שניים משבעת המדענים הסובייטים שקיבלו הצעות מינוי ב־1983 נמצאים כעת באוניברסיטה.
סמיון כץ, גאופיזיקאי סובייטי נודע ומסורב עלייה בולט, החל כהונה בת שנתיים כפרופסור אורח למדעי הגאולוגיה ב־USC.
כץ הוא אפוא החמישי מבין שבעת החוקרים הסובייטים מסורבי העלייה שקיבלו הצעות מינוי לסגל USC ב־1983 והורשו לצאת מברית המועצות. הוא השני, לצד הכלכלן ויקטור קיפניס, המצטרף לסגל USC; שלושה אחרים מבין ״שבעת USC״ קיבלו מינויים במוסדות אחרים בארצות הברית.
קיפניס, שהגיע ל־USC בשנה שעברה, הכיר את כץ לאחר שאירווין ס׳ ליב, לשעבר דיקן המכללה לאותיות, אמנויות ומדעים, ומייקל מלניק, פרופסור עמית למחקר ברפואת שיניים, נסעו למוסקבה ב־1983 כדי למסור את הצעת USC באופן אישי.
לדבריו, כץ ייחודי בקבוצה בכך שמסעו אל הזדהות יהודית עמוקה יותר הקנה לו שמירת הלכה אדוקה.
כץ בחר לחבוש כיפה סרוגה בפומבי לאחר שהחליט, בסוף שנות השבעים, לבקש אשרת יציאה לעצמו ולמשפחתו.
במוסקבה, אומר קיפניס, חובשים כיפה רק תוך סיכון עצמי, וכץ סבל מעוינות חריפה בשל התעקשותו לבטא את יהדותו בפומבי.
״עוד לפני שפגשתי אותו לראשונה״, אומר קיפניס, ״הוא כבר הוכה קשה למדי ברחוב בידי בריוני קג״ב״.
אף שכץ הורד בדרגה במכון המחקר המוסקבאי שבו עבד, הוא לא פוטר לאחר שהודיע על רצונו לצאת מברית המועצות. כך חמק מגורל שכיח בקרב מסורבי עלייה, שרבים מהם חוששים מגירוש ממוסקבה באשמת ״טפילות״. למי שהישרדותם — או לפחות יכולתם להישאר תחת עין בינלאומית ולזכות בסופו של דבר ברשות לעזוב את ברית המועצות — תלויה במגורים בבירה, גירוש ממוסקבה עלול להיות הרה אסון. מחוץ לבירה הסובייטית, רחוק מעיני התקשורת הבינלאומית, הקג״ב יכול לעשות במסורבי העלייה כרצונו.
״בכל זאת מצבו היה לא נעים מאוד״, אומר קיפניס. ״שכרו קוצץ, עצמאותו אבדה, ונלקחה ממנו היכולת לבחור כיוון מחקר שמעניין אותו״.
נוסף על כך, כץ הוטרד ללא הרף במקום עבודתו, והממונים עליו חיפשו כל העת דרך לפטרו. ״היחסים במכון היו רעים מאוד״, אומר קיפניס. ״אי אפשר לצאת ממקום העבודה לחמש דקות, אי אפשר לשוחח עם עמיתים — אי אפשר לעשות שום דבר מלבד להעמיד פנים שעובדים. זה יוצר מתח רב״.
סמיון כץ (משמאל) ומסורב העלייה עמיתו ויקטור קיפניס מטיילים בקמפוס בסתיו הזה, זמן קצר אחרי הגעת כץ ממוסקבה.
ובכל זאת, מי שמכירים את כץ אומרים שנחישותו מעולם לא התערערה. אחד מהם הוא מאט חזנוב, לשעבר כתב ״לוס אנג׳לס טיימס״ במוסקבה, שלמד להעריכו.
״הוא ואשתו ורה הם אנשים חמים ונפלאים״, הוא אומר. ״כשפגשתי אותם ב־1980, הם זה עתה הגישו בקשה להיתר יציאה; ועד שבקשתם נדחתה ב־1981, הם היו במעין מצב ביניים. אבל מעולם לא נראה שזה מערער אותם״.
חזנוב מאמין שמעמדו הבינלאומי הבולט של כץ סייע לכך שקיבל בסופו של דבר היתר יציאה. לאחר ש־USC הציעה לו מינוי, ייתכן שהרשויות הסובייטיות לא רצו להסתכן בהפיכת כץ לפרשה ציבורית ידועה.
ההנחה הזאת עמדה למעשה מאחורי החלטת USC לפעול למען המינויים האלה לסגל.
״ב־1983״, נזכר ויליאם ג׳ ספיצר, דיקן המכללה לאותיות, אמנויות ומדעים, ״אנשי הסגל כאן היו נסערים מאוד מהסיפורים על מדענים סובייטים מכובדים שמסיבות פוליטיות נשללו מהם תאריהם, פוטרו ממשרותיהם, הוגבלו בפעילותם המקצועית ולעתים אף סבלו מאלימות גופנית.
״מלבד הזעם המוסרי שעורר הדבר, הייתה כאן הכרה נרחבת שאלה מדענים מצטיינים שיכולים לתרום ל־USC תרומות חשובות, אילו רק יכולנו להביא אותם לכאן״.
מארק קאק המנוח, פרופסור למתמטיקה ויו״ר משותף של ועדת המדענים המודאגים בניו יורק, מילא תפקיד מרכזי באיתור שבעת המדענים מסורבי העלייה שבסופו של דבר הוצעו להם משרות. בין המשתתפים האחרים במאמץ היו הרבּה לורה גלר, מנהלת המרכז היהודי הלל ב־USC; פרופסור להנדסה סולומון גולומב; מלניק; ליב וסדריק מינקין, פרופסור עמית וראש המחלקה למדעי היסוד בבית הספר לרפואת שיניים.
לאחר שאותרו שבעת מסורבי העלייה, החלה הקבוצה להתייעץ עם מחלקות האוניברסיטה השונות ושאלה אם אלה האנשים שהיו מגייסים במקרה של משרות פנויות.
המכללה שלחה מכתבים המציעים משרות; כדי לוודא שהמכתבים יגיעו ליעדם, טסו ליב ומלניק למוסקבה כדי למסור חלק מהם ביד ולהעביר את היתר דרך אנשי קהילת מסורבי העלייה.
ספיצר דאג בהמשך להאריך את המינויים שהוצעו אז משנה לשנתיים, משום שהאמין שאנשים החווים טלטלה כה עמוקה בנסיבות חייהם האישיות והמקצועיות זקוקים לזמן רב ככל האפשר כדי להסתגל, ובמונחים אקדמיים, להתעדכן בתחומיהם.
גלר אומרת שהמאמצים להביא את כץ ואת האחרים הסתייעו גם במסע כתיבת מכתבים של אנשי סגל וסטודנטים ובמאמציהם של כמה פוליטיקאים.
״לא יכול להיות מקרי שחמישה מן השבעה כבר יצאו״, היא אומרת. ״וברגע שמכירים בכך שהמאמצים הארגוניים האלה השפיעו, קל יותר להמשיך לפעול למען האחרים שנותרו״.
שלדון טייטלבאום