יתר על כן, אין נחמה רבה בייחוס המרירות של דוברי האנגלית לתחושה שהמחיר ששולם כדי שקוויבק תחתום על הסכם מיץ' לייק — כביכול תוך פגיעה קשה בסמכות הפדרלית — היה הסכם סחר חופשי עם ארצות הברית, שרוב הקנדים דוברי האנגלית ראו בו מכירה של ריבונות ארצם; או בייחוס הבוז של הקנדים דוברי הצרפתית לתפיסה בקוויבק שהממשלה הפדרלית באוטווה כפתה עליה מלכתחילה את הסכם מיץ' לייק. מדוע, אם כן, התנגדו לו דוברי האנגלית בנחרצות כה רבה? ומאחר שהתנגדו, בוודאי היה כדאי לשמרו.
בספרו של איש מדע המדינה הקנדי פיליפ רזניק, 'מכתבים לידיד מקוויבק', שראה אור לאחרונה, תיאר דניאל לאטוש, פרופסור התומך בעצמאות קוויבק באוניברסיטת קוויבק במונטריאול, את סעיף ה'חברה הייחודית' בהסכם מיץ' לייק כ'עלבון לתרבות הפוליטית שלנו... כולנו יודעים שאין לו שום משמעות משפטית, ושלקוויבק אין צורך בסעיף כזה. הוא ירעיל עוד יותר את האווירה בין שתי האומות שלנו במשך שנים, כשנלמד לצפות לתמורות גדולות ממה שמוצג לנו כוויתור גדול מצידכם.'
המשבר שעורר הסכם מיץ' לייק — משבר שלא יסתיים עם אשרורו — התפתח כמעט לגמרי מעבר לתחום החוקתי. מיץ' לייק נעשה סמל לאי־שביעות רצון לאומית. נדמה כמעט שקנדה, שהייתה בה התבונה לשלוח לפני יותר ממאה שנה את אנשי המשטרה הרכובה כדי להפוך את אזור הספר שלה לבטוח להתיישבות, מרגישה כעת צורך להשיב לתחייה ולחוות מחדש שלב משלה של המערב הפרוע.
אישים: בריאן מלרוני.