בשנה שעברה, כשחומת ברלין נפלה והמילה ״איחוד״ נלחשה במסדרונות השלטון, עצרה הקהילה היהודית האמריקאית את נשימתה. איש לא היה צריך תזכורת למה שקרה ליהדות אירופה בפעם האחרונה שגרמניה הייתה מאוחדת. רוב יהודי אמריקה, שלא רצו להסתכן בהצתת זעם עולמי על ידי התנגדות לאיחוד בשעה שהטלוויזיה שידרה תמונות דרמטיות של חומת ברלין ההרוסה, הסתפקו בכך שהבריטים, הצרפתים, הפולנים והסובייטים יביעו חשש בשמם. הרב מרווין הייר לא היה כזה. הדיקן והמייסד בן ה־51 של מרכז שמעון ויזנטל בלוס אנג׳לס שיגר במהירות מכתב לקנצלר מערב גרמניה הלמוט קוהל, ובו ניסח את חששותיו שלו ואת חששות הקהילה היהודית. ״עליי לומר לך שאינני נמנה עם המעודדים המריעים למרוץ לעבר איחוד גרמניה… אין ספק שאתה מודע, אדוני הקנצלר, לפחד הגדול שאיחוד גרמניה מעורר בקהילת קורבנות הנאציזם…״
קוהל השיב, אם כי בקרירות. ״הרוב המכריע של הצעירים בגרמניה מודע היטב לערכה הבלתי ניתן לשיעור של דמוקרטיה חופשית… צעדים פוליטיים בלתי מתפשרים למאבק בקיצוניות הימנית יימשכו בגרמניה המאוחדת…״
הייר לא בזבז זמן והציע את חילופי המכתבים ל״ניו יורק טיימס״. כך הפך את תשובתו של קוהל להצהרת מדיניות פומבית, העלה שוב את מרכז ויזנטל לעמוד הראשון, ולא במקרה, גרם לעצמו להיראות כמנהיגה של יהדות אמריקה.
וייתכן מאוד שהוא אכן כזה. באמצעות התמקדות בשואה והעצמת האיום האנטישמי, הפך הייר בתוך 13 שנה את יציר כפיו, מרכז ויזנטל, לארגון הפעילות היהודי הצומח במהירות הגבוהה ביותר ובעל הנראות הציבורית הגדולה ביותר בעולם כיום. הוא בוודאי נעשה לאויב הציבורי חסר הפחד ביותר באמריקה של נאצים מזדקנים, גלוחי ראש נאו־נאצים צעירים ואותם יהודים תמימים ורכי מחשבה שאינם תופסים את האנטישמיות כסכנה מיידית. באמצעות משרדי המרכז בטורונטו, בפריז ובירושלים, שומר הייר על משמרת אינסופית נגד אנטישמיות בפוליטיקה העולמית, בעסקים הבינלאומיים ואפילו במילות ראפ: היה זה סגנו של הייר, הרב אברהם קופר, שגינה בשנה שעברה את פרופסור גריף מלהקת הראפ פאבליק אנמי בשל האנטישמיות המובהקת שלה, וערך למנהיגה צ׳אק די סיור מתוקשר מאוד במוזיאון השואה של המרכז. השנה אילץ מרכז ויזנטל חברות תעופה אירופיות שונות, ובהן אייר פראנס ובריטיש אייר, לחדול מהשמטת ישראל מן המפות שהדפיסו בפרסומי הטיסה שלהם למזרח התיכון.
מפורסם עוד יותר המרדף של המרכז אחרי נאצים לשעבר. בשנה שעברה מילא תפקיד חשוב בלכידתו של קצין האס־אס לשעבר יוזף שוומברגר בארגנטינה. להייר נזקפה הבאתו של ראול ולנברג לתשומת לב העולם — הדיפלומט השוודי שהציל במסירות אלפי יהודים הונגרים במלחמת העולם השנייה. הייר והמרכז שלו היו גם גורמים מרכזיים במחאה בשנה שעברה נגד מיקומו של מנזר כרמליתי באושוויץ.
לאחרונה התמקד הייר בהתרבות מקרי האנטישמיות במזרח אירופה; למרכז יש אנשים במדינות שונות הפועלים להפריד בין עובדה לשמועה. אחרי נסיעה לפולין לפני כמה שבועות נפגש הייר עם נשיא צ׳כוסלובקיה ואצלב האוול כדי לדון בחששות היהודים. האוול הבטיח להייר שהוא רואה בתחייתה לכאורה של האנטישמיות ״מגפה ופורענות״, והתחייב לעשות ככל יכולתו לבלום אותה.
בדרך לצבירת השפעה ויוקרה כאלה דרך הייר על לא מעט יבלות. רב אורתודוקסי מן הלואר איסט סייד של ניו יורק, הוא הגיע ללוס אנג׳לס ב־1977, דרך ונקובר, כדי להקים ישיבה. מה שקיבלה העיר במקום זאת היה גוף להגנה על יהודים בעל שם עולמי. ובין שהיא אוהבת זאת ובין שלא, לוס אנג׳לס קיבלה גם את הייר — מפעיל מתוחכם ופיקח שבמרדפו אחר הצלחה וכוח הצליח להרחיק ממנו רבים מן הארגונים היהודיים המבוססים בעיר, ובהם מועצת הפדרציה היהודית, ארגון הגג של הגופים היהודיים בעיר, והליגה נגד השמצה של בני ברית. הייר הוא חריג בזירה היהודית של לוס אנג׳לס. הוא אורתודוקסי במקום שבו רוב המנהיגים נטמעו בחברה הכללית. הוא עימותי במקום שבו הם נרתעים מהכרה פומבית בחילוקי דעות; הייר יתבטא נגד בני קהילתו בעיתונות הכללית, ואילו מנהיגים יהודים אחרים מעדיפים להביע את המחלוקות שלהם רק בתוך הקהילה. הוא רגזן וישיר במקום שבו רובם מלוטשים, בעל חוכמת רחוב וחשדן במקום שבו רבים מאופקים. ״אנחנו אופטימיים בתמימות רבה״, אומר הייר על אחיו היהודים. ״אנחנו תמיד מחפשים את השמש. יהודים אומרים שהם מרגישים כל כך בטוחים באמריקה. זו מדינה כל כך נפלאה — והיא אכן כזאת. אבל הם איבדו כל קשר עם המציאות. דברים יכולים להשתנות.״
והחשוב מכול: הייר אינו כבול לביורוקרטיות המקבעות את האחרים; הוא משחק לפי הכללים שלו. והמבטא הבולט שלו מן הלואר איסט סייד, לבושו האורתודוקסי וסירובו להשתחוות למגמות חילוניות הופכים אותו לתזכורת מתמדת בדיוק למה שמנהיגים יהודים מקומיים רבים, על שיזופם ונימת הדיבור הדרום־קליפורנית שלהם, רצו לברוח ממנו כשהם, או קודמיהם, עברו מערבה.
״מרווין הייר והמרכז תמיד יזעקו ׳אנטישמיות׳״, אומר חוקר ידוע שביקורתו בעבר על השימוש שעושה הייר בשואה עוררה את זעמו. ״והם תמיד מוודאים ששמם נכתב נכון.״ ובכל זאת, נראה שהוא נעשה מעין גיבור עממי בקרב 700 אלף היהודים בעיר; המרכז מוצף ללא הרף בתרומות של עשרה דולרים, אפילו מן הרחוקים ביותר משמירת מצוות. בשנה שעברה, כשארגונים יהודיים רבים אחרים נאלצו לצמצם ולחזר על הפתחים, גייס המרכז 9.7 מיליון דולר בתרומות, ועוד 5.3 מיליון דולר למוזיאון הסובלנות החדש שלו, המתוכנן להיפתח בשנה הבאה סמוך למרכז בשדרות פיקו. ולהייר יש חברים רבי־עוצמה שעשויים לעצור את תרומותיהם הגדולות לרבים מן הארגונים היהודיים האחרים בעיר אם יחשבו שהדבר יועיל לו או ינקום את עלבונו. הייר יודע זאת. בכל הדרכים האלה הוא השתמש בכוחו כדי להפוך לאחת הדמויות המרשימות ורבות־הכוח ביותר ביהדות העולם.
״הרב הייר״, אומר ראש ממשלת ישראל יצחק שמיר, ״הוא אחד המנהיגים הרוחניים החשובים ביותר בארצות הברית ובעולם היהודי כולו.״
המתח בין הייר למועצת הפדרציה היהודית הגיע לשיאים חדשים בנובמבר האחרון, כשראש הממשלה שמיר סירב לשנות את מועד ביקורו בלוס אנג׳לס לאחר שנאמר לו שבכירי הפדרציה לא יהיו בעיר. אבל שמיר מצא זמן להייר; השניים שוחחו שיחת נפש בת שעתיים בחדר עבודתו של הייר. המכה הסמלית הוחזרה עד מהרה. חודשים אחדים לאחר מכן, במטה הפדרציה, תפס נשיא הפדרציה לשעבר סטנלי הירש את דוד פלג, פקיד בכיר בשגרירות ישראל בוושינגטון, שזה עתה סיים לתדרך חברים בכירים על ״המצב״ בישראל. לדברי כמה עדים, ובהם מנהל הליגה נגד השמצה לשעבר היימן ה׳ הייבס, הירש הזועם מחה בקול רם על לוח הזמנים של שמיר, העליב את גובהו של ראש הממשלה ואמר, למעשה, שבפעם הבאה ששמיר ירצה תרומות או תמיכה כספית הוא יכול לשכוח מן הפדרציה ולפנות ישירות לחברו הייר. פלג מאשר שהיו חילוקי דעות פומביים; הירש מכחיש שהיה שם.
מעולם לא עמד בראש ארגון יהודי בלוס אנג׳לס אדם בעל כישרון כזה לפרסום. הייר, רב קטן גוף בחליפה כהה ובכובע פדורה, עקף דרך קבע את הגופים והארגונים היהודיים המבוססים בעיר. הוא צבר כוח חסר תקדים בבית המחוקקים, בגבעת הקפיטול, בחדרי הישיבות של החברות בעיר ואפילו בהוליווד. הוא שולט באמנות תפיסת הכותרות ביעילות רבה כל כך, שאנשי פנים אומרים שהפדרציה מתקשה להשיג פרסום דומה אפילו בביטאון שלה עצמה, ״ג׳ואיש ג׳ורנל״.
״הצלחה אינה פשע״, אומר הייר. ״אין חטא בלהצליח. הסגנון שלי הוא לנקוט עמדה. הדבר הגרוע ביותר בעולם הוא ללכת למשחק פוטבול ולראות ששתי הקבוצות מסרבות לזוז מקו חמישים היארד. תעזוב אחרי חמש דקות.״
הוא מתעלם מכל האשמה בסנסציוניות ומתכנן את משלוחי הדואר לגיוס תרומות של המרכז בחוכמה שיווקית רבה. פריט טיפוסי מציין שראש מפלגת שוליים קנדית לא מוכרת שואף ל״מדינה גזענית על פי חוקתה״; שבמופע רוק בהשתתפות נאו־נאצים וגלוחי ראש שנערך ליד לונדון נכלל שיר המכחיש את קיום השואה; ושעיתון בקהיר טוען שישראל מייצאת איידס למצרים. לא כולם מעריכים את שיטותיו של הייר. אחדים מאשימים אותו בשפיכת שמן על להבות האנטישמיות כדי להפחיד אנשים ולגרום להם לפתוח את ארנקיהם למען מרכז ויזנטל.
אבל הייר מייחס חשיבות מועטה לאישור הקהילה. אף שהוא אורתודוקסי בדתו, הוא משתמש בשיטות בלתי אורתודוקסיות בעליל, לרבות דריסה של הערוצים והשיטות המבוססים של הקהילה היהודית. הוא חיזר בגלוי אחרי רפובליקאים עוד לפני שהדבר נעשה אופנתי בחוגים היהודיים — בעיני הייר המפלגה הפוליטית משנית, והכרה במרכז שלו היא הכול. הוא הצביע לרונלד רייגן לנשיאות, לטום היידן לאספת המדינה. הוא אפילו טיפח ידידות עם מנחם בגין כשעוד ראו בראש הממשלה הישראלי לשעבר ״טרף״, בלתי כשר. גם אין לו ייסורי מצפון בבקשת מימון מפקידי ממשל, דבר שמנהיגים יהודים רבים רואים כצעד לעבר חיבור מסוכן בין דת למדינה. לפני חמש שנים, כשמרכז ויזנטל קיבל חמישה מיליון דולר מבית המחוקקים של קליפורניה למוזיאון הסובלנות שלו, שעלותו 46.7 מיליון דולר, התלוננו כמה מנהיגים יהודים במרירות — אבל לא בפומבי. המרכז יקבל גם חמישה מיליון דולר מוושינגטון, באמצעות חקיקה שהגיש בבית הנבחרים חבר הקונגרס הדמוקרטי הנרי א׳ וקסמן. פוליטיקאים הלהוטים לזכות בקולות ובכסף יהודיים מבקרים דרך קבע במרכז — בשנים האחרונות חתמו בספר האורחים שלו הנשיא בוש, הסנאטור טד קנדי, המועמדים למושלות דיאן פיינסטיין ופיט וילסון ומאורות אחרים. מטה הפדרציה הענקי נותר כמעט ללא תשומת לב.
״הם מדברים על שיפור שהיה לאחרונה ביחסים״, אומר איש הקשר לקהילה היהודית של מחוקק בולט, ״אבל אני יכול לומר לך שהייר, הפדרציה והליגה נגד השמצה של בני ברית עדיין אוחזים זה בגרונו של זה, בלי שום מעצורים.״
הייר נולד עם נשמה של פעיל ציבור. מילדותו חלם לנקום בנאצים שהשמידו את רוב בני משפחות הוריו בפולין. בעיני הייר, כמו בעיני רוב היהודים, השואה הייתה האירוע הצורב של המאה העשרים. אבל מאוחר יותר, כשלמד היסטוריה, ראה במלחמת הנאצים ביהדות אירופה חלק מדפוס מחריד.
״אני זוכר שחשבתי על מגילת אסתר, הסיפור על רצח העם הראשון — מזימתו של המן להשמיד את היהודים. תמיד ריתקה אותי תקפותו ההיסטורית של הסיפור הזה — איך הוא חוזר על עצמו דור אחר דור״, הוא אומר. ״תמיד היה שם בחוץ זומם שרצה להשמיד את היהודים.״ בניגוד לניצולי השואה ולסופרים אלי ויזל ופרימו לוי, כלי העבודה של הייר אינם עט ונייר אלא מוזיאונים, נאומים וסרטים. ב־1982 זכה באוסקר על ״רצח עם״, סרט תיעודי על השואה בקריינות אורסון ולס ואליזבת טיילור, שכתב יחד עם ההיסטוריון הבריטי הנכבד מרטין גילברט. הייר קיבל את הפרס כשכיפה לראשו. הייר פונה לרגש, לא לשכל. הוא מבין שרובם הגדול של חברי המרכז אינם בקיאים בתרבות ובמסורות של החיים היהודיים. כדי לגרום לאנשים לשים לב למאבקו באנטישמיות, הייר מסרב לתת לאיש לשכוח את השואה ולו לרגע. מבחינת מרווין הייר, היא פשוט ״המינימום שבו יהודים שאינם משויכים אחרת לקהילה נכנסים לתמונה״.
״זו עובדה עצובה״, מוסיף התומך הכספי הראשי של הייר, איש הפיננסים הקנדי סם בלזברג, ״שישראל והחינוך היהודי וכל שאר מילות המפתח המוכרות כבר אינם מצליחים לגייס יהודים מאחורי הקהילה. אבל השואה עובדת בכל פעם.״
הייר מעניק לשואה תפנית קליפורנית ייחודית. הוא מדמה את האפשרות של אסון נוסף כזה לחיזוי רעידות אדמה. ״אם ממפים את ההיסטוריה של רעידות האדמה״, הוא אומר, ״מגלים שכמה מהן חמורות יותר מאחרות. גם מבינים שהן אינן תאונות חריגות. איש לא יסיק שלא צריך לחקור חיזוי רעידות אדמה, או שאין צורך להכין את עצמנו לאפשרות שתהיה עוד אחת.״
לשם כך הקדיש הייר את עצמו, בין השאר, לציד נאצים. ב־1979, כשהמרכז היה בחיתוליו, הפעיל הייר בהצלחה לחץ על מערב גרמניה לבטל הצעה להתיישנות העמדתם לדין של פושעי מלחמה נאצים. מאז אילץ המרכז את ממשלת קנדה להקים מערכות לרדיפה אחר נאצים לשעבר ופושעי מלחמה אחרים החיים במדינה. והוא דחף לחקיקה זהה בבריטניה, באוסטרליה ובניו זילנד. הוא גם מילא תפקיד חשוב בפרסום ובקידום פעילותו של צייד הנאצים הווינאי שמעון ויזנטל. ״לפני שפגש את הייר״, אומר אדם מן המרכז, ״שמעון התנהל בווינה מכמה פרוטות. הוא אפילו לא יכול היה לשלם את חשבונות הטלפון שלו.״
בעיסוק הרציני עד מוות של הגנה על יהודים ברחבי העולם, הייר הוא פעיל חביב ומקסים. הוא יכול להיראות ילדותי למדי — להציע קולה וממתקים למבקרים חשובים — וכשאינו נלחם באנטישמים, הוא עוקב בטלוויזיה שבמשרדו אחר שיקגו קאבס האהובה עליו. הוא ואשתו מרלן, מתכננת ערים המשמשת מנהלת החברוּת במרכז, חיים במערב לוס אנג׳לס, בבוורליווד. בנו הבכור ארי, בן 26, התמנה זה עתה למנהל אגודת הסטודנטים הלל באוניברסיטת דרום קליפורניה. אבי, בן 25, הוא סגן נשיא בבר סטרנס, בית מסחר במניות. ולמרות שליחותו, ״מויש״, כפי שחבריו מכנים אותו, אינו תמיד מתייחס לעצמו ברצינות רבה מדי — במסיבת יום הולדתו החמישים של ביל בלזברג, אחיו של סם בלזברג, קפץ הרב הטוב מתוך עוגה.
מייקל ברנבאום, מנהל המיזם של מוזיאון השואה של ארצות הברית בוושינגטון, סבור שהסגנון והמסר של ״רצח עם״ אופייניים לחלוטין להייר. ״׳רצח עם׳ הוא יצירה בעלת תוכן ממשי״, אומר ברנבאום. ״אבל הצפייה בו היא כמו ישיבה בכיסא של רופא שיניים כשהמקדח מתחיל לעבוד ברגע הראשון ואינו מרפה עד סוף השעתיים. אילו הרפה, ייתכן שהסרט היה יעיל יותר. במובן אמיתי מאוד, זהו מרווין הייר.״
ובכל זאת, לברנבאום יש רק שבחים להישגיו. ״הייר לקח למעשה מה שהיה עשוי להיחשב מוסד קטן, צר ומקומי, שולי, והפך אותו לארגון החברוּת הגדול ביותר בחיים היהודיים באמריקה.״
ל־380 אלף המשפחות ברחבי העולם התומכות במרכז בתרומותיהן, הייר הוא משב רוח מרענן. הן מריעות להתנהגותו הציבורית המחוספסת, לחיבתו לעימות ולהגזמה, להכרזותיו הקודרות והמבשרות רעות ואפילו לגלישותיו להצגות שואה: למשל, הייר חזר מביקור באתר מחנה המוות טרבלינקה בפולין עם אבנים מכוסות אפר שנמצאו בשדה. ״מויש נהג לסחוב את האבנים האלה על כריות סאטן״, אומר מקורב להייר. ״הוא היה כן לחלוטין, אבל זה היה קיטש נורא.״
״הוא בחור קטן עם ביצים״, אומר המפיק דן קרטיס, המשבח בהתלהבות את תרומתו היצירתית של הייר למיני־סדרה הטלוויזיונית המוערכת שלו, ״מלחמה וזיכרון״. ״הוא לא מוותר; הוא קשוח כמו הגיהינום ולא מקבל שטויות מאף אחד.״
שמעון ויזנטל נלהב עוד יותר. ״הוא דינמיט״, אומר ויזנטל באנגלית הרצוצה שלו, מביתו בווינה. ״האיש אף פעם לא שקט. הוא תמיד מנסה לעשות דברים שאיש אחר לא ניסה. אני יודע שהוא גורם לארגונים יהודיים אחרים להיות עצבניים. המרכז הזה צעיר ותוקפני. אני מקווה שהתוקפנות הזאת תחיה גם אחריי.״
כל הסימנים מעידים שכך יהיה. למעשה, המיזם החדש ביותר של המרכז, בתכנונו של ג׳יימס גרדנר, שתכנן גם את בית התפוצות בתל אביב, מוקם כעת בשדרות פיקו. שמו העברי של מוזיאון הסובלנות הוא בית השואה. אבל המיקוד שלו יתרחב, מבחינת התוכן והפנייה לקהל, אל מעבר לשואה, ויתעד רציחות עם אחרות, ובהן אלה של הקמבודים והארמנים. על פי התכנון, הקומה הראשונה של המוזיאון תעקוב אחר תולדות הגזענות והדעות הקדומות בארצות הברית ותספר את סיפור השואה. בקומה השנייה תהיה מערכת של 33 עמדות מחשב אינטראקטיביות המחוברות לתקליטורי וידאו המכילים, בין מקורות אחרים, את ״אנציקלופדיית השואה״ בת ארבעת הכרכים שהמרכז פרסם זה עתה. בקומה השלישית יהיה אולם קולנוע בן 324 מושבים שיציג דרך קבע סרטים הרלוונטיים לנושאי המוזיאון. המוזיאון יכיל גם אחד מארכיוני השואה המקיפים ביותר במדינה, ובו 500 שעות של ראיונות מצולמים עם ניצולים, משחררים ואחרים, ו־1,200 אוספים ארכיוניים של מסמכים היסטוריים, תכתובות, צילומים, יומנים וחפצים.
אין ספק שהייר רוצה שהמוזיאון ייעשה מוקד משיכה לתיירים. זה אינו מקום רק ליהודים, הוא מתעקש. ״השנאה לא מתה בבונקר עם היטלר״, הוא אומר. ״אלה לא דינוזאורים שאפשר להתרחק מהם במוזיאון להיסטוריה של הטבע ואז לשכוח. השונאים עדיין בקרבנו.״
הייר, בנו של מהגר פולני שעבד בהברקת מנורות והגיע לארצות הברית באונייה של וייט סטאר ב־1917, לא תמיד היה להוט להתמודד עם שלל שונאי היהודים והמתגרים בהם בעולם. בוודאי לא בניו יורק, שם גדל בדיור הציבורי העירוני. הייר הצעיר בילה את ראשית חייו בשלושה גושי בניינים תחומים לאורך רחוב קנון, שבו נולד, בין אנשים שהיו ברובם, הוא מספר, ״שומרי שבת שנראו וחשבו אותו הדבר״. הוא היה שקדן, לא לוחם רחוב. ״הייתי רוצה לטעון שכשהיינו בני 13 או 14 נלחמנו בחזרה. אבל כשהכנופיות משכונות אחרות התנפלו עלינו״, הוא אומר, ״פשוט ברחנו.״
הייר הצליח בלימודיו. זמן קצר לאחר שהוסמך לרבנות בישיבת הרב יעקב יוסף המליצו עליו מוריו לשליח מן הקהילה היהודית הצעירה בוונקובר שבקנדה, שהגיע לניו יורק בחיפוש אחר אדם שיקבל לידיו את בית הכנסת האורתודוקסי החשוב בעיר. לרב שזה עתה נישא, בן 22, ולאשתו בת ה־19, החלפת הרחובות המסוגרים של שכונתם בחוף האוקיינוס השקט השופע והנינוח של קנדה הייתה כמו מעבר לירח. אבל הייר היה הרפתקן, והסיכוי להשיג מעמד בקהילה היהודית הוותיקה של ניו יורק ריפה את ידיו. בעיני אביו של הייר, דובר היידיש שמעולם לא שמע על קנדה, המעבר היה בלתי מובן. ״אבי לא ידע גאוגרפיה היטב״, נזכר הייר. ״כשאמרתי לו שאני נוסע לוונקובר, הוא חשב שאמרתי שאני נוסע ל׳ון־קובה׳. הוא אמר: ׳איזה ילד יהודי נוסע למדינה קומוניסטית?׳״
ב־1962 חיו בוונקובר כ־7,500 יהודים. בקולומביה הבריטית העשירה בסלמון, אלה באמת היו יהודים של בייגל ולקס: הם נסעו לבית הכנסת בשבת, בניגוד להלכה המחמירה; רובם לא שמרו על בית כשר, ונישואי תערובת לא היו נדירים. רבנים אורתודוקסים אחרים היו נחרדים מחוסר הדבקות הזה. הייר ראה הזדמנות. כרב קהילת ״שערי צדק״ גילה הייר כישרון לעורר השראה בצעירים. הוא הבין שדרך תנועת הנוער של בית הכנסת יוכל לעצב מחדש את חייהם של כל בני קהילתו.
מארק בלזברג היה אחד מתלמידיו הראשונים של הייר. ילד בעל ביטחון עצמי מדהים, מארק היה עתיד להפוך לבן ממשיך של אימפריה פיננסית שצמחה מעסק הרהיטים שהקים סבו אברהם באדמונטון. הוא היה עתיד להיות גם נתיבו הישיר של הייר אל סם בלזברג, אביו של מארק והאיש שיאפשר את קיומו הכספי של מרכז ויזנטל.
כשהייר פגש את מארק, היו סם ופרן בלזברג תושבים חדשים בוונקובר, מאושרים בחייהם הלא דתיים. אבל בשל היקסמותו של מארק מהייר, הצטרפו בני הזוג הסקרנים לקהילתו. עם זאת, הם כעסו ונבוכו לנוכח הפנייה הפתאומית והנחרצת של הילד אל האורתודוקסיה.
מצוקתה של פרן בלזברג לנוכח דתיותו של בנה גברה מדי יום. ועד מהרה החלו ילדיה האחרים, בהשפעת מארק, לעבור לשמירת מצוות קפדנית ״כמו אבני דומינו״. ״הנסיעות היו קשות במיוחד״, היא נזכרת. ״היינו נוסעים למאווי, ואני הייתי צריכה להביא איתי חמישים פאונד של בשר כשר.״
למרות דרישותיה של פרן שהייר יפסיק ״לשטוף את המוח״ לילדי הקהילה, התחממו בני הזוג בלזברג כלפיו בסופו של דבר. בקהילת העסקים הקנדית היו הבלזברגים זרים, בעלי חוש לרכישות תאגידיות רווחיות שרק לעיתים רחוקות זכה להערכה. גם הייר היה זר. שני הזוגות נעשו חברים. כשהייר החל לעסוק בפעילות פוליטית גלויה, היה בלזברג תומכו הנלהב ביותר. יהודי ונקובר נבהלו מבוטותו של הייר, במיוחד מן המחזה שסיפק לראש הממשלה הסובייטי אלכסיי קוסיגין ב־1975: כשהגיע קוסיגין למלון ונקובר, קיבלו את פניו הייר והרבנים הרפורמים והקונסרבטיבים של העיר, כולם עטופים בטליתות ומעוטרים בתפילין, בתפילות רמות לנחמת אחיהם היהודים המדוכאים בברית המועצות.
עד מהרה התחכך הייר בבני מלוכה, אבל גם אז בתנאים שלו. פעם התעמת איתו משפטן יהודי קנדי ידוע בגלל הכיפה שהתעקש לחבוש בקבלת פנים בוויקטוריה למלכה אליזבת ולנסיך פיליפ. למורת רוחו של המשפטן, הזוג המלכותי הוקסם מכיסוי הראש, שוחח בידידות עם הייר ואשתו והתעלם מן השופט.
ב־1975 יצא הייר לשנת שבתון בישראל. שם נתקל בישיבת אור שמח בירושלים. אנשי האיתור של אור שמח נהגו לסרוק את העיר בחיפוש אחר הצעירים היהודים המערביים והפרועים למראה הרבים שנהרו לישראל במהלך טיוליהם. הם היו מביאים אותם לישיבה, שם הוצפו הצעירים בהרגשת שבת טובה ובחמימות ביתית. בסופו של דבר היו רבים נרשמים כתלמידים, ומקצתם נעשו בעלי תשובה.
הייר הבין שאם המפתח להפצת שמירת המצוות האורתודוקסית הוא צעירים, הרי שהוא מבזבז את זמנו בוונקובר, שבה הוא מטיף למשוכנעים — אותם אנשים הנוהרים לבית הכנסת שלו שבוע אחר שבוע. כשהייר חזר הביתה בספטמבר, הרגיש סם בלזברג שהאש כבתה. בלזברג החליט שהאיש זקוק למשקה ולאוזן קשבת והזמין אותו לחדר עבודתו. ״הייר אמר: ׳אני לא שותה׳״, מספר בלזברג. ״אמרתי: ׳בכל זאת תשתה אחד.׳״ הוא שתה. ובלזברג שמע את סיפורו. לוס אנג׳לס, אמר הייר, נעשית מרכז תוסס של חיים יהודיים. ולשם רצה לעבור.
הייר ובלזברג טסו ללוס אנג׳לס בתחילת 1977, ושם מיהרו לקנות את הבניין הישן של מרכז רייס־דייוויס בשדרות פיקו; מומחה הנדל״ן ג׳ו טננבאום מטורונטו הסכים להשוות את תרומתו של בלזברג, חצי מיליון דולר, כדי לפתוח סניף של אור שמח בחוף המערבי.
השמועה הגיעה במהירות לאוזני הרב מוריס לאם, אז ראש קהילת בית יעקב בבוורלי הילס, בית הכנסת האורתודוקסי הגדול במערב ארצות הברית. על פי הדיווחים, הוא ביקש מאחיו נורמן לאם, נשיא ישיבה יוניברסיטי בניו יורק, להתקשר להייר ולהציע השתייכות לאוניברסיטה. הקהילה האורתודוקסית המתהווה בלוס אנג׳לס כמעט התפקעה מנחת: סוף־סוף תהיה מכללה אורתודוקסית לילדיה. הייר שמח לא פחות, לאחר ששדרג במפתיע את המוסד שלו מישיבה לשלוחה אוניברסיטאית בשם ישיבה יוניברסיטי בלוס אנג׳לס, YULA.
הייר נסע ללוס אנג׳לס עם אשתו ושני בניו הצעירים ביולי 1977. במהלך הקיץ גייס את יזמי הנדל״ן רולנד ארנל ואסתר כהן, שהיו למנהיגים הלא־רבניים של המיזם, ואת מארה כוכבא, ילידת ניו יורק שעבדה ביחסי ציבור ובגיוס תרומות בקהילה. עם סאלי ארנל ומרלן, ישבו בחצר הבניין המוזנח של הייר ותכננו סעודה לגיוס תרומות. מבט חטוף בלוח השנה גילה ש־12 בנובמבר, תאריך הסעודה, הוא יום השנה לליל הבדולח, הפוגרום הראשון של הנאצים. כשהדבר התגלה, צחק הייר בעליצות ילדותית. ״אנחנו בעסק״, הכריז.
במהלך החודש הבא התגבש הרעיון למוזיאון להנצחת השואה בעל כיוון מובהק של פעילות ציבורית והגנה על יהודים. ואז, בעת תכנון הסעודה, הציע הייר להעניק כבוד לשמעון ויזנטל. הייר ושותפיו הבינו שאם יוכלו לשכנע את ויזנטל לתמוך במאמציהם, יוכלו להחזיק גם בית ספר וגם מרכז. בנחרצות אופיינית הרים הייר את הטלפון וקבע פגישה בווינה.
כשהגיע כעבור שבוע גילה הייר שמטענו אבד. מכיוון שלא יכול היה להתגלח, ירד למספרת המלון. כשישב בכיסא הספר, הבחין בצילום ממוסגר וחתום של אדולף היטלר. הוא אינו זוכר מה אמר לספר, אבל בעיני הייר היה זה בבירור רגע של התגלות. אף שבעולם שלאחר השואה לא היה מנומס להיות אנטישמי בגלוי, היו בבירור אנשים שהצטערו שהפתרון הסופי לא היה סופי.
ויזנטל הוחמא. המרכז יהיה התשובה האמריקאית ליד ושם, מוזיאון השואה הלאומי של ישראל בירושלים. והייר הבטיח לוויזנטל, שתיעב את הרעיון של מוזיאון שבו תיקים ותצלומים רק יצברו אבק, שהוא ינוהל כגוף פעיל. ״אילו אמרו שהם רוצים להקים אותו בחוף המזרחי״, אומר ויזנטל, ״הייתי אומר לא. הוא כבר בנוי. אבל החוף המערבי היה, מנקודת המבט היהודית, מדבר רוחני. והרגשתי שצריך לעשות משהו.״
אף שתמיכתו של ויזנטל במרכז הייתה מה שהייר רצה, היא סיבכה מיד את המרכז במחלוקת. כמה שנים קודם לכן הזמינה קבוצת ניצולי שואה, בהנהגת איש הפיננסים היהודי העשיר אברהם שפיגל, יו״ר מועצת המנהלים של קולומביה סייווינגס, את ויזנטל לסעודה שנועדה לממן אתר הנצחה לשואה במטה הפדרציה. תוצאות האירוע עדיין שנויות במחלוקת. בקבוצתו של שפיגל יש הטוענים שסגרו עסקה עם ויזנטל, ושהסכים לתמוך באתר ההנצחה שהציעו. הייר אומר שוויזנטל מעולם לא הסכים להשאיל את שמו למוזיאון ההנצחה לקדושים, וויזנטל מסכים. נסיגתו של ויזנטל עלתה לקבוצה כ־25 אלף דולר, אבל אתר ההנצחה נבנה בסופו של דבר. אף שהייר החזיר להם את הכסף, הוא הואשם במהלכים מפוקפקים.
הרב חיים זיידלר־פלר, מנהל אגודת הסטודנטים היהודית הלל באוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג׳לס, זוכר שהתעמת אז עם הייר. ״שאלתי את הייר למה הוא עושה את זה כשמוזיאון ההנצחה נמצא בתכנון כבר עשר שנים ומתקרב להשלמה. תשובתו הייתה: ׳אנחנו נעשה את זה גדול יותר, טוב יותר, מהר יותר — ובלי הניצולים.׳ לא הייתה מצדו התחשבות בכללי הנימוס של הקהילה או כבוד לקהילת הניצולים. זה היה מיזם שהוא ראה כתחרותי. מי שיהיה לו המרכז הגדול ביותר יהיה המלך.״
יתרה מזאת, לאחר שהאופוריה של הסעודה הראשונה שככה, התאכזבה הקהילה האורתודוקסית המקומית כשחבריה הבינו שמחויבותו של הייר למרכז מאפילה על מחויבותו למכללה. ״היה לו צעצוע חדש״, אומר עובד מרכז לשעבר, ״אז מויש הניח בצד את הצעצוע הישן.״ חששותיהם היו מבוססים היטב — בית הספר מעולם לא התפתח לשלוחה מלאה של ישיבה יוניברסיטי בניו יורק. היום YULA הוא, למעשה, בית ספר תיכון. ואכן, כשהייר פנה לאחרונה בבקשה לחמישה מיליון דולר נוספים במימון פדרלי למוזיאון שלו, איימו מקצת הורי התלמידים ב־YULA להוציא את ילדיהם, והיו דיבורים רציניים על הקמת תיכון יהודי אורתודוקסי חדש. הייר הגיב לאיום בשלווה האופיינית לו; בסוף מאי גבר בהצעתו על הקהילות הסיקית והיהודית הספרדית בעיר לרכישת בניין בית ספר בשדרות רוברטסון, שאליו הוא מתכנן להעביר לפחות את בית הספר לבנות. הייר אומר שהבניין עלה למרכז 2.25 מיליון דולר.
ואכן, יהודים אורתודוקסים מעולם לא היו תורמים למרכז ויזנטל. הייר, מצדו, לא חיפש באופן פעיל את תמיכתם. ״הפנייה שלי תמיד הייתה אל מעבר לקהילה האורתודוקסית״, הוא אומר. לפעמים נראה שהייר עושה מאמץ מיוחד לפגוע בעמיתיו האורתודוקסים. על פי הדיווחים, כמה אנשי אקדמיה היו מוטרדים מכך שהייר, שלא היו לו תארים אקדמיים מעבר להסמכה לרבנות בישיבה, מינה את עצמו ל״דיקן״ של ישיבה יוניברסיטי בלוס אנג׳לס. ומכך שלמרות היעדר מעמד אקדמי, לא הרשה למוסד האם בניו יורק להפעיל שום השפעה על פעילותו.
לא כל המנהיגים היהודים שומרים את רגשותיהם לעצמם. בשנים האחרונות השתווה היימן הייבס להייר בעקשנות ובהתלהבות. המנהל לשעבר של הליגה נגד השמצה, בן 74, נאבק בפומבי במרכז ויזנטל על כניסתו לפוליטיקה של קליפורניה ולפוליטיקה הפדרלית. הייבס סבור שלמרכז — שהיה מאוחד עם הישיבה ולכן מוסד דתי — אין זכות לחפש כסף או טובות מן הממשל. למעשה, הייבס העיד בבית המחוקקים נגד אישור המענק בן חמישה מיליון הדולר ב־1985.
כמו הייבס, גם הרב זיידלר־פלר מאוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג׳לס לא תמיד הסתיר את ביקורתו על הייר ועל מרכז ויזנטל. זיידלר־פלר טוען שבוטותו כמעט עלתה לו במשרתו. בתפילת יום כיפור לפני כמה שנים הסביר בהרצאתו שהמרכז הוא חריגה מן האורתודוקסיה המסורתית. ״בקהילות אורתודוקסיות״, אומר זיידלר־פלר היום, ״לעולם לא מכים אותך על הראש באנטישמיות. השואה אינה כוח לקידום יהדות. סדר היום של האורתודוקסיה אחרי המלחמה לא היה לבנות אנדרטאות ולא לבכות, אלא לקדם לימוד וליצור יכולות חיוביות להישרדותה של היהדות.״ כתוצאה מכך, הוא אומר, ניסה חבר מרכז זועם להביא לפיטוריו. הייר אומר שהוא עצמו לא היה עושה דבר כזה ומעולם לא ידע עליו.
במרדפו הנלהב אחר האנטישמיות, המרכז גם מועד לפעמים. בפברואר האחרון לימד דונלד דין היינר, מרצה להיסטוריה במשרה חלקית באוניברסיטת אינדיאנה–אוניברסיטת פרדו באינדיאנה, שהשואה מעולם לא התרחשה ולנאצים לא הייתה תוכנית להשמיד את היהודים. מרשה גולדסטון, מנהלת המועצה ליחסי הקהילה היהודית באינדיאנפוליס, עבדה מאחורי הקלעים על פרשת היינר עם פקידי האוניברסיטה ועם הליגה נגד השמצה. האוניברסיטה הסכימה להשעות את היינר בשכר, והבהירה שייתכן שיפוטר בהמשך. אבל חבר מרכז מן המערב התיכון, שלא ידע על המהלכים האלה, התקשר לקופר ודרש פעולה. בלי להודיע להנהגה היהודית המקומית, פנה מנהל מרכז ויזנטל ג׳רלד מרגוליס לאוניברסיטה ודחק לפטר את היינר.
גולדסטון למדה על מאמציו מן העיתון. היא לא הייתה מרוצה. ״מבחוץ זה נראה כאילו הקהילה היהודית אינה יודעת מה היא עושה״, היא אומרת. ״מבפנים זה מבלבל ומרגיז אנשים.״ הייר התנצל בחוסר רצון. אבל הוא שונא את הרעיון שעליו לשמור על כללי הנימוס הארגוניים של היהודים. ״אין דבר כזה שמישהו ׳מטפל בתקרית׳״, אומר הייר. ״מי הקצה אותה מראש? קבוצה שהתכנסה לפני תשעים שנה ואמרה שזה השטח שלנו?
״לפעמים יש סכנה בעודף ארגון״, אומר הייר. ״ארגון יתר מחניק לפעמים יצירתיות, ייחוד אישי. לפעמים הקהילה היהודית המאורגנת, בשל אופייה הדמוקרטי, נעשית פרועה מדי. קשה לנהל ועדה של מאתיים איש.״
אבל היו מקרים שבהם התעלמותו של הייר מכללי ההתנהלות הדיפלומטית עשויה הייתה לפגוע דווקא ביהודים שעליהם ביקש להגן. למשל, ב־1985 החליט הייר להנציח במוזיאון שלו את רצח העם הארמני, למרות ביקורת מצד גורמים בקהילה היהודית. הטורקים הגיבו עד מהרה לתוכניתו באיומים מרומזים שלא יוכלו עוד ״להגן״ על היהודים החיים בטורקיה המוסלמית. ישראל שומרת על שתיקה בעניין רצח העם הארמני בדיוק מן הסיבה הזאת. הייר אומר שנקט את העמדה למען האמת ההיסטורית. רצח העם הארמני התרחש, הוא אומר. זה כשלעצמו מספיק כדי להנציח אותו במוזיאון שלו. ״מה שהייר עשה״, אמר ברנבאום, מנהל מוזיאון השואה בוושינגטון, ״וזה מעשה של יושרה כמעט יחידה במינה, הוא לא לאפשר שכתוב של ההיסטוריה המוחק את רצח העם הארמני. הוא אומר שאם אפשר לשכתב היסטוריה אחת, אפשר לשכתב אחרת.״
באשר לפוליטיקה הישראלית, הייר סבור שאין זה מקומם של יהודי אמריקה לומר לישראלים איך לנהל את ארצם. הדבר אינו שולל כל ביקורת: הוא מזועזע מקריסתה של שיטת הבחירות בישראל ומיחסי הציבור הכושלים שלה. אבל הוא אומר שתמיד יביע תמיכה בלתי מסויגת בממשלה המכהנת, כל עוד לא נחצים קווים מסוימים. למשל, הייר אומר שלעולם לא יתמוך בגירוש פלסטינים מן הגדה המערבית ומרצועת עזה ולא ישלים איתו. אחרי שחוו את השואה, הוא אומר, אסור ליהודים לעולם להעמיד עם אחר בפני זוועות דומות.
נראה שהכול חוזר תמיד אל השואה, אל מסירותו הבוערת של הייר לכך שאיש לעולם לא ישכח, ואל השימוש שלו בזוועותיה כדי לגייס יהודים בכל מקום. רוזלי זלאס, יועצת לסנאטור וילסון וחברה במועצת המנהלים של המרכז, סבורה שגישתו של הייר אינה פנאטית אלא נחוצה. ב־1964 נסעו זלאס וילדיה הקטנים בעקבות בעלה, רופא שהוצב בצבא ארצות הברית, למערב גרמניה. היא ידעה גרמנית, והזדעזעה ממה שאנשים אמרו זה לזה על השואה כשחשבו שאינה מבינה.
״היה מחריד לגלות שיש מספר גדול כל כך של גרמנים, במיוחד גרמנים מבוגרים, שמעולם לא באמת התחרטו על השואה״, היא אומרת. ״הם רק הצטערו שלא סיימו את העבודה ושעוד נותרו אנשים לדבר עליה.״ כששאלה היכן נמצא מחנה הריכוז דכאו, העמידו אנשים פני מי שאינם יודעים.
כשזלאס עברה ללוס אנג׳לס כמה שנים לאחר מכן, הצטערה לגלות שגם הקהילה היהודית בעיר התעלמה במידה רבה מן השואה. ״לפני מרכז ויזנטל, איש לא ידע דבר על השואה, איש לא דיבר עליה.״ החריג היחיד, אמרה, היה מרווין הייר.
כמובן, יש אנשים שהיו רוצים שישתוק בנושא מדי פעם. זיידלר־פלר מחזיק במשרדו ״תיק שימוש לרעה בשואה״, המלא בידיעות על פעילויות מרכז ויזנטל. העלאת רוח הרפאים של השואה בכל הזדמנות מפחיתה מאימתה ושוללת את ייחודה, אומר זיידלר־פלר. לרב הרולד שולווייס, מנהיג מוערך ברמה הלאומית מקהילת ואלי בית שלום באנסינו, יש הסתייגויות משלו: ״מבחינה אידיאולוגית אני מוטרד מחוסר האיזון ביחסו של המרכז לשואה״, הוא אומר. ״זה האירוע השולט בנפש היהודית. השואה דבוקה ליהודים מתחת לעור, בנחיריים. רוב האנשים מוצאים את הזדהותם החזקה והעמוקה עם היהדות דרך השואה, והייר הצליח להתחבר לזה.״ היכולת הזאת מזיקה ליהודים, הוא אומר. ״אני חושב שיש אותו היבט חד־צדדי, חד־ממדי, באופן שבו המרכז תופס את השואה, שאני מאמין בכנות שהוא עוין את הגמישות, היצירתיות ויכולת החידוש היהודיות. זה קיצור דרך עצוב לנאמנות יהודית.״
הייר מוצא שהביקורות האלה אינן רלוונטיות. בעיניו אי אפשר להפריד בין זיכרון לאזהרה. צריך לזכור את השואה כדי שלעולם לא תחזור. המסר שלו הוא שיהודים לעולם אינם בטוחים, שהאנטישמיות היא מגפה עולמית, המופיעה בכל מקום וברמות שונות של אלימות, ושיהודים חייבים תמיד לעמוד על שלהם, תהיה הנסיבה אשר תהיה.
״חוויתי אנטישמיות בחיים הציבוריים באופן עמוק מאוד״, אומר הייר, וחוזר לארוחת הערב שלו עם המלכה. ליד שולחנו — הייר הזמין ארוחה כשרה — ישב אדמירל קנדי לבוש קילט שהרצה על מוצא אתני שלטענתו הורס את קנדה. האדמירל פנה אל הייר ואמר: ״קח אותך, רב. הנה כולנו אוכלים ארוחת ערב. ואתה חייב לאכול אחרת.״
הייר פנה אל האדמירל בגועל: ״עם כל הכבוד, אדוני״, אמר הייר, ״אם אתה לא מתבייש לשבת בינינו בחצאית, אני לא חושב שאני צריך להתבייש במה שאני בוחר לאכול.״
צילום צבע, שער: מרווין הייר. צילום צבע: מרווין הייר / ג׳ים מנדנהול, לוס אנג׳לס טיימס.
צילום: הייר בן השבע היה תלמיד מבטיח בישיבת הרב שלמה קלוגר בניו יורק.
צילום: הייר ותומכיו בוונקובר מפגינים נגד החלטת האו״ם המשווה בין ציונות לגזענות, 1975.
צילום: במחאה המתוקשרת על ביקור הנשיא רייגן בבית הקברות ביטבורג ב־1985, צועד הייר בעיירה שלוב זרוע עם הרב אברהם קופר. הצילומים באדיבות מרכז שמעון ויזנטל.
צילום: קבלת האוסקר שלו ב־1982 על ״רצח עם״, עם המפיק ארנולד שוורצמן.
צילום: ראש ממשלת ישראל שמיר והנשיא בוש משוחחים בנחת עם הרב בארוחת ערב בבית הלבן ב־1989.
צילום: בשליחות של זיכרון והתחדשות ב־1983, פונה הייר לאפיפיור יוחנן פאולוס השני בשם מרכז ויזנטל.