עיבוד רב־המכר של מרגרט אטווד לקולנוע מציג מדע בדיוני ברמה גבוהה.
מאת שלדון טייטלבאום
״סיפורה של שפחה״, בבימוי פולקר שלנדורף, לפי תסריט של הרולד פינטר ובכיכוב רוברט דובאל, נטשה ריצ׳רדסון, פיי דאנאוויי, איידן קווין ואליזבת מקגוורן, עובד מן הרומן עטור הפרסים של הקנדית מרגרט אטווד מ־1985: תרחיש בלהות שבו הקלוויניזם משתולל באמריקה של מחרתיים. ההפקה צולמה בשנה שעברה, מסוף פברואר עד תחילת מאי, בדרהאם שבקרוליינה הצפונית, תמורת 13 מיליון דולר בלבד — הרבה פחות מכפי שאפשר לשער שדרוש להחייאת חזון העתיד המזהיר מפני הסכנה.
אבל לעומת הסרט הזה, בהצצה הקודרת והסיוטית שלו לנשים תחת עקביהם השחורים של חסידי סוואגרט מבית אטווד, אפילו דיסטופיה משונה כל כך כמו ״ברזיל״ של טרי גיליאם נראית כבעלת היגיון מסחרי ממשי. ובהתחשב בחומר ובכישרונות שהופעלו עליו, ״סיפורה של שפחה״ אמור להיות הגיוני לא פחות מבחינה אסתטית, ואולי אף יותר.
אבל יהיה קשה לשווק אותו. המפיצה סינקום מתכננת לפתוח אותו בינואר או בפברואר בשווקים מרכזיים נבחרים. אף שספרה של אטווד מגלה לעיתים תכונות של ספרות זולה וסטיות משועשעות אל קומדיה שחורה, דיסטופיית העתיד שלה היא ספרות גבוהה, פוליטית בגלוי ומדכאת ללא הפוגה.
כיתוב תמונה: ליד ההגה, הבמאי הגרמני פולקר שלנדורף.
עצם העובדה שהמפיק דניאל וילסון הצליח בכל זאת להביא למסך את פנטזיית העתיד הקרוב המהוללת הזאת אמורה להכניס את ״סיפורה של שפחה״ לספר הסרטים ההוליוודיים שהסיכוי להפקתם היה הקטן ביותר. ולפי כמה השערות שהתפרסמו לאחרונה בתקשורת, גם לרשימת המועמדים לסרט הטוב ביותר בשנה הבאה.
וילסון, שרכש אופציה לספר תמורת סכום נכבד, וסינקום מתכננים להצניע באסטרטגיית ההפצה את שורשי המדע הבדיוני של הסרט. בעיני שלנדורף ווילסון, כל אזכור, ולו עקיף, של רגישות ספרות הפאלפ המופיעה לעיתים ברומן של אטווד הוא תועבה. וילסון, למשל, התעקש, אולי בצרות אופקים מסוימת, שאין לכנות את סרטו מדע בדיוני משום שלא ינסה להציג את העתיד הראוותני והסוגד לטכנולוגיה המזוהה עם רוב סרטי המדע הבדיוני.
״כל מה שעשינו מתרחש בעולם מציאותי לחלוטין״, אמר וילסון. ״הוא אינו פנטסטי, אלא רגיל ונורמלי כמו העולם שאנחנו חיים בו, וניתן לזיהוי באותה מידה. התלבושות אולי השתנו, וגם כללי החיים, אבל הבניינים הם אותם בניינים, וכך גם הטבע האנושי״.
אכן, הוסיף שלנדורף, ״הסרט עוסק במה שהחברה שלנו עלולה להפוך אליו בעתיד. אבל אין לזה שום קשר למכוניות אווירודינמיות ולגאדג׳טים, והכול קשור להתנהגות האנושית ולמה שאנשים עושים זה לזה״.
״זה לא מדע בדיוני״, אמר וילסון. ״זה סיפור אזהרה על חיינו״.
למרות ההסתייגויות, ספרה של אטווד והסרט שהוליד הם מדע בדיוני באותה ודאות כמו ״1984״ של ג׳ורג׳ אורוול. אבל כשמביטים במה שנחשב בימים אלה לסרט מדע בדיוני, קל להבין מדוע היוצרים רוצים לשחק בתוויות.
כיתוב תמונה: מעמד חדש של ״שפחות״, לבושות אדום, משתתף בטקס ה״הושעה״ כחלק מהחינוך מחדש לתפקידן החדש כמולידות. משגיחות עליהן ״דודות״, שבט של ״בנות גשרית״ בחלוקים חומים ובידיהן מלמדים חשמליים לבקר. חסידי סוואגרט במגפיים ומגדל שמירה מאולתר מוכנים לדכא התנגדות באמריקה של אטווד, הנתונה לשלטון הפשיזם הדתי. הסמל בפינה השמאלית העליונה הוא סמלה של גלעד, הדיסטופיה של אטווד.
הספר
הסופרת מרגרט אטווד על צילום חזון המדע הבדיוני שלה על פשיזם אמריקאי.
מאת שלדון טייטלבאום
בניגוד ליוצרי הסרט, הבזים למונח מדע בדיוני, הסופרת הקנדית מרגרט אטווד רואה ברומן שלה יצירה המושרשת היטב במסורת הסוגה. אבל ב־SF היא מתכוונת לסיפורת ספקולטיבית, לפי השימוש שהציע רוברט היינליין המנוח: תת־סוגה של סיפורת עתידנית, המובחנת ממה שמכונה מדע בדיוני ״קשה״, לדבריה, במציאותיות שלה ובהיעדר ציוד עתידני, מפלצות פעורות עיניים, מסע בזמן ושאר מוטיבים שגרתיים של הסוגה.
״סיפורה של שפחה״ זכה בפרס ארתור ס׳ קלארק לשנת 1987, פרס של הסוגה, שלא לדבר על פרס המושל הכללי של קנדה לשנת 1986 ועל מועמדויות לפרס בוקר הבריטי ולפרס ריץ־פריז־המינגוויי הצרפתי.
״הטכנולוגיה של מחר כבר כאן״, אמרה אטווד בטלפון. ״אחד הדברים שהכי מפחידים אנשים, גיליתי, הוא שהכול נמצא בכרטיסי אשראי, ושאפשר להקפיא אותם בכל רגע. בספר שלי כך לוכדים את הנשים: לוחצים על כפתור, והופ, אין אשראי. לכן, אם אתם רוצים להתנגד לעריצות הזאת, התנגדו לכל מעבר מכסף נזיל״.
בפנטזיה הקודרת עד מאוד של אטווד, אמריקה נהרסה בגלל עודפי הצרכנות. זיהום, תקלות גרעיניות ואסונות גנטיים חוללו חורבן אקולוגי, וכתוצאה מכך רוב הנשים נעשו עקרות. מי שעדיין מסוגלות ללדת נדחקות לתפקיד המקראי של ״שפחות״, כפי שהוא מוגדר בסיפור רחל בספר בראשית, ונדרשות ללדת את ילדי האליטה השלטת.
קייט, גיבורת אטווד, מסרבת להיכנע לעריצות הזאת ומנסה לברוח לקנדה. היא נתפסת — וגם אילו הצליחה, הייתה מוחזרת לידי האמריקאים, כך הניחה אטווד, שבחרה שלא להיזכר בימים שבהם קנדה הציעה בנדיבות מקלט לאמריקאים צעירים מפני הגיוס והמלחמה בווייטנאם. בעלה של קייט נרצח ובתה הקטנה נלקחת ממנה.
כיתוב תמונה: אטווד עם הבמאי פולקר שלנדורף, בביקורה על הסט בקרוליינה הצפונית.
לאחר שנבדקת פוריותה, היא נשלחת למרכז הכשרה, מכון רחל ולאה, שבו ה״דודות״ — שבט של ״בנות גשרית״ בחלוקים חומים ובידיהן מלמדים חשמליים לבקר — מחנכות את קייט ואת חברותיה השפחות לחובות ולתהילות של תפקידן החדש כמולידות.
