לאונרד כהן, הכוהן הגדול של הזמרים־יוצרים, שומר אמונים. שלוש שנים אחרי צאת אלבומו האחרון, ׳אני הגבר שלך׳, לאונרד כהן עובד במרץ על תקליטו החדש, שעדיין אין לו שם ואמור לצאת בהמשך השנה. שיר אחד של היהודי הקנדי בן ה־56, שכיום מכנה את עצמו, בחצי צחוק, ׳עוד כותב שירים בלוס אנג׳לס׳, נקרא ׳הדמוקרטיה מגיעה׳ — שיר הלל לאמריקה כ׳ערש הטוב ביותר והרע ביותר׳. גיזום השיר לאורך מתאים היה מסע ייסורים, אומר כהן בריאיון.
בין הקורבנות היה בית שהתייחס לאנטישמיות ששוחררה בעקבות נפילת הקומוניזם במזרח אירופה: ׳היא לא מגיעה אלינו בסגנון אירופי, מחנה ריכוז מאחורי החיוך. היא לא מגיעה מן המזרח, עם משתהו הזמני, כשרוזן דרקולה פוסע במעבר...׳ קוצצו גם השורות הבאות על גילויים אחרונים של שנאת יהודים בקרב אפרו־אמריקנים: ׳תחילה הרגנו את האדון ואחר כך גנבנו את הבלוז. מי הם אנשי הביבים האלה שתמיד בחדשות? אבל מי באמת צוחק מאחורי גבו של השחור כשהוא זורק את הערתו הקטנה על היהודים?׳*
אילו כתב מישהו אחר את הבתים האלה, אפשר היה להניח שנפלו משיקולים מסחריים. אבל כהן מעולם לא התחנף לשוק. למעשה, דרך הפעולה שלו הייתה להיעלם בין תקליט לתקליט בצורה מוחלטת כל כך, עד שרבים כבר הספידו אותו. אחרי עשרה אלבומים, הקריירה המקוטעת של כהן רודפת את סצנת הפופ האמריקנית כחתול צ׳שייר קודר ונטול חיוך.
ובכל זאת, ׳אני הגבר שלך׳ היה אלבומו המצליח ביותר מסחרית אי פעם, עם מכירות של 1.2 מיליון עותקים. אחד משיריו, ׳כולם יודעים׳, אפילו הפך ללהיט צנוע אחרי ששימש כהמנון בפסקול סרט הפולחן לנוער ׳הגבירו את הקול׳ שיצא בשנה שעברה. האלבום הפך את כהן למצרך מבוקש בקרב מתבגרים מפותחים מבחינה אינטלקטואלית, והפתיע את הוריהם, שעדיין זוכרים בחיבה את קינות הפולק הצרודות שלו בשנות השישים, כשבעיני רבים היה מעין בוב דילן יוקרתי.
׳רק לאחרונה התחלתי להשתמש במילה קריירה׳, אומר כהן בדירת הדופלקס בלוס אנג׳לס שבה הוא מתגורר כיום. ׳איכשהו אתה נאלץ לקבל את העובדה שהייתה לך קריירה, כזו שצריך לטפל בה ולתחזק ולארגן ולתמרן. חשבתי על עצמי במפורש כמי שאין לו קריירה, כמי שיש לו מין ייעוד. התפקיד שלי היה להתפתח ולהיפרש׳.
כהן החל ׳להיפרש׳ כשגדל כבנו של סוחר בגדים אמיד במונטריאול, ברובע וסטמאונט של המעמד הגבוה בעיר. ב־1956, כשהיה עדיין סטודנט באוניברסיטת מקגיל במונטריאול, פרסם את קובץ שיריו הראשון, ׳הבה נשווה מיתולוגיות׳. אחריו בא קובץ שני, ׳קופסת התבלינים של הארץ׳, ב־1962, הרומן האוטוביוגרפי ׳המשחק האהוב׳ ב־1963, וקובץ שירים נוסף שזכה בפרס בשנה שלאחר מכן, ׳פרחים להיטלר׳.
לאחר שהתבסס בקנדה כאחד המשוררים המובילים של דורו, הימם כהן את מדריכיו הספרותיים כשעבר למוזיקה פופולרית. אף שחסר לו ׳הכישרון של קול זהב׳, כפי שהכריז באירוניה ב׳אני הגבר שלך׳ — מבקר אחד תיאר את קולו ככזה ש׳דועך כמו הנקודה הלבנה הנשארת במרכז מסך טלוויזיה ישן אחרי שכיבו את החשמל׳ — כהן תמיד נטה למוזיקה. בנעוריו ניגן בגיטרה במחנה קיץ יהודי סוציאליסטי בהרים שמצפון למונטריאול, ושר שירי מלחמת האזרחים בספרד ושירי עם יהודיים.
בתחילת שנות השישים החל כהן לפקוד את שולי סצנת הפולק של ניו יורק בהופעות ששילבו שירה והקראת שירים. אחרי שכוכבת הפולק ג׳ודי קולינס הפכה כמה משיריו ללהיטים, ובהם ׳סוזן׳, ׳ציפור על תיל׳ ו׳אחיות החסד׳, הקליט כהן את אלבומו הראשון, ׳שירים של לאונרד כהן׳, ב־1968. כישרונו למילות שיר פיוטיות וללחנים סיפוריים מורכבים הודגם בהמשך באלבומים כגון ׳שירים מחדר׳ מ־1969 ו׳שירי אהבה ושנאה׳ מ־1971.
כמו מורו, המשורר היהודי הקנדי אירווינג לייטון, כהן היה תומך איתן וגלוי לב של ישראל. הוא הגיע לראשונה ׳להסתובב׳ בה ב־1960; לאחר מכן חזר במלחמת יום הכיפורים להופיע בפני חיילים בסיני, והוא זוכר ששר בתוך בונקר תחת אש. ביקורו האחרון היה במסגרת סיבוב הופעות ב־1979.
׳כיהודי׳, אומר כהן, ׳אני ערני מאוד, ויש לי תחושת סולידריות עם ישראל, שצריך להגן עליה, אבל גם תחושה שיש לעודד ביקורת לגיטימית. אני גם חושב שליהודים יש תפקיד בתפוצות, תפקיד אצילי ומעניין, אולי יותר מאשר בישראל. זה רעיון מאוד לא אופנתי, אבל הוא מלווה אותי כל חיי. אחרת הייתי הולך לישראל׳.
׳אבל אז׳, הוא מוסיף בקריצה כמעט בלתי נראית, ׳אני שייך למעמד הכוהנים. הדאגות החילוניות האלה באות והולכות. תפקידי בעניינים האלה נצחי. אם אלך לשם, זה יהיה כדי ללבוש בגדים לבנים ולהיכנס לקודש הקודשים׳. *זכויות היוצרים על מילות השירים: Stranger Music Inc. חדשות.