הורשה לבקר בישראל חודש אחד בשנה, נאסר עליו בסופו של דבר אפילו להיקבר בה.
״הנה עוד אדם״, אומר זולו, ״עם כל ההשפעה הזאת, ובסוף לא נשאר לו כלום. התמונה הזאת, והאנטישמיות, הפכו בעיניי את לנסקי לדמות טרגית״.
הבמאי ג׳ון מקנוטון (״משחקי פרא״, ״סקס, סמים ורוקנרול״) אמר ל־The Report שאימץ השקפה מעט פחות רגשית על לנסקי. בעיני מקנוטון, היהודים לא היו שונים ממהגרים רבים אחרים ש״באו למדינה הזאת והיה להם קשה״.
״אבי וסבי היו מהגרים, כמו רוב הילדים שגדלתי איתם. בשבילי, בשביל ריצ׳רד דרייפוס ולפי מה שאני יודע עליו גם בשביל מר מאמט, האבות שלנו ממלאים תפקיד מרכזי מאוד בקשר הרגשי שלנו למאייר לנסקי. אני זוכר את ריצ׳רד מגלם את לנסקי המבוגר, עם פאת השיער הכסופה והקרדיגן שלו ועם האופן שבו נע. זה העביר בי צמרמורת, עד כמה הוא באמת נראה כמו אבי״.
אבל מקנוטון דוחה את טענותיהם של מבקרים אחדים ש״לנסקי״ מציג את גיבורו ברומנטיות. ״לנסקי היה פושע מקצועי. ואף שיש בו צדדים מעוררי אהדה ואנושיים, הוא עשה כל מה שנדרש. לפעמים הסתתר מאחורי תירוץ האנטישמיות כי זה שירת אותו. לפעמים באמת נטפלו אליו מפני שהיה יהודי.
״כצעיר היה מאופק מאוד, קר ומחושב, טיפוס קשוח למדי. אבל כשהתבגר פיתח חוש הומור, במיוחד ביחס לעצמו. הוא נעשה אדם מושך למדי״.
מקנוטון אומר שיצא מעשרה ימי צילומים בישראל בשנה שעברה בתחושה שללנסקי לא חסרו מעריצים בשהותו שם בשנות ה־70. כמה ישראלים, הוא אומר, ידעו על הצלחתו להסיט להגנה נשק שיועד לערבים ב־1948. אחרים זכרו את עזרתו למאיר בגיוס כספים בארצות הברית בתחילת המלחמה, ואחרים את תפקידו ברכישת הנשק שהועלה לספינת האצ״ל אלטלנה. ״הבעיה היחידה שהייתה לנו הייתה הצילום מחוץ למלון המלך דוד. משום מה הייתה להם טינה כלפיו״.
״כנראה ברח בלי לשלם את החשבון״, אני אומר.
מקנוטון משיב בסיפור. ״יש בסוף סצנה שבעיניי קובעת את סגנון הסרט. לנסקי יושב במעדנייה עם העיתונאי, המלצרית באה ושואלת מה להזמין, ולנסקי אומר: ‘כרגיל’. ‘מה זה כרגיל?’ שואל העיתונאי. לנסקי מתעלם ממנו. כשהיא מביאה לבסוף את ארוחת הבוקר, הוא מסתכל על הבחור ואומר: ‘אתה רואה, אם מחכים מספיק זמן, מקבלים את התשובה’.
״הוא ברח בלי לשלם?״ אומר מקנוטון וצוחק. ״יכול להיות. נצטרך לחכות ולראות״.