קייט מוקצית אחר כך ל״מפקד״ בכיר בשם פרד, בגילומו של רוברט דובאל, לשעבר מנהל בשדרת מדיסון, ולאשתו העקרה סרינה ג׳וי, פיי דאנאוויי, שבעברה הייתה מטיפה מזמרת בטלוויזיה. קייט מקבלת שם חדש, שלפרד — של פרד — וחדר קטן בביתם. אסור לה להתרועע עם שאר דיירי הבית, היא חייבת להישאר בחדרה עד שמזמנים אותה, ואסור לה לדבר אלא אם פונים אליה.
אבל בשיא פוריותה החודשית משתתפים שלושתם בטקס ביתי חריג ולא נעים באופן יוצא דופן. שלפרד שוכבת בלי תנועה בין המפקד לאשתו. כולם לבושים לגמרי, גם היא, ופעולת ההזדווגות קרה ומשפילה, נטולת כל רוך או תשוקה. אם קייט תהרה, יעריצו אותה. אם תיכשל שוב ושוב, צפוי לה הגורל הנורא של הפיכתה ל״לא־אישה״.
״אנשים שואלים אותי לעיתים קרובות למה קייט לא שורפת את בית המפקד״, אמרה אטווד, בהתייחסה לרעיון האמריקאי המשונה שאפשר לשרוד דיכוי פוליטי כדמות פעולה של רמבו. ״אני אומרת להם: ברור שאין לכם מושג איך נראים משטרים כאלה. נדמה שרוב האנשים יכולים לדמיין רק השתלטות סובייטית כמו בסרטים ׳אמריקה׳ ו׳שחר אדום׳. כמובן, אף אחד לא באמת מאמין להם — אם הרוסים לא מצליחים להפעיל את מדיחי הכלים שלהם, איזה סיכוי יש להם?
״מה שזעזע אנשים ב׳סיפורה של שפחה׳ היה שבכל חברה יש בתוכה צורה ראשונית של טוטליטריות, שיכולה להשתלט אם התנאים יאפשרו זאת. וזו הצורה שהיא מקבלת״.
״סיפורה של שפחה״ הוא רומן המדע הבדיוני היחיד של אטווד. אבל אטווד, כמו דוריס לסינג, קוראת מדע בדיוני כבר שנים ומכירה היטב את הסוגה. היא מעולם לא הרגישה צורך, כפי שהרגישו סופרים כמו הרלן אליסון, להתרחק מן הסוגה מחשש שידבק בה כתם מגבלותיה המסחריות המובנות...
וילסון החל להתעניין ב״סיפורה של שפחה״ בינואר 1986, כשאשתו השחקנית זואי וילסון הציעה שיקרא את הספר. וילסון עמל בשממות המכניסות של הטלוויזיה כמפיק עטור פרסים, ועבד אז על המיני־סדרה ״המינגוויי״ בכיכוב סטייסי קיץ׳. בספרה של אטווד ראה את ההזדמנות שלה ייחל זה זמן רב: להיכנס לעולם הסרטים באורך מלא. ״סיפורה של שפחה״, אמר, היה ״יצירה ספרותית מדהימה. הוא עסק בדרך שבה כל חברה, יציבה ככל שתיראה, יכולה להידחף אל מעבר לקצה. והוא עשה זאת באמצעות סיפור מצוין ממש״. וילסון נזכר שהמחזאי הבריטי הלקוני והחידתי הרולד פינטר עלה מיד בדעתו כבחירה הנכונה לתסריטאי. אף שלאטווד היה ניסיון בכתיבת תסריטים, בעיקר לתאגיד השידור הקנדי, הוא לא חשב להציע למלכת הסיפור הפרוטסטנטית, הלבנה והאנגלו־סקסית של קנדה לנסות לעבד את הרומן שלה בעצמה; וגם היא, ככל הנראה, לא ביקשה.
״לאטווד כבר היו כמה הצעות מאנשים כאן שרצו לרכוש אופציה לספר, והיה גם עניין מצד אולפן אחד לפחות, אף שלא הגיעו לשלב של נקיבת סכום. הסכום שרצתה לא היה קטן. נפגשתי איתה בניו יורק, בזמן שהייתה מרצה אורחת באוניברסיטת ניו יורק. אני חושב שמה ששכנע אותה לעבוד איתי היה ההצעה שפינטר יכתוב את התסריט״. וילסון רכש את האופציה בפברואר 1986 ונסע ללונדון במרץ. שם שכנע את פינטר לקרוא את הספר, והודיע למחזאי שישכור את הבמאי הבריטי־צ׳כי קארל רייס בן ה־63, שכבר הביע עניין בפרויקט. זה היה מכריע, אמר וילסון, מפני שפינטר הסכים לעבוד על תסריט רק אם כבר סוכם עם במאי המקובל עליו. ב־1980 עבדו רייס ופינטר יחד על ״אהובת הקצין הצרפתי״, ונעשו חברים קרובים תוך כדי כך. פינטר, שנמשך לאפשרות לעבוד שוב עם רייס, קרא את הספר במהירות באפריל, ובעקבות זאת נטש פרויקט שעבד עליו כדי לקבל על עצמו את העיבוד.
כיתוב תמונה: המפיק דניאל וילסון בצילומים באתר עם השפחה נטשה ריצ׳רדסון. למטה, הכוכבות ששקלו את התפקיד הראשי הקודר וסירבו לו: ג׳ודי פוסטר, סיגורני ויבר ודברה וינגר.
״פשוט הרגשתי״, אמר וילסון, ״שרייס הוא איש מלאכה בעל המשקל האינטלקטואלי הדרוש כדי להתמודד עם החומר״.
גם העובדה שלשניהם היה במקרה אותו עורך דין לא הזיקה.
בין רכישת האופציה לבין הוצאות פיתוח התסריט, השקיע וילסון 800 אלף דולר מכספו בפרויקט המתהווה. פינטר, בסיוע ניכר של רייס, השלים ומסר טיוטה ראשונה ב־20 בספטמבר 1987. רוב האנשים הסכימו שהמחזאי הצליח להפליא במשימה הלא נעימה של חילוץ עלילה מסודרת וחדה כתער מן הרומן המהורהר והלא־ליניארי של אטווד.
בספרה של אטווד מבלה קייט זמן רב כל כך במחשבות, עד שכמעט מתפתים להאשים את המחברת בחוסר חוש דרמטי. אבל כשמבינים שלגיבורה מותר לעשות בזמנה מעט מאוד מלבד לחשוב — שכדי לשרוד, תמיד נושא אהוב אצל אטווד, עליה להישאר שקטה ופסיבית ולחיות במחשבותיה — המבנה החמקמק והלא־כרונולוגי של הרומן מתחיל להיות הגיוני.
״הספר״, ציין אחד המשקיפים על ההפקה, ״היה כמו ביצים מקושקשות. פינטר נתן לסיפור קו רציף. אנחנו פוגשים את קייט בהתחלה, כשהיא מנסה לחצות את הגבול, ומלווים אותה עד כליאתה בבית המפקד, קשרי האהבה שלה ותוכניות הבריחה. הרומן כולל את כל אלה, אבל לא בסדר הזה״.
כדי שהספר יעבוד כסרט, היה צריך להוציא החוצה את חייה הפנימיים של קייט ולהפוך את דרמת קיומה לסיפור מוגדר היטב. ״מה שפינטר עשה — והוא עשה זאת באופן מבריק — היה לקחת את המחשבות האלה ולהפוך אותן לסצנות דרמטיות״, ציין וילסון. ״הוא זיקק את הספר למהותו ולא בזבז אפילו פסיק. העובדה היא שלפינטר פשוט היו האינטלקט והסגנון המתאימים לחומר. ביקשנו מאטווד הערות על התסריט, והיא אהבה אותו״.
אבל וילסון גילה שנדרש יותר מתסריט חכם כדי להניע את ״סיפורה של שפחה״. ״בתמימותי חשבתי שעם סופרת רבי־מכר כמו אטווד, תסריטאי כמו פינטר ובמאי כמו רייס, כל אולפן ירצה לממן את ההפקה״, נזכר. ״אוי, כמה טעיתי״.
בשנתיים וחצי הבאות הביא את תסריט פינטר לכל אולפן בהוליווד, ונתקל בחומת בורות, עוינות ואדישות. רוב מי שהציע להם את הפרויקט אמרו לו שאטווד פשוט אינה שם מוכר בארצות הברית; שסרטים כמו ״1984״ ו״ברזיל״, שני ניסיונות קולנועיים מהעת האחרונה לתאר דיסטופיה, מעולם לא זכו להצלחה מסחרית מתמשכת; ושסרט לנשים ועל נשים, כפי שמעיד ״פרחים בעליית הגג״ הכושל להחריד של המפיק צ׳רלס פרייז, ייחשב בר־מזל אם יגיע לווידאו. שתי חברות קטנות יותר מניו יורק, סינקום ומירמקס, הביעו עניין מסוים. אבל אף אחת, אמר וילסון, לא יכלה להשיג את המימון שלדעתו נדרש — לפחות עשרה מיליון דולר. הפרויקט דשדש עד אביב 1988, כשכוכבת־העל סיגורני ויבר קיבלה עותק של התסריט. עד אז רייס, שנואש מחוסר העניין של האולפנים, כבר הודיע מזמן שלא יוכל להמשיך ושמחויבויות אחרות דוחקות בו. הפרידה הייתה ידידותית. וילסון טען שרייס נהג ביושר ובהגינות בכל שנת מעורבותו, ותרומתו בעיצוב הפרויקט הייתה יקרת ערך.
ויבר הודיעה באמצעות סוכנה סם כהן שהיא מעוניינת לגלם את קייט. למעשה, האפשרות ללהק אותה כלל לא עלתה בדעתו של וילסון, והוא התקשה מעט לקבל אותה. הוא תמיד חשב שהתפקיד דורש מישהי פגיעה יותר, וגם צעירה יותר. הוא תהה אם ויבר תוכל למתן את שגרת ״רמבֶּט״ המזוהה איתה. אבל עם ויבר בסרט, חשב, מי יוכל לדחות אותו?
בזמן שהשתתף בפסטיבל קאן במאי 1988, נודע לו שסינקום, אחת משתי החברות הניו־יורקיות שהתעניינו תחילה בזכויות, עוברת ארגון מחדש תחת מנכ״ל חדש, ושלאחרונה קיבלה הזרמת מזומנים נאה. סינקום החלה להפיק סרטים יקרים יותר, ווילסון גילה שהיא שוב בוחנת את הפרויקט. בסופו של דבר מצא מחליף לרייס — וזיהה גם כמה מבעלי התפקידים המרכזיים האחרים — באמצעות כהן, שהציע את שלנדורף במאי 1988. לשם שינוי, הדברים התחילו להסתדר.
כיתוב תמונה: ריצ׳רדסון, שאינה מצליחה להרות מן המפקד, מתאהבת בנהג איידן קווין בעידודה של ג׳וי.
כיתוב תמונה: פיי דאנאוויי כסרינה ג׳וי, אשת המפקד ומטיפה טלוויזיונית לשעבר, מרגילה את ריצ׳רדסון לתפקידה כשפחה וכפונדקאית שתלד בשביל בני הזוג.
ואז, באוקטובר, חודש אחרי תחילת ההכנות להפקה במימון סינקום ופחות משלושה חודשים לפני מועד הצילום המתוכנן, הודיעה ויבר שאין לה ברירה אלא לפרוש. השחקנית, שניסתה להרות, קיבלה הוראה מרופאה להפסיק לעבוד. המכה הזאת כמעט הביאה לסיומו המוקדם של ״סיפורה של שפחה״.
״כולנו חשבנו שסיגורני עושה את הסרט״, נזכר וילסון, ״וביססנו את לוח הזמנים על הזמינות שלה. פתאום מצאנו את עצמנו מחויבים ללוח זמנים, עם עובדים שכבר מקבלים משכורת, ובלי שחקנית ראשית״.
האירוניה בתפנית הזאת — הדמות של ויבר נכפתה בידי המדינה להרות — לא נעלמה מעיני וילסון, ששוב נואש, כמו הבמאי החדש שמצא, מן האפשרות להעלות את הפרויקט לאוויר.
כפי שיגלו עד מהרה, מציאת מחליפה לוויבר, ובהמשך גם מי שיופיעו לצדה, הייתה משימה קשה מעט יותר מן הצפוי. אישה לא רצתה לשחק את קייט. הרתיעה הזאת, הסביר שלנדורף, נבעה מכך ש״לא הייתה בסיפור אפילו דמות חיובית אחת שאפשר לעודד. כולן היו דו־משמעיות: לפעמים שנאת אותן ולפעמים אהבת״.
״כל הכוכבות שפולקר פנה אליהן״, נזכר מעצב ההפקה טום וולש, ״נרתעו מן החומר מסיבה זו או אחרת. הוא עבר כל כך הרבה שמות, שצריך לפתוח מדריך שחקנים ולשאול את מי לא שאלו.
״ג׳ודי פוסטר, למשל, דחתה את התפקיד בטענה ש׳סיפורה של שפחה׳ הוא סרט אמנות פמיניסטי, ושהיא פשוט אינה מרגישה מתאימה. שלנדורף נרתע בהלם ובפחד כששמע את זה — סרט כזה היה הדבר האחרון שרצה לעשות״.
שחקנית נוספת שהוצע לה התפקיד הייתה דברה וינגר. לדברי וילסון היא הביעה עניין, אבל לא יכלה לשלב את ההפקה בלוח הזמנים שלה. למרבה האירוניה, בהמשך גילה שהיא לוהקה לסרט של רייס, שכבר עזב מזמן, ושצילם אותו בקרוליינה הצפונית באותו זמן שבו צולם ״סיפורה של שפחה״.
וולש מאמין שאת רוב קשיי הליהוק אפשר לייחס לחששם של שחקנים ושחקניות אמריקאים רבים להופיע בתפקידים שאינם חיוביים, כדי לא לפגוע במעריציהם. ״הם עשו כל כך הרבה כסף מן הדמות שיצרו לעצמם״, הסביר, ״והם לא רוצים להיות מוצגים כדו־משמעיים או כשליליים״.
ייתכן שהסירוב להסתכן מסביר מדוע שתיים מן השחקניות ששלנדורף הצליח לגייס — נטשה ריצ׳רדסון כקייט, וויקטוריה טננט, שלוהקה כראוי לדודה לידיה עם מלמד חשמלי לבקר — היו בריטיות, ואולי התעניינו פחות בזכייה בהערצה ציבורית, כפי שטננט כבר הוכיחה בעבר.
״זה מה שאני מעריץ אצל הבריטים״, אמר וולש. ״הם מזנקים פנימה באותה אנרגיה, בין שהם משחקים דמות חיובית ובין ששלילית. הם שם כדי לשחק, ואילו שחקנים ושחקניות אמריקאים רוצים שיאהבו אותם — במיוחד אם זה מה שהם מצליחים בו״.
שלנדורף השווה את ליהוק ״סיפורה של שפחה״ למסע דיג. נדמה שרוב השחקנים שדיבר איתם רצו לעשות אך ורק סרטים בזרם המרכזי, אבל מצד אחר ״כולם רצו גם לעשות משהו שונה, ולכן היו קרועים לא פעם. תחילה היו מסרבים לתפקיד, אחר כך חוזרים ומתעניינים, אבל כשהגיע הרגע לחתום על העסקה, שוב נסוגו״. זה בהחלט היה המקרה של ריצ׳רדסון, אמר שלנדורף, אף שהצליח לגייס אותה בפעם השלישית שחזרה. ״למעשה״, נזכר וילסון, שהבין את הדברים אחרת, ״נטשה הייתה מישהי שתמיד חשבנו עליה לתפקיד. והיא הייתה נלהבת מאוד לעשות את הסרט״. בתם בת ה־26 של ונסה רדגרייב ושל הבמאי הבריטי טוני ריצ׳רדסון, מ״טום ג׳ונס״, התאימה לרעיון של וילסון על קייט הרבה יותר מוויבר. הוא תמיד הרגיש שהתפקיד דורש פגיעות ונעורים שוויבר, למרות כוח המשיכה המסחרי הברור שלה, חסרה באופן כה בולט. וכפי שהזכיר לריצ׳רדסון כשהגיעה לסט בפברואר האחרון, וילסון עבד עם סבה, סר מייקל רדגרייב, בתוכנית על חיי צ׳רלס דיקנס — ניסיונו הראשון בטלוויזיה. ״סיגורני היא שחקנית מצוינת״, אמר, ״והייתה עושה עבודה נהדרת. אבל הסרט היה מקבל נקודת מבט אחרת איתה — כזאת שלא הייתי בטוח שהיא נכונה לו. אני באמת חושב שהתברכנו בנטשה. היא הביאה איכויות רגשיות וטווח נהדרים, ושיחקה רגעים מלאי תנועה ורגעים דרמטיים באותה מידה של ביטחון״. שלנדורף הסכים עם פרשנותו של וילסון לגיוס ריצ׳רדסון. ״במבט לאחור, כמעט בלתי אפשרי לדמיין שעשינו את הסרט עם סיגורני, כי שאר הליהוק היה חייב להשתנות. היא הייתה יכולה להרוג את המפקד רק באמצעות הלסת שלה״.
בימוי דיסטופיה
פולקר שלנדורף הצניע את הנחת היסוד של הספר כנבואה פוליטית, והציג אותה כסיוט פמיניסטי סוריאליסטי.
מאת שלדון טייטלבאום
לדברי מעצב ההפקה טום וולש, כשנשאל היכן נמצאת גלעד, השיב הבמאי פולקר שלנדורף שהרפובליקה הפשיסטית של מרגרט אטווד נמצאת על מפת הפרנויה האנושית.
המפיק דניאל וילסון פנה לשלנדורף, אינטלקטואל גרמני שהתחנך בפריז ומוכר בעיקר בזכות עיבודו הקולנועי לרומן ״תוף הפח״ של גינטר גראס, כדי שיחליף את קארל רייס. שלנדורף, שחי בניו יורק חמש שנים, קרא את התסריט של הרולד פינטר ואחר כך את הרומן של אטווד. כפי שהודיע בהמשך לווילסון, הוא לא אהב במיוחד אף אחד מהם. הוא פשוט לא קיבל את הנחת היסוד — לפחות לא כנבואה פוליטית. אמריקה מפוצלת מדי מכדי לאפשר תיאוקרטיה טוטליטרית; אנשים לעולם לא יסכימו לזה.
״בהתחשב במקום שממנו אתה בא״, השיב וילסון, ״אני לא מאמין שאתה מסוגל לומר דבר כזה.
״העניין בקנאים דתיים״, טען וילסון, ״הוא שהם יכולים להרוס דברים הרבה יותר מהר מכל תנועה פוליטית או אידאולוגיה אחרת. כי אם אתה לא מסכים, אתה כופר, ואז שורפים אותך״.
שלנדורף הודה בנכונות הטענה, אבל עמד על כך שקשה לו לקחת ברצינות את התרחיש של אטווד: החברה הצרכנית שלנו, בעלת הערכים היחסיים, מוחלפת במשטר מדכא עד קהות חושים, הנשלט בידי פוריטניות אמריקאית מן הסוג הישן. אבל חודש אחרי ארוחת הצהריים עם וילסון, התקשר ושאל אם המשרה עדיין פנויה.
כיתוב תמונה: שלנדורף, משמאל, יוצר הקולנוע הגרמני, מביים את רוברט דובאל כמפקד הפשיסטי של אטווד.
״קראתי את הספר בטעות כמשל פוליטי, מין סרט של שנות השישים״, נזכר שלנדורף, שהיה נחוש שלא להיות מתויג כבמאי אירופי של סרטי אמנות, ורצה מאוד למצוא לעצמו מקום כיוצר סרטים ״אמריקאיים״.
״אבל מה שנשאר איתי היה היחסים בין הדמויות המרכזיות״, אמר. ״כל העניין היה יותר סיוט סוריאליסטי על מיניות נשית ועל כניעה. אטווד פשוט דמיינה את המצב הנורא הבא שהיא, כאישה, עלולה להיקלע אליו, ואילו דברים איומים גברים יכולים לעשות לה. הפחד שדברים כאלה יכולים לקרות לאישה הוא אמיתי, ותמיד אפשר לבנות סרט על פחד״.
אבל אטווד לוקחת ברצינות את ההשלכות הפוליטיות של ״סיפורה של שפחה״. ״מאז שכתבתי את הספר״, ציינה, ״היו פרשת בייבי אם, שערוריית ג׳ימי ותמי, החלטת בית המשפט העליון בעניין הפלות ועדותו של אוליבר נורת׳, שהראתה די בבירור שלא היה מתנגד לארגן הפיכה. בוודאי שפולקר התחיל להאמין בזה יותר ויותר ככל שהאירועים התגלגלו״.
אבל שלנדורף מצדו התעקש שעדיין לא השתכנע. ״אני לא מקבל שום דבר מזה כנבואה פוליטית״, אמר בספטמבר האחרון, אחרי שהצילומים הושלמו.
לדברי וולש, שעבד עם שלנדורף כמעצב הפקה שלוש שנים קודם לכן ב״אספה של זקנים״ ונשכר לאותו תפקיד ב״סיפורה של שפחה״, היה היבט נוסף להערכתו המחודשת של הבמאי את החומר.
״פולקר״, אמר וולש, ״היה מתוסכל לגמרי מחוסר יכולתו להוציא לפועל כמה פרויקטים אחרים שעבד עליהם. בהתחשב בקשר של סיגורני ויבר לפרויקט אז, נדמה היה שסוף סוף יש כאן סרט שבאמת אפשר לעשות״. שלנדורף, אינטלקטואל המתמצא בפוליטיקה ובכלכלה לא פחות מבקולנוע, היה קשור לתנועת ״הקולנוע הגרמני הצעיר״, שעלתה באמצע שנות השישים. הוא החל כעוזר במאי של לואי מאל, אלן רנה וז׳אן־פייר מלוויל, ובהמשך נמנה עם במאים בולטים כמו ריינר ורנר פאסבינדר, ורנר הרצוג, וים ונדרס, אלכסנדר קלוגה וז׳אן־מארי שטראוב.
שלנדורף זכה להכרה מיוחדת בזכות סרטים גרמניים מכוננים כמו ״כבודה האבוד של קתרינה בלום״, המבוסס על רומן של היינריך בל ובוים במשותף עם אשתו, השחקנית והבמאית מרגרטה פון טרוטה, ו״מעגל הרמייה״, שצולם כולו בביירות — שלנדורף החל את דרכו כעיתונאי קולנוע נודד — וכן ״אהבתו של סוואן״, המבוסס על הרומן של מרסל פרוסט ובכיכובו של ג׳רמי איירונס, מ״תאומות המריבה״.
ואולם, בתחילה לא התלהב וילסון מן הרעיון ששלנדורף יצטרף ל״סיפורה של שפחה״. סעיף מחייב בהסכם אילץ אותו בעבר לשכור במאי גרמני אחר, ברנהרד זינקל, למיני־סדרה ״המינגוויי״, והשניים התווכחו במרירות ובלי הרף לאורך שתי שנות ההפקה. וילסון אמר לסם כהן, סוכנו של שלנדורף, שאינו חושב שהוא מוכן להסתכן בחזרה על החוויה ההיא. אבל כהן עמד על שלו. שלנדורף, אמר, הוא אדם בעל שיעור קומה.
שלנדורף אמר שהעובדה שגם התסריט של פינטר וגם הרומן של אטווד עמדו לרשותו סייעה לו מאוד בבימוי ״סיפורה של שפחה״. ״התסריט של פינטר״, ציין, ״היה מינימלי ביותר, אבל גם מוצק מאוד. הוא השאיר רווחים בין השורות שהבמאי יוכל למלא, בדיוק כפי, אני מניח, שאטווד השאירה מקום לדמיונו של הקורא. לספר לא היה המבנה הדרמטי שלו, אבל הוא היה עשיר בפרטים. בלי שניהם לא הייתי מסוגל לדמיין את הסרט.
״רציתי שהסרט יהיה בוטה וישיר מאוד״, אמר שלנדורף. ״הוא דומה מאוד ל׳תוף הפח׳ — צבעים עזים, חושניות רבה, ולעיתים קרובות אכזריות. כך קראתי את הספר. האיכות הזאת היא שמשכה אותי אליו — עולמה של מרגרט אטווד הצטייר בעיניי כסוריאליסטי באופן ייחודי, כמו אישה עירומה שרעלה מכסה את פניה.״
שלנדורף שאב השראה לבימוי הסרט מיצירתו של סטנלי קובריק. השפעתו של קובריק ניכרת, למשל, בהחלטת עריכה מוקדמת שראתה ב״סיפורה של שפחה״ סדרה של שוטים כלליים. ״קובריק הוא, כמובן, הטוב ביותר בסוג כזה של עשייה קולנועית״, אמר שלנדורף. ״והוא קשור מאוד לעולם הממשי. אני מסכים שהוא היה מקור השראה חשוב.״
והרקע הגרמני של שלנדורף אכן עזר לו להיכנס לנופה הנפשי של קייט, השפחה למודת הסבל של אטווד. במבט ראשון היה התפקיד, שגילמה נטשה ריצ׳רדסון, סביל. שלנדורף התעקש שרק אמריקנים — שמעולם לא חיו תחת משטר סמכותני ולא יכלו לתפוס שבעולמה של קייט התנגדות גלויה פירושה מוות מיידי — השמיעו את הטענה הזאת.
״אני עצמי מעולם לא ראיתי בקייט דמות סבילה״, ציין שלנדורף, ״אף שעל הנייר היא בהחלט נקראה כך. קייט היא שורדת, לא לוחמת מחתרת. והיא מגיבה לדיכוי במידה רבה כמו נשים רבות בימינו — היא נראית כמי שמקבלת אותו בהשלמה, וממתינה בשקט ליום נקמתה.״
אבל מעצב ההפקה טום וולש אינו בטוח שמעורבותו של שלנדורף ואמונתו בסיפור הספיקו כדי להפוך את ״סיפורה של שפחה״ להצלחה שהיה ראוי שיהיה. ״אני חושב שהלקח מכל זה הוא לא לעשות מה שאתה לא מאמין בו״, אמר וולש. מצד שני הודה שאולי הוא טועה, ושישמח אם כך יתברר.
ריצ׳רדסון, שהלכה בעקבות אביה לניו יורק כמה שנים קודם לכן, קיבלה את פרס מבקרי התיאטרון של לונדון לשחקנית החדשה המבטיחה ביותר של 1986 בזכות גילומה של נינה ב״השחף״ של צ׳כוב. אבל הקהל האמריקאי הכיר אותה בעיקר מן התפקיד הראשי ב״פטי הרסט״ של פול שרדר. היא גם יכלה להפעיל ולכבות את המבטא שלה בקלות רבה, עניין בעל חשיבות לא קטנה להפקה.
כיתוב תמונה: רוברט דובאל כמפקד, המכיר את שפחתו מעט טוב יותר כשהוא מפר את כלל איסור המגע כדי לשחק איתה משחק לוח אסור בחדרו הפרטי.
ריצ׳רדסון לא הייתה נטולת חששות מן הפרויקט, אף ששלנדורף הצליח לבסוף להרגיעם. החבר שלה, אמר שלנדורף, לא חדל להזהירה שהתפקיד יפגע בסופו של דבר בקריירה שלה.
״אילו פולקר היה אומר לי שזאת הצהרה פוליטית פמיניסטית גדולה, הייתי מודאגת״, נזכרה ריצ׳רדסון, שרואיינה בניו יורק באוגוסט. ״אבל בכלל לא כך הוא ראה את זה. הוא התעניין הרבה יותר ביחסים אנושיים, ודמיין את הסרט כמותחן״.
״כיצירה פילוסופית״, אמר לה שלנדורף, ״הסיפור אינו עמוק במיוחד. אבל כמותחן יש בו פוטנציאל״. הוא הציע שתראה את המהלך כדומה במקצת ל״הנודעת״ של אלפרד היצ׳קוק, שבו אינגריד ברגמן לכודה בבית הנשלט בידי פשיסטים, ונעשית שפחה שמטפלים בה יפה.
אבל ליהוק ריצ׳רדסון אילץ את וילסון לחשוב מחדש על ליהוק שאר התפקידים המרכזיים. ״אחרי שהחלטנו שלא נלך במסלול ויבר — שהיה מעניק לנו משיכה קופתית גדולה — החלטנו שנצטרך לבנות אנסמבל מן השורה הראשונה, שביחד יספק אותו כוח דרמטי ואותו כוח לקידום העסקה״.
השגת שירותיהם של רוברט דובאל כמפקד ושל פיי דאנאוויי כאשתו סרינה ג׳וי הייתה קשה במידת מה, ולו בגלל לוחות הזמנים, אבל מנהל ההפקה הוותיק וולפגנג גלאטס הצליח לבסוף לפתור את הסבכים. לדברי וולש, לשניהם הוצעו גם סכומי כסף גדולים, שבוודאי עזרו להתגבר על הסתייגויותיהם האפשריות מסרט בלתי שגרתי כל כך. ואכן, אף שתקציב ההפקה היה 13 מיליון דולר, רק חמישה מיליון מהם, ציין שלנדורף, נועדו להוצאות הביצוע, מעבר לשכר הכוכבים ובעלי התפקידים הבכירים.
וילסון הכחיש שזה התיאור המלא. דובאל ודאנאוויי קיבלו שכר טוב, ״אבל עלות צוות השחקנים שלנו כלל לא הייתה מופרזת. העובדה היא שאנשים רצו לעשות את הסרט הזה, וכמה מהם הקריבו כדי להשתתף״. בנוגע להוצאות הביצוע, אמר שהן היו גבוהות בהרבה מחמישה מיליון דולר, במיוחד לאחר שהובאו בחשבון הוצאות עבודת הגמר והמוזיקה.
״דובאל היה היחיד״, נזכר שלנדורף, ״שמיד אמר כן לתפקיד. כל עוד הדמות נאמנה לטבעה, הוא יעשה אותו, ולא אכפת לו אם אתם בעדה או לא. היושרה הזאת עוברת בכל המשחק שלו, שלדעתי שולט בסרט. אף שהוא הנבל, הוא האדם שאתם הכי אוהבים״.
שלנדורף ניצב מול שלל מכשולים קשים מטבעם בניסיון ליצור מה שחשב עליו כסרט אמריקאי — סרט שיהיה נגיש מיד לקהל האמריקאי. הבולט שבהם: שלנדורף, שנולד וגדל בגרמניה, לא היה אמריקאי. אבל כפי שציין בצדק, הדבר לא מנע ממנו לעבד את המחזה האמריקאי מכולם, ״מותו של סוכן״, בצורה נגישה מיד. הכפר הגלובלי, טען, נעשה צפוף מכדי שקטגוריות כאלה יישאו עוד משמעות רבה.
היו קשיים נוספים. גם אטווד אינה אמריקאית, והשקפתה בנושאים רבים קנדית במובהק, ומאוד אישית. יתרה מכך, פינטר תמיד בז ללשון האמריקאית המדוברת, ולדברי וולש תסריטו היה נטול ניב אמריקאי מובהק. עד ששלנדורף, מנהל הצילום הגרמני שלו, הצלם הצ׳כי שלו ושתי השחקניות הבריטיות שלו קיבלו אותו, הסיפור כבר התרחק בשתי דרגות מן הרגישות האמריקאית, והיה בסכנה מיידית להתרחק עוד עם כל החלטה מאולתרת.
שלנדורף, שהיה מודע למלכודות הללו, ביקש את עזרתה של חברה ושותפה לשעבר, ג׳ניפר ברטלט, שאיתה עבד על כמה הפקות תיאטרון בלונדון. ברטלט, ציירת אמריקאית שחיה בפריז, נשכרה בשלב מוקדם של ההכנות כיועצת חזותית, ולמעשה נעשתה סיד מיד של שלנדורף. וולש נזכר שהבמאי נהג לקרוא לה ״הבולדוזר״ שלו. היא הייתה שם, אמר, הן כמשענת והן כזרז.
החזון של ברטלט, יותר מכל חזון אחר מלבד זה של אטווד, עיצב את הסרט, התעקש שלנדורף. והיא גם זו שאפשרה לו, לדעתו, להעניק לסרט רגישות אמריקאית מיסודה. ״ג׳ניפר היא קליפורנית, והיא הייתה הקשר הישיר שלי לרגישות האמריקאית הזאת. יתרה מכך, זה עתה השלמנו שתי הפקות במה, והיינו מתואמים מאוד מבחינה אסתטית. במשך שישה חודשים היא עבדה איתי על כל פרט בהפקה, והייתה מעורבת בכל היבט: מן הליהוק ושכתוב התסריט ועד המראה של הסרט וסוג הצילום שנרצה. הייתי הרה מרעיונותיה. אין בסרט סצנה שלא עוצבה בידיה״.
המפיק בפועל וולפגנג גלאטס הובא ל״סיפורה של שפחה״ בידי בוב ווקר מסינקום, במידה רבה לבקשת הסוכן סם כהן. ״הם חשבו״, אמר, ״שאעבוד היטב עם במאי גרמני״. גלאטס, העובד בקולנוע 25 שנה — תחילה בגרמניה וב־11 השנים האחרונות כמנהל הפקה וכעוזר במאי בהוליווד — עבד זמן רב עם סידני לומט ועם בוב פוסי, בסרטים כמו ״הבוקר שאחרי״, ״כל הג׳אז הזה״ ו״סטאר 80״, ונחשב לאחד ממפיקי הביצוע הבולטים בענף.
אחת המשימות הראשונות של גלאטס הייתה לאתר מקומות צילום מתאימים שלא יחייבו בניית תפאורות מפורטות ויקרות. בסופו של דבר נבחר אזור ראלי ודרהאם בקרוליינה הצפונית. למדינה הזאת, ציין גלאטס, היו יתרונות רבים, ובייחוד תמורה טובה לכסף ולהיטות למשוך הפקות. רוב ״סיפורה של שפחה״ מתרחש בניו אינגלנד, אולי כתוצאה מן השהות הממושכת של אטווד ב־1962 בקולג׳ רדקליף שבהרווארד, שם השלימה את לימודיה לתואר מתקדם. קרוליינה הצפונית, אמר גלאטס, הייתה בעצם המדינה היחידה בדרום שיכלה לעבור כניו אינגלנד. באוניברסיטת דיוק, שבה צולמו סצנות מרכזיות, היה משהו מן האווירה של מוסד צפוני בליגת הקיסוס. ״היה לה מראה יפה של אבן ריצוף״, ציין. ״דרומה משם, האדריכלות מתחילה להיראות דרומית מדי״.
כיתוב תמונה: ריצ׳רדסון, עם בעלה ועם בנה הקטן, נתפסת בגבול קנדה בניסיון לברוח מגלעד כדי להימנע מגיוס בידי המדינה כשפחה המיועדת ללדת.
לפי הדיווחים, בזמן הצילומים היו יחסיו של שלנדורף עם השחקנים חמים ויעילים, אף שהסרט צולם באתרים הסגורים לעיתונות. ריצ׳רדסון הכחישה, למשל, טענות שלשלנדורף לא נוח עם נשים כגיבורות — טענה הפועלת נגדו, בהתחשב בנושא הסרט.
״זה באמת חדש לי״, אמר שלנדורף, שציין שנשים עמדו במרכז רוב סרטיו. זה היה חדש גם לריצ׳רדסון, שאמרה שלא חשה שום אי־נוחות בשום שלב בהפקה. ואכן, אי־הנוחות היחידה שזכרה הייתה קשורה, באופן מובן, לטקס ההזדווגות בינה לבין דובאל ודאנאוויי.
״כולנו ניסינו להיות קרי רוח לגמרי״, נזכרה, ״מאוד מקצועיים ומאופקים. אבל הייתה תחושת מבוכה גדולה. ריחמתי על דובאל, כי לו זה בוודאי היה קשה יותר. הוא היה צריך לעשות את התנועות, ואני רק לשכב שם. חששתי שאנשים יצחקו כשיצפו, אבל פולקר אמר בזמן הקלטת הדיבוב שלא הבין איך עשינו את הסצנה — היה כל כך מכאיב לצפות בה, כמו אונס טקסי״.
שלנדורף ציין שיחסיה של קייט עם דובאל ודאנאוויי דומים למעשה ליחסי בת שהוריה מתעללים בה בטקסיות. ״זה היה הקשר הארכיטיפי האמיתי שמתחת לסרט״, אמר, ״וכנראה הדבר שהשאיר אותי מעורב בסיפור״.
יש בסרט שסייעה ליצור משהו מודרני, חסכוני ואלגנטי, אמרה ריצ׳רדסון. ״סיפורה של שפחה״ הוא אגדה, וכסרט הוא מתוחכם בהרבה מן הספר שעליו הוא מבוסס. יש כאן הומור, ויש חמימות שלא תמיד מזוהה עם הסופרת מרגרט אטווד, וכל זה מבשר טובות לסרט.
אף ש״סיפורה של שפחה״ אולי לא יעורר מחלוקת מן הסוג שעורר ״הפיתוי האחרון של ישו״ — וחבל, כי הפרסום בוודאי היה עוזר לסרט למצוא את קהלו — אין ספק שהוא מקורי.
״אני חושבת שתגובת הקהל תהיה חזקה״, אמרה ריצ׳רדסון. ״זה באמת הדבר הטוב ביותר שאנחנו יכולים לקוות לו״.
עיצוב
יצירת מראה עתידי מחודש לרפובליקת גלעד בתקציב זעום.
מאת שלדון טייטלבאום
מלכתחילה החליט פולקר שלנדורף ש״סיפורה של שפחה״ לא ייראה כמו שום סרט דיסטופי שנעשה קודם לכן. חלקית נבע הדבר ממחסור בכסף: פשוט לא היה מימון לעצב את רפובליקת גלעד כמקבילה קלוויניסטית לגותאם סיטי של טים ברטון. אבל בעיקר רצה שלנדורף לשמור על דברים פשוטים, מוכרים ומעט משובשים.
ואכן, אם הסרט דומה בכלל לסיוט קולנועי כלשהו על העתיד הקרוב, ציין המפיק בפועל וולפגנג גלאטס, יש בו משהו מתחושתו של ״פרנהייט 451״ של טריפו. מלבד כמה מרכיבים נבחרים, כמו מדי הכבאים ורכבת המונורייל, הסרט ההוא הסתפק במעט מאביזרי המדע הבדיוני המקובלים.
כיתוב תמונה: אתם בידיים טובות בגלעד — חותם המדינה.
כיתוב תמונה: קמח למכירה בחנות מזון. עתיד גנרי של דת ושל צרכנות משדרת מדיסון.
אפילו עם צוות שחקנים מכובד כל כך, מימוש המראה והתחושה של הסרט לא היה משימה קלה לשלנדורף. למרות שאיפתו ליצור סרט מבדר ואמריקאי באופן ברור, הוא מעולם לא הצליח לקבל לגמרי את הנחת היסוד, או להרגיש בנוח עם העובדה שהספר שעליו התבסס השתמש במוטיבים ובאביזרים רגילים פחות או יותר של מדע בדיוני — אף שרובם אינם טכנולוגיים — כדי להציג את חזון הסיוט שלו בצורה משכנעת יותר.
מעצב ההפקה טום וולש ציין ששלנדורף בכל זאת לא חש בנוח עם סממנים עתידניים כלשהם הפזורים בסרט. ״אני חושב שפולקר הרגיש הרבה יותר בנוח בעולם הנטורליזם״, אמר כמה חודשים אחרי שסיים את עבודתו. ״אני לא באמת חושב שהוא איש תיאטרון או אופרה, אף שהיית מצפה שיהיה לו קצת יותר דמיון מכפי שהיה לו, ושיהיה מסוגל יותר לקבל את המסגרת הבדיונית ולהתפתח בתוכה.
״האמת היא שהמסגרת העתידנית, או אפילו הבדיונית, גרמה לו אי־נוחות, וזה הפך את בניית העולם הזה לקשה עוד יותר. הוא אדם מבריק שמממש רעיונות היטב מאוד, אבל מימוש חזותי גורם לו לפעמים להסס״.
אף ששלנדורף טען שהיועצת החזותית ג׳ניפר ברטלט למעשה כתבה את הספר על מראה הסרט, הציירת שבסיסה בפריז הופיעה על הסט רק למשך 24 שעות קצרות וקשות מאוד. ״היה לה הרבה אומץ״, נזכר וולש, שמצא את עצמו נלחם בה בשעות הראשונות לביקורה. ״יש לה דעות נחרצות על הכול, ורובן בסופו של דבר אישרו רעיונות שכבר הצגתי לפולקר. זה מדיום של שיתוף פעולה, ואני אוהב את המשא ומתן, אבל אף אחד מאיתנו לא אהב שמכתיבים לו. הגענו לנקודה שבה פשוט היה צריך להתחיל להפוך את כל הרעיונות המרחפים האלה לממשיים״.
כיתוב תמונה: המראה האפרורי והצבאי של עתידה העקר של אמריקה, שבו מעט הנשים שנמצאות עדיין פוריות מובלות באוטובוסים כדי להפוך לשפחות המולידות של המדינה.
כיתוב תמונה: חיילים פשיסטים לבושי שחור מפטרלים בגלעד. המוכר מורחב אל העתיד, אך העיצוב מסיט אותו מעט מן האיזון.
וולש, שעבד לאחרונה על ״סיפורי מלחמת וייטנאם״ של HBO, ציין שהמפתח לאיחוד סגנון ההפקה, בהתחשב במחסור במימון, היה לעגן אותו במוכר. ״החברה של אטווד נמצאת עשר שנים בעתיד״, אמר. ״אבל היא חברה נסוגה, ולכן הדברים שבתוכה היו צריכים להיות ניתנים לזיהוי״.
אטווד, ציין וולש, שאבה רבות מתרבות ימי הביניים, ועליה הניחה את סממני התרבות הטכנולוגית והצרכנית שלנו. שלנדורף, מצדו, התעקש להימנע בכל מחיר מכל אזכור של הפשיזם הנאצי או מן האופי הבריטי המובהק של התקופה שלאחר המלחמה ב״1984״ של ג׳ורג׳ אורוול. וולש, למשל, לא יכול היה שלא להתרשם ממראה העיבוד שביים מייקל אנדרסון ב־1956 לדיסטופיה המפורסמת של אורוול.
״הבעיה בסרט ההוא, שבעיניי נעשה ללא דופי, הייתה שהוא פשוט היה קר מדי״, אמר וולש. ״הדבר היחיד שחיקיתי היה הניסיון לשלוט ככל האפשר במראה החברה שלנו. אבל בסופו של דבר היינו צריכים להכיר בכך שלאנדרסון ולטריפו, ב׳פרנהייט 451׳, היה החומר שלהם — ואנחנו היינו צריכים להתמודד עם שלנו.״
״לא היה לי ספק״, אמר שלנדורף, ״שבעתיד, מראהו של הפשיזם, במיוחד אם יכה שורש באמריקה, יהיה שונה לחלוטין מזה שאימצו הנאצים או האיטלקים. סגנונו ייקבע בשדרות מדיסון, והוא יעוצב לפי הטעם האמריקני, בדיוק כפי שמראה ׳ניצחון הרצון׳ של לני ריפנשטאל דיבר אל הגרמנים בזמן עצרת נירנברג.״
אם דבר אחד היה ברור, אמר שלנדורף, הרי הוא שעתיד הבא בעקבות אסון סביבתי יהיה דל אמצעים. ״יהיו צלקות שאפשר לראות״, אמר. ״הם לא יעצבו מכוניות מהודרות אחרי שכל העסק יקרוס.״
וולש ציין ששאב את סממני הפרנויה ממגוון רחב של מקורות חזותיים, ובהם — במקרה של מתקן התלייה לתשעה אנשים שהוצב בחצר הקתדרלה באוניברסיטת דיוק, ששימשה מטה לאליטה השלטת בגלעד — תצלומי מלחמת האזרחים של מתיו בריידי.
״למתקן התלייה״, אמר, ״שאלנו מתצלומיו של בריידי המתעדים את תליית מתנקשיו של לינקולן. חשבתי שזאת אמירה חזותית חזקה על מי מחזיק בכוח ומי לא.״
אולם הגרדום היה כנראה המתקן היחיד שתוכנן במיוחד לסרט. כמעט כל השאר היו פשוט חפצים. ״לא רצינו תבשיל של מעצב״, אמר שלנדורף. ״מראה הסרט היה צריך להתחבר לסיפור ולחזק תחושת מציאות. בגלעד אנשים היו משתמשים במה שנותר מחברת הצריכה.״
בגלעד, למשל, ברקודים מהסוג שמופיע על מוצרי מרכול מוצמדים לצמידים שעל פרקי ידיהן של השפחות. תרבות הצריכה פינתה את מקומה לתרבות מעקב, והאוכלוסייה נתונה לפיקוח הדוק באמצעות מאגרי מידע ממוחשבים מקיפים. מכוניות הסדאן הגדולות של האליטה השלטת בגלעד הן כולן מאותו דגם, צבועות בכחול כהה יותר; הטסות שלהן הוחלפו, השמשות הוכהו ולוחיות הרישוי סומנו בברקודים.
מלבד זאת, ציין המפיק דניאל וילסון, נעשה שימוש נרחב בשלטים כדי להראות עד כמה הכול ירד לטמיון. ידיעת קרוא וכתוב נגזלה מרוב האנשים, והקריאה הפכה לאמנות אבודה, אם לא נשכחת. ואולם, על השלט מעל בית הבושת של האליטה השלטת כתוב ״איזבל״, ושמות מקראיים פזורים בשלטים שמעל רוב מוסדות המסחר והשלטון. שלטי החנויות, חלונות הראווה וקטעי הטלוויזיה חוזרים ומחדירים את הרעיון. אין ספק שכבר איננו בקנזס.
מאחורי הגרדום המרשים בנה וולש חומה עצומה, בהשראת דימויי החומות הבולטים ברומן של אטווד. חומות טובות הן מטפורות טובות, בקולנוע — ב״הקיסר האחרון״ של ברנרדו ברטולוצ׳י — ובספרות, ברומן הדיסטופי למחצה של אורסולה לה גווין, ״המנושל״. ״הרעיון״, אמר וולש, ״היה שלחברה הזאת יהיה אדריכל חצר משלה, אלברט שפר משלה, שינסה לעבוד בשפה המקומית שלה. הוא ישתמש בחומות כדי לחלק את החברה — מעין חומת ברלין אמריקנית — ולהקיף אותה ולהגן עליה מפני החוץ. זקני גלעד הקיפו בחומה את קהילת מגוריהם, והם חסמו בחומה את גבול ארצות הברית–קנדה, שהיה פעם הגבול הלא־שמּור הארוך בעולם, כדי להשאיר את הקנדים בחוץ ואת בני עמם בפנים.״
משהחלו הצילומים, אמר וולש, הוא נתקל בחיבתו לכאורה של שלנדורף לאי־סדר. את חדר העבודה של רוברט דובאל תכנן בתחילה כספרייה נאה מחופה עץ, שבה רק שולחן ושני כיסאות מסיחים את העין מן הפיתוי של ריצ׳רדסון בידי דובאל. ״נטיתי״, אמר וולש, ״לראות בסרט סיוט מינימליסטי, ורציתי להשאיר את הסביבה ריקה ככל האפשר מדברים שאין להם חשיבות.״
אבל המראה הזה היה חשוף מדי הן לשלנדורף והן למנהל הצילום שלו, שהעדיפו למלא את החדר בארגזי קרטון ובהם שלל שנבזז מחברת הצריכה שנכחדה. הבעיה, לדברי וולש, הייתה שהדבר יצר בעיקר תוהו ובוהו, ולא שאלה. ״בסופו של דבר״, ציין, ״הגעתי למסקנה שפולקר הוא אנרכיסט חזותי. הוא אוהב ליצור אנרכיה בסביבת העבודה שלו ובסרטיו.״
תלבושות
אספקת חמש מאות תלבושות בתקציב של 60 דולר בלבד לכל אחת חייבה פתרונות מן המדף.
מאת שלדון טייטלבאום
בשלב מוקדם בהפקת ״סיפורה של שפחה״ נעשו התלבושות סלע מחלוקת. הבמאי פולקר שלנדורף והיועצת החזותית שלו ג׳ניפר ברטלט התעקשו שהבגדים יהיו למעשה פריטים קיימים שעברו התאמה. שלנדורף סירב להטיל על מעצבת התלבושות קולין אטווד ליצור בגדים בתפירה מיוחדת. ההחלטה לא התקבלה היטב אצל כולם, ובייחוד לא אצל מעצב ההפקה טום וולש.
״ראיתי בהחלטה שלא יהיו תלבושות ׳בנויות׳ העמדת פנים תמימה״, אמר וולש. ״הכול טוב ויפה כשמזמינים הכול מקטלוג, אבל אי אפשר להשיג 500 פריטים זהים בתוך ארבעה שבועות בלי להיראות כמו ׳סוילנט גרין׳, שבו כולם לבשו חלוקי בית חולים״.
מעצבת התלבושות קולין אטווד, שאינה קרובת משפחה של מחברת הספר מרגרט אטווד, שאבה את רוב הנחיות הלבוש מן הרומן. בסרט השפחות לובשות חלוקים אדומים, הדודות והשומרים חום, נשות האליטה השלטת כחול, והמרתות — המשרתות — אפור. הציבור הרחב, בדומה ל״פרולים״ של אורוול, לובש כל סמרטוט שהוא מוצא.
״הסתמכתי במידה רבה״, נזכרה אטווד, ״על הרעיון של שדרת מדיסון כיצד אמורים להיראות גברת או חייל או משרת. הבגדים היו צריכים להיות שימושיים, בערך כמו אצל הסינים האדומים״. מקורות השראה נוספים, במיוחד לבגדי הגברים, נמצאו באמנותו של הצייר הבלגי דלבו, בעלת מה שכינתה ״מראה מוזר ומדכא של המאה התשע־עשרה״. ציוריו של רוברט לינדר שימשו מקור לצבעים, שנועדו להיות נועזים כמו צילום הסרט. אבל לא נעזרו באיורים ממגזינים של מדע בדיוני.
כיתוב תמונה: הומוסקסואליות, המכונה ״בגידה מגדרית״, היא עבירה שעונשה מוות, ולביצועו משמשת מכונת התלייה של גלעד. מפעילים אותה האקונוגברים, הלבושים בחליפות של עובדי כימיקלים.
כיתוב תמונה: המרתות, מעמד המשרתות של גלעד, ניצבות במדיהן האפורים על מדרגות המרכז לחינוך מחדש של השפחות — למעשה אוניברסיטת דיוק בקרוליינה הצפונית.
תקציבה של אטווד הסתכם בכ־60 דולר לתלבושת. הכול נקנה בכמויות, אמרה, למשל משלוח ענקי של נעלי בית סיניות שנמצא בצ׳יינה טאון בלוס אנג׳לס. התליין של גלעד הולבש במדי מנתח צרפתי, וה״אקונוגברים״, או העבדים, בבגדי עובדי כימיקלים.
תלבושות הניצבים — שרובם סטודנטים באוניברסיטת דיוק, ולעיתים מספרם הגיע ל־500 בסצנה — הותאמו מראש בידי צוות שכלל עוזר, שתי תופרות ומלבישים במשרה חלקית.
לדברי וולש, במהלך שהותה של ברטלט על הסט היו לאטווד כמה התנגשויות איתה. ״קולין הייתה מעצבת מקצועית ביותר״, אמר. ואכן, היא עבדה על סרטים כמו ״סיפור אהבה בשלושה פרקים״, ״נשואה למאפיה״, ״מישהו לשמור עליי״ ו״הביאו את הלילה״ של סטינג. ״היא בהחלט לא הייתה צריכה שיאכילו אותה בכפית, אבל זה בדיוק מה שברטלט ניסתה לעשות. לפעמים זה נעשה ממש מכוער״.
אטווד מצדה המעיטה בחשיבות טענותיו של וולש. ״תמיד מסובך כשמגיע מישהו עם רעיונות משלו לגבי הדרך שבה הדברים צריכים להיות״, אמרה על יועצת העיצוב של שלנדורף. ״האמת היא שכמה מן הרעיונות של ג׳ניפר היו טובים מאוד ואחרים לא כל כך, והיה לי קשה להתמודד איתה, במיוחד בהתחלה. אבל למעשה נעשיתי מחבבת שלה מאוד.
״לי זה לא היה קשה כל כך כפי שאולי היה לוולש. משום שפולקר הכיר אותה היטב כל כך, הוא נטה לסמוך עליה יותר מאשר על אנשים שהכיר פחות. לכן ייתכן שלוולש לא היה אותו יתרון ביחסיו עם הבמאי שיכול להתגלות כחשוב כל כך.״
הסופרת מרגרט אטווד הציעה שהתלבושות ישתלשלו עד הרצפה, אך הרעיון נזנח. ״הם אמרו שכאשר עשו זאת התלבושות נראו די טיפשיות — ושהבגדים ייראו אמיתיים יותר באורך עד אמצע השוק״, ציינה.
לעומת זאת, מערך הצבעים של הסופרת נשמר, ועל כך הייתה אסירת תודה. ״זה היה די חיוני — ביססתי אותו על איקונוגרפיה נוצרית״, אמרה. ״אדום הוא צבעה של מרים המגדלית, כחול הוא צבעה של הבתולה, לבן מסמל טוהר. ירוק ופסים המצאתי.״
מעצבת התלבושות אטווד אמרה שקיבלה בשלווה את ההצעות היצירתיות שבאו אליה מכיוונים שונים. ״הייתה הרבה הססנות, וזה גרוע בהרבה מוויכוח. אבל עבדתי בהפקות עם שישה מפיקים — מבחינה זאת, כאן בהחלט לא היה שום דבר שונה.״