מאבקי טריטוריה בטהראנג׳לס

יהודי פרס הפיחו בקהילה חיים חדשים, מרץ ומחויבות, וג׳ימי דלשד, ראש עיריית בוורלי הילס, הוא נציגה הבולט ביותר.

בתחילת אפריל, חודש לאחר כניסתו של ג׳ימי (ג׳משיד) דלשד לתפקיד ראש עיריית בוורלי הילס, מתכנס אחד מענפי משפחת נזריאן לארוחת שבת ביום שישי בערב. על שולחן המרפסת בחצר האחורית, לצד נרות שבת, חלה ויין, נערמות מגשי לחם שטוח, קבב, עשבי תיבול חריפים וירקות, וצ׳לו — ששמו נהגה כמו שם כלי הנגינה — תבשיל אורז בסמטי מצופה קרום זהוב, המדיף ניחוח זעפרן. השולחן כמעט כורע תחתיהם.

זו רק מנת הפתיחה לכ־20 בני המשפחה שבאו להשתתף ברוחה ובמטעמיה של שבת יהודית פרסית מסורתית. למעשה, יש שתי מנות עיקריות: האחת כוללת גרסאות שונות של חורשט, תבשיל פרסי מסורתי. האחרת היא דיון מתמשך, כעת בשבוע הרביעי שלו, במשמעות כניסתו של דלשד לתפקיד, שהפכה אותו לפוליטיקאי יליד איראן בעל המעמד הבכיר ביותר בתולדות ארצות הברית.

יש כאן הרבה חומר למחשבה. ולא רק לבני נזריאן, שתמכו בדלשד במסע הבחירות לקראת ההצבעה במארס, אלא גם לרבים מתושביה הלא איראנים של העיר, ששלוש חמישיות מתושביה יהודים.

מאז נפילת השאה ב־1979 הפכה בוורלי הילס למוקד משיכה רב עוצמה ליהדות פרס, שנוכחותה במולדתה הקודמת קדמה להקמת ממלכת איראן ב־1935, והרפובליקה האסלאמית של איראן ב־1979. המהגרים האלה, 35,000 מתוך יותר מ־600,000 איראנים שלפי ההערכות חיים בארצות הברית, שינו בהדרגה וללא חזרה את הנוף המטופח להפליא הזה. במאמר בנשיונל רוויו זמן קצר לאחר בחירתו של דלשד, הכריז הפרשן ההוליוודי הפופולרי דייוויד כהנא שהניצחון הוא ״חילופי האוכלוסייה האתניים הגדולים ביותר מאז שהארלם הפכה מלבנה לשחורה בשנות השלושים...״

זהותם היהודית של האיראנים האלה כלל לא הייתה ברורה לו. ״את מה שהתחילה נפילת השאה״, כתב, ״עליית המולות תסיים בסופו של דבר, ו־90210״ — המיקוד הידוע של בוורלי הילס — ״תהיה עוד רובע בטהראן, עם אותו טעם בריהוט פנים״.

אולי כדי להימנע בדיוק מאי־הבנות כאלה, המהגרים היהודים האלה מעדיפים את המונח ״יהודי פרסי״ על ״יהודי איראני״, במיוחד מאז שג׳ורג׳ בוש הבן שייך את איראן ל״ציר הרשע״. הפרסים האלה משכילים, מסתגלים, שאפתנים, ולעיתים קרובות עשירים בהרבה, כבר עם הגעתם או זמן קצר אחריה, לא רק מרוב אוכלוסיות המהגרים בעבר ובהווה, אלא גם מצאצאי הדורות הקודמים של האמריקאים.

אף שאמריקה תמיד התייחסה ברגשות מעורבים למהגרים שנמשכו לחופיה, הקהילה הזאת הייתה אגוז קשה במיוחד לעיכול עבור המפוארת שבערים הקטנות — זו שמאז 1906 נודעה בעולם כולו בתואר שהעניקה לעצמה, ״ביתם של הכוכבים״.

לפי מהדורת 2007 של אנציקלופדיה יודאיקה, מספרם של יהודי פרס בארצות הברית עומד כיום על כ־35,000. כ־25,000 חיים בדרום קליפורניה; 8,000 בניו יורק ובלונג איילנד; והיתר מפוזרים בערים אמריקאיות גדולות אחרות. בבוורלי הילס חיים 8,000 יהודים אמריקאים ממוצא פרסי, והם מהווים כיום רבע מתושבי העיר וכמעט מחצית מקהילתה היהודית.

יתרה מזאת, בזמן הקצר יחסית שחלף מאז הגעתם, הם הפיחו חיים חדשים, מרץ ומחויבות לא רק במלאכת ההפיכה לאמריקאים, אלא גם במשמעות החיים כיהודים.

מוסדות יהודיים ומשקיפים על חיי הקהילה מעידים שבמחויבותם לחינוך יהודי, בשיעורי הנוכחות הגבוהים שלהם בבתי הכנסת ובתמיכתם בישראל, הפרסים העניקו זריקת מרץ אדירה לא רק לקהילה היהודית של בוורלי הילס, אלא גם לקהילה הרחבה שמעבר לגבולותיה, שהיא מעט יותר אנמית.

אבל הם מביאים איתם סגנון יהדות שונה מאוד מזה שעימו חשה בנוח הקבוצה הגדולה והמבוססת יותר של ״קרפלך וגפילטע פיש״, כפי שמכנה רב בולט את הקהילה האשכנזית הוותיקה. בעלי גוון עור כהה ועיניים סגלגלות, שלכמה אשכנזים מזכירים את היהודים הנערצים של מגילת אסתר הזכורה במעומעם, המהגרים נראים שונים מאוד משכניהם. הם דוברים שפה אחרת, שנשמעת קרובה באופן מטריד לחלקי המזרח התיכון שאמריקאים רבים רואים בהם מקומות עוינים או בלתי מובנים. ובכלל, נטיותיהם התרבותיות וסגנונם כפי שהם נתפסים — מידה ניכרת של הסתגרות, משפחות מורחבות ומלוכדות באופן חריג, עין להזדמנויות ואימוץ לעיתים חסר רסן של החומרנות ושל התשוקה לרכוש, שבגינן העיר ידועה לשמצה — מעוררים זעם אצל רבים מבני דתם בעלי הייחוס הוותיק יותר.

דלשד, אחד משלושה מועמדים יהודים פרסים ומתוך שישה מועמדים בסך הכול שהתחרו על שני מושבים בבחירות למועצת העיר במארס האחרון, הוא הפרסי היחיד במועצה בת חמשת החברים. ״ברור שזה השלב הבא״, מצהירה שרונה ר׳ נזריאן, פסיכולוגית בשנות השלושים לחייה שנולדה בפרס, גדלה ולמדה בארצות הברית, פעילה בעניינים יהודיים, עירוניים ופילנתרופיים מקומיים, ותומכת נלהבת בדלשד. ״כשמהגרים מתחילים להשתלב בתרבות הפוליטית, נפתח עולם חדש לגמרי של אפשרויות״.

״אני חושב שזה הישג וכבוד גדולים לא רק לג׳ימי אלא לכל הקהילה היהודית״, מוסיף ג׳ייקוב רשתי, אביה בן ה־60 של שרונה, מהנדס מכונות בעל תארים מאוניברסיטת טקסס.

דלשד, שהגיע לארצות הברית עם שניים מאחיו ב־1959 כשהיה בן 19, ושעל אף מוצאו כיהן בשלהי שנות התשעים שתי כהונות כנשיא קהילת סיני טמפל האשכנזית — ראו מסגרת בעמוד 28 — הגיע למעשה למקום השני במרוץ. אולם די היה בכך כדי להחזיר את איש העסקים בן ה־66 לכהונה שנייה, שכן לפי תקנון העיר הייחודי של בוורלי הילס הועבר אליו פטיש ראש העיר מכוח הוותק שלו.

ואולם בחירתו של דלשד היא יותר מאישור לכך שקהילה יהודית גדולה יוצאת לאור הזרקורים. היא מציבה את יהודי פרס באזור לוס אנג׳לס באור שהם ואבותיהם נמנעו ממנו בקפידה במשך 2,700 שנים מסוכנות לעיתים קרובות באיראן, שרובם רחוקים ממנה רק דור אחד לכל היותר. לא כל יהודי פרס המקומיים — שלרבים מהם עדיין קשרי דם עם שארית הקהילה בת 20,000 הנפשות במולדת, מתוך קהילה שמנתה 100,000 ב־1979 לפני נפילת השאה — חשים בנוח עם פרץ הנראות הפתאומי, אף שהתקבל ברובו בברכה, שהתלווה לבחירות.

בריאיון זמן קצר אחרי כניסתו לתפקיד אמר דלשד ל״ריפורט״ שאמריקאים, למשל, עדיין אינם מבחינים לעיתים קרובות בין הנשיא מכחיש השואה מחמוד אחמדינז׳אד ועמיתיו לשלטון באיראן, לבין האמריקאים ממוצא פרסי שנמלטו מן המשטר או התיישבו כאן משום שלמדו בארצות הברית והעריכו את המדינה ואת ההזדמנויות שהציעה. למעשה, אומרים בני נזריאן, אמריקאים רבים מבלבלים בין פרסים לערבים, ולעיתים מסווגים את כל בני המזרח התיכון כחשודים. אחרים אינם מבחינים בין פרסים מוסלמים, ארמנים, בני הדת הבהאית ויהודים, שלכל אחד מהם מאפיינים, היסטוריה, זיקות ואתגרים משלו.

העניינים נעשו רגישים במיוחד, מספר דלשד, כשבמהלך בחירות מארס הפיצה העירייה פתקי הצבעה עם תרגום לפרסית, השפה הלאומית של איראן. מרכזיית הטלפונים הוצפה בשיחות של תושבים פרסים ולא פרסים, כולם זועמים. הפרסים נעלבו מן הרמיזה שמי מהם שמוכן להצביע אינו מבין אנגלית. הלא פרסים נחרדו מן התצוגה המאיימת של שפה זרה, ובייחוד שפה שנראתה ערבית במובהק. את ההחלטה להדפיס את הפתקים בפרסית קיבל באופן חד־צדדי מזכיר העיר ביירון פופ, על סמך תקנות עירוניות שלטענתו מחייבות תרגום כשיותר מחמישה אחוזים מהאוכלוסייה דוברים שפה שאינה אנגלית. דלשד אמר ל״ריפורט״ שבכוונתו להביא את התקנה הזאת לבדיקה במועצת העיר.

״הופתעתי במידת מה מכמה מן הרגשות שעלו במהלך מסע הבחירות״, אומר ג׳ון פישל, נשיא מועצת הפדרציה היהודית של לוס אנג׳לס. במהלך 15 שנות כהונתו בעיר, הוא אומר, יצר קשרים אישיים רבים בקהילה שהוא מתאר כ״מרתקת״. אבל לדבריו הבחין גם ב״רצון חזק מאוד של כמה מן היהודים הפרסים, אפילו כיום, להישאר נפרדים. המתח הדינמי הזה מורגש בקהילה שלהם אפילו בדור השלישי. המאמצים לשלב אותם בקהילה היהודית הרחבה יותר לא תמיד הצליחו״.

כמו מהגרים רבים כל כך, הם נמלטו מדיכוי ומאפליה בקהילת מוצאם — רק כדי לפגוש אותם שוב, בצורות אחרות, בארצות שאימצו.

באיראן נתפסו היהודים כזרים, ותחת כמה מן המשטרים האסלאמיים גם כטמאים מאוד. בתקופת שלטונה של שושלת פהלווי שגשגו יהודי איראן, התעשרו ורכשו השכלה טובה. אבל לפני כן, וגם מאז, שכניהם המוסלמים סימנו אותם לעיתים כמי שאין כמעט לגעת בהם.

שרונה, למשל, נזכרת בזעזוע שחשה כשגילתה שבאיראן ציפו מן היהודים להישאר בבית כשירד גשם: האמונה הייתה שהגשם מעביר את טומאת היהודים ומדביק בה אחרים. ״המילה שבה השתמשו״, היא אומרת, ״הייתה נאג׳ס, שפירושה מטונף, מגעיל״.

זו למעשה אותה מילה שבה השתמש שר ההגנה האיראני עלי שמחאני ב־2004 לתיאור ישראל, כשהכריז, כפי שדיווח העיתונאי האיראני ספא חאירי מפריז באסיה טיימס המקוון, שאיראן ״אינה מוכנה לתבוע את הכסף ש[ישראל] חייבת לנו מלפני המהפכה [האסלאמית של 1979], מפני שגם את הכסף הזה אנחנו מחשיבים לנאג׳ס״.

באמריקה, אומר דלשד ל״ריפורט״, ״הייתי צריך לשכנע אנשים שאין לי שום עניין להשתלט על בוורלי הילס או לנסות לשנות אותה״. אבל לא כולם השתכנעו. כינויי גנאי אתניים ועלבונות גזעניים עדיין נפוצים, מתעקשת שרונה נזריאן, ובני דודיה, בשנות העשרים ובראשית שנות השלושים לחייהם, מהנהנים לאישור. ״כולנו נאלצנו להתמודד עם זה״, היא אומרת.

גם ההשתלבות בקהילה היהודית הוותיקה לא הייתה קלה, ובחירתו של דלשד חשפה גם תזוזות סייסמיות אחרות בטקטוניקה המקומית. מתחים הולכים וגוברים ניכרים לאורך קווי השבר שבין יהודי פרס לבין 12,000 תושביה היהודים המבוססים יותר של העיר, רובם אשכנזים.

במשך זמן רב, אומר הרב דייוויד וולפה, הרב הבכיר בסיני טמפל, שבו הפרסים הם 45 אחוז מהקהילה, הגיבה הקהילה היהודית הרחבה בחוסר סובלנות, בבורות, בקנאה ואפילו בשנאת זרים. חברי קהילה ותיקים התלוננו על הריבוי הפתאומי של פרסית בין הספסלים. הם הביעו חשש מפני שינויים אפשריים בסדרי התפילה ומפני אימוץ מנהגים דתיים שהובאו מאיראן. היו שהצרו על חוסר הנכונות של הפרסים לשלם דמי חבר. אחרים התלוננו שהפרסים משתלטים.

בניסיון לשמור על השלום היה וולפה אומר לבני קהילתו: ״כל מה שאני רואה הוא יהודים״. אבל כשהמתחים גברו, כבר לא יכול היה להתעלם מהם. לפני ארבע שנים, בדרשה שחברי הקהילה עדיין מדברים עליה, הרעים נגד הגזענות שהפנו כמה אשכנזים כלפי הפרסים, ונתן תוקף לרצונם של הפרסים שמשפחותיהם לא יסבלו מן הפירוד שממנו סובלות משפחות יהודיות אמריקאיות. ובאותה עת נזף בפרסים על שהם מדברים פרסית בבית הכנסת ובכך מדירים אחרים.

״אינכם רשאים להיות חלק מבית הכנסת הזה אם אתם רוצים להישאר סגורים בתוך עצמכם״, הכריז. ״אם אינכם רוצים שילדיכם יתחתנו יום אחד עם ילדינו, אין לכם מקום כאן״.

בעקבות שיחות מקיפות ואפילו ימי התכנסות שלמים, החליטה הקהילה שסיני טמפל יישאר בית כנסת אשכנזי מבחינת הנהגתו הדתית, נוסח התפילה, המוזיקה ושאר המסורות, והמתפללים הפרסים לא ידברו עוד פרסית בבית הכנסת. הלא פרסים, מצידם, הסכימו להפסיק להשמיץ פרסים, במיוחד בפני ילדיהם, שמהם מצופה ליצור קשרים ולהתרועע בבית הספר ומחוצה לו, ובייחוד במשפחות שילדיהן לומדים בבית הספר היהודי אקיבא אקדמי.

מאז, אומר וולפה, עשו הקהילות התקדמות ״יוצאת מן הכלל״. ״אני חושב שיש תחושה טובה לגבי הדרך שבה שתי הקהילות התקרבו. ברור שיש הבדלים בין התרבויות, אבל בעוד שפעם הם היו מקור לגירוי, כיום אנשים רואים בהם הזדמנות. יש אצלי הרבה לא פרסים שמתחילים להבין את התרבות הפרסית... ופרסים שרוצים מאוד להשתלב ביהדות האמריקאית, ובאותה עת אינם רוצים לוותר על מה שהיה חלק ממורשתם הייחודית״.

אבל למרות הפשרות הראויות לציון, המאמצים המשותפים וההישגים האלה, כל קבוצה ממשיכה להתייחס לאחרת ