הפמיניסטית המפורסמת ביותר באמריקה מדברת על נושא אחד שהשאירה מחוץ לספרה החדש. כמעט שלושים שנה חלפו מאז שגלוריה סטיינם, בת המערב התיכון שאמה הגרושה הלא־יהודייה גידלה אותה להזדהות עם יהדותו של אביה, לבשה זנב שעיר של שפנפנת פלייבוי וחדרה לאחוזת יו הפנר כדי למשוך תשומת לב כעיתונאית רצינית. עד סוף שנות השישים שינתה כיוון; ביופייה הבלונדיני ובמשקפי הטייסים שלה הפכה לסמל זוהר ובטוח בעצמו של תנועת הנשים באמריקה, שבה התבלטה כמייסדת־שותפה של כתב העת Ms. וכמארגנת ונואמת. כמו דמויות תקשורת רבות כל כך משנות השישים, סטיינם של שנות התשעים זנחה את הראוותנות לטובת תדמית רכה יותר ואת הפוליטיקה לטובת פסיכולוגיית פופ אקלקטית. המשקפיים שהיו סימן ההיכר נעלמו. התקיפות הפוליטית הונמכה. סטיינם בת ה־58, שעדיין יכולה להיכנס לתלבושת השפנפנת הישנה שלה בלי מאמץ רב, עברה לשוק העזרה העצמית הרווחי. רק לאחרונה גרמה סטיינם לרכלנים לפעור פה כשפרשת האהבה הלוהטת שלה עם מו״ל U.S. News & World Report מורט צוקרמן עלתה על שרטון. עכשיו הפכה למחברת רב־מכר, ׳מהפכה מבפנים: ספר על הערכה עצמית׳. הספר, הנמצא כבר כמה שבועות ברשימת רבי־המכר של ניו יורק טיימס, טוען שאי אפשר לקוות לשפר את העולם באמצעות תנועות פוליטיות בלי ללמוד תחילה להעריך את עצמך. כצפוי, ההתגלות הפונה פנימה חשפה את סטיינם להאשמות שנטשה את תנועת הנשים.
היא מכחישה אותן. ׳כשהייתי עיתונאית, אנשים אמרו לעיתים קרובות: ״מה עיתונאית נחמדה כמוך עושה בתנועה כזאת?״ עכשיו זה: ״מה פעילה נחמדה כמוך עושה בעניינים פנימיים כאלה?״ יש לי תחושה שבעומק הדברים יש פחד. דיבור על הערכה עצמית הוא בעצם רדיקלי מאוד. בדרום אפריקה נהרג סטיב ביקו, פעיל התודעה השחורה, בגלל זה. יש הרבה מבנים שם בחוץ הנשענים על היכולת לערער את הסמכות שלנו ביחס לעצמנו׳. קשה לדמיין כיצד ספרה של סטיינם יכול לאיים על משהו. ׳מהפכה מבפנים׳ הוא קריאה נעימה ומרוממת, ויש בו משהו כמעט לכל אחד: קטעי סיפור, חלקי מסות, אנקדוטות מאירות עיניים על גברים ונשים שסטיינם פגשה והתיידדה עמם במשך השנים, רגעי וידוי אישי מסקרנים ותרגילים מדיטטיביים שנועדו לשפר את תחושת הערך העצמי. דבר אחד חסר: סימן שסטיינם למדה לאשר את תחושת יהדותה שלה, או תובנה ממוקדת על האתגרים שניצבו בפני יהודים בשמירה על הערכתם העצמית. לשם כך צריך להתעמת עם המחברת עצמה. ׳משפחתו של אבי הייתה המחצית היהודית של המורשת שלי׳, היא מסבירה. ׳ההורים שלי היו הנישואים המעורבים של דורם, כלומר שתי המשפחות התנגדו. הם התחתנו תחילה בחשאי ואחר כך שוב בפומבי, ולכן אבי תמיד קרא לאמי אשתו השנייה. הדבר שאני זוכרת בבהירות הרבה ביותר הוא שאמי וחמותה היהודייה, שהייתה האישה הראשונה שהצטרפה למועצת חינוך באוהיו, אהבו זו את זו מאוד. לפעמים אני חושבת שאמי נישאה לאבי מפני שאהבה את אמו. מאמי, ולא מאבי, קיבלתי את תחושת הזהות היהודית שלי. היא הייתה מלמדת אותי. אני זוכרת... כנראה הייתי קטנה מאוד... זה היה במלחמת העולם השנייה, והיא הושיבה אותי ואמרה שתהיה תוכנית רדיו על מחנות הריכוז, ושזה דבר שכדאי שאדע עליו. לא כדי להפחיד אותי, אלא רק כדי שאדע שזה קרה׳. אולי משום שזהותה היהודית לא הוגדרה בחדות רבה, סטיינם מיעטה להאמין שיהדותה, במידה שהייתה לה, פעלה נגדה אישית או מקצועית. היא אומרת שנתקלה לא אחת באנטישמיות מצד הימין הנוצרי הפונדמנטליסטי, שלעיתים קרובות מתאר את הפמיניזם כמזימה יהודית לערער את המשפחה הנוצרית. אבל היא לא חוותה את העלבונות שסבלו פמיניסטיות יהודיות כמו לטי קוטין פוגרבין ואנדריאה דבורקין, שדיווחו שתנועת הנשים עצמה הייתה פעם כמעט מלאה באנטישמיות, שהתבטאה בלעג ל׳נסיכות יהודיות אמריקניות׳ ובעוינות לישראל. סטיינם מאמינה שתנועת הנשים עברה בעצמה תהליך של העלאת מודעות לאנטישמיות. ׳הדבר המעודד עכשיו׳, היא אומרת, ׳הוא שאני מבחינה שכאשר מכינים בתנועת הנשים רשימות של סוגי דעות קדומות, אנטישמיות נכללת בהן. זה לא היה כך לפני 15 או 20 שנה׳. סטיינם מסכימה עם פוגרבין ששנאת נשים ושנאת יהודים דומות. הלעג ל׳נסיכות יהודיות אמריקניות׳, אומרת סטיינם, נעשה לנקודת המפגש הקלאסית בין אנטישמיות למיזוגיניה. הוא נובע, היא אומרת, מתפיסת הנשים והיהודים כבעלי כוח רב מדי. ׳שני הדברים האלה מתחברים באופן זדוני מאוד׳, היא אומרת. ׳כאילו זו מטרה לגיטימית: הנסיכות היהודיות האמריקניות מיוחסות וחזקות כל כך שאפשר לומר עליהן הכול. במשך זמן מה נשים נרתעו מזה. עכשיו, אני חושבת, יש יותר סיכוי שיתמודדו עם זה׳. סטיינם אינה מייחסת ערך רב לתנ״ך, ולמרות מאמציהן של חלוצות כמו רייצ׳ל אדלר, היא אינה חושבת שהיהדות האורתודוקסית והפמיניזם יצליחו אי פעם להגיע לעמק השווה. למרות הסתייגויות אלה, נראה שסטיינם מאמינה שהיהדות מספקת מידה של הערכה עצמית מקיימת שעדיין חסרה בתנועת הנשים. ׳בעת התחקיר לספר׳, היא אומרת, ׳חיפשתי וחיפשתי משהו שאני בטוחה שחייב להתקיים, אבל לא הצלחתי למצוא: מחקרי הערכה עצמית העוקבים אחרי ההבדל בין דת האומרת לך שאתה חוטא מעצם טבעך לבין דת האומרת לך שאתה נבחר. ברור שלא היינו יכולים לשרוד את אלפי השנים האלה בלי סוג כזה של הערכה עצמית פנימית׳.