כשמועצת הפדרציה היהודית של לוס אנג׳לס היססה בתחילה לממן את שידור היובל ״אמריקה מצדיעה לישראל״ ברשת CBS-TV באפריל האחרון — השקעה של 600,000 דולר — שלח חיים סבן יד אל ארנקו בביטחון של אחת הזקנות חובבות הצ׳קים של זירו מוסטל בקומדיה הקלאסית של מל ברוקס, ״המפיקים״.
״כשהבנתי שכל האירוע עלול להיות בסכנה״, אמר סבן ל״הג׳רוזלם ריפורט״, ״חשבתי, טוב, אני חייב לעשות משהו, כי זו הזדמנות מדהימה: לקיים חגיגה לציון יובל החמישים ברשת אמריקאית שיכולה להגיע ל־98 מיליון בתים, ולהראות צד של ישראל שאינו רק חיילים היוצאים להילחם בילדים מיידי אבנים.״
הפדרציה קיבלה לבסוף על עצמה את הפרויקט, בשיתוף מרכז שמעון ויזנטל והקונסוליה הישראלית, וסבן נסוג בשקט אל שולי הבמה.
סבן תמיד מוכן לצאת להגנת ישראל, אף שבשיחה חופשית עם ״ריפורט״ לא טרח להסתיר את סלידתו מראש הממשלה בנימין נתניהו. נראה שלרגשותיו שני מקורות. ברמה האישית הוא עדיין כועס על היחס המזלזל של נתניהו לפני שנתיים למשלחת רבת השפעה מלוס אנג׳לס, שבה השתתף סבן לצד ראש העיר ריצ׳רד ריורדן. אבל מעבר לכך, סבן משוכנע שנתניהו פוגע במכוון ביחסיה של ישראל עם ״הנשיא הפרו־ישראלי מהבטן״ הראשון זה דורות. ייתכן שזו הסיבה שלמרות גישתו המתערבת של הממשל האמריקאי הנוכחי בתוכני הטלוויזיה, מנקודת מבטו העסקית של סבן, הוא דמוקרט מסור ו־FOB — חבר של ביל קלינטון.
הג׳רוזלם ריפורט: אז עד כמה אתה קשוח, באמת?
חיים סבן: אני בכלל לא קשוח. אבל לישראלים יש מוניטין של קשוחים. אפשר להיות קשוח בעסקים ורך בעניינים חברתיים ובצדקה. אפשר להיות קשוח בכל התחומים. לתייג אומה שלמה כקשוחה — אני לא רואה בזה שום יתרון.
התנהגותך כלפי הנושים אחרי כישלון קונצרט הנבל ב־1973 ביססה את המוניטין שלך כאדם העומד בדיבורו. בהוליווד יש לזה יתרון?
אני מאמין שלהיות אדם הגון בעסקים משתלם בטווח הארוך. מעבר לכך שאני צריך להסתכל על עצמי במראה בכל בוקר, כשעומדים במילה שנתת לאנשים זו ההחלטה העסקית הנכונה, מצב שבו כולם מרוויחים. אין בזה שום חיסרון.
נאמר שהתחלת להיות פעיל בפוליטיקה הפנימית האמריקאית משום שרצית למנוע פיקוח ממשלתי נוסף על העסק שלך.
למעשה, התחלתי להיות מעורב פוליטית כשג׳ורג׳ בוש, נשיא ארצות הברית דאז, הפר את הבטחתו לערבויות להלוואות של עשרה מיליארד דולר לישראל. זה זעזע אותי. לא הייתי רפובליקאי ולא דמוקרט — היו לי בעיות משלי. אבל תמיד הייתי ישראלי שאכפת לו מאוד. אני אוהב את ישראל, אני גאה בישראל ולא שיניתי את שמי מחיים למייק. כשבוש עשה את זה חשבתי שאנחנו תלויים יותר מדי בארצות הברית בכל מיני רמות, ושאנחנו צריכים יותר קול בגבעת הקפיטול.
למען האמת, מבחינת העסק שלנו הממשל הזה לא יכול היה להיות גרוע יותר. שלוש שעות של תוכניות חינוכיות, שבב ה־V, הדירוג העצמי, העניין עם גור... אבל זה גם ממשל שבראשו נשיא המחויב למדינת ישראל מהבטן. זו לא רק מחויבות מחושבת בשכל — היא אישית ורוחנית, ואנחנו צריכים להשיב לו באותו מטבע.
אולי את זה אתה צריך לומר לישראל.
הדג מסריח מהראש. יש לנו ראש ממשלה יהיר בצורה קיצונית, שמסתובב בחיים במחשבה שהוא לא צריך אף אחד. כל עוד הוא יכול להישאר ראש ממשלה — הדבר היחיד שמעניין אותו — באמצעות פשרות עם זה, שקרים להוא ורמאות עם אחר, הוא מרוצה. אני לא חושב שכשהוא מתנהל מול ארצות הברית, ביבי נתניהו מבין שאנחנו יכולים לשמור על הכבוד והגאווה שלנו ובו בזמן להכיר בכך שארצות הברית היא מעצמת העל, ולא אנחנו. לא צריך לוותר על הכבוד, או לאיים לשרוף את וושינגטון. אבל אצלו זה לא ״המדינה זה אני״ — זה ״העולם זה אני״. אנחנו בצרות גדולות. זה אסון.
אתה מעריץ גדול של שמעון פרס ותורם מרכזי למכון השלום שלו.
שמעון פרס בשבילי הוא ״מדימונה עד אוסלו״, ומי שמבין, מבין. הוא אדם בן 73 שנתן למדינה חמישים שנה מחייו, ולמיטב ידיעתי בחשבון הבנק שלו עדיין יש רק 33,000 דולר. בגלל שתי העובדות האלה אני לא שואל שאלות. אם הוא אומר ״תקפוץ״ ואני יכול, אני אקפוץ. אני מאמין שאילו לא אפשרו לו להתקדם עם חזון דימונה שלו, שבה לכאורה יש לנו כוח גרעיני, אולי המדינה לא הייתה קיימת היום. כולנו חייבים לפרס הרבה. אני מעריץ אותו. אני לא קורא לו שמעון. אני קורא לו מר פרס.
יש לי תחושה שאתה מאמין שאילו ביקשו מאנשי עסקים כמוך להגיע להסכם עם הפלסטינים, הייתם עושים זאת מזמן.
אין לי בכלל ספק. היה קל יותר להגיע להסכם הזה מאשר להסכם עם איגוד שחקני המסך. אפשר לעשות עם החבר׳ה האלה כל כך הרבה עסקאות. ההכנסה שלהם לנפש היא 1,000 דולר בשנה, שלנו 16,000. אנחנו לפני צרפת. יש להם 12,000 רובים שנתנו להם? לנו יש קצת יותר. ממה אנחנו מפחדים? אחוז אחד, 16 אחוז, 11 אחוז, אפשר להגן, אי אפשר להגן... זה אוסף השטויות הכי גדול. אנשים שיש להם אינטרס אישי ברווחתם אינם יוצאים למלחמה. אנשים שיוצאים למלחמה ומפוצצים את עצמם הם אנשים שנדחקו אל הקיר ואין להם מה להפסיד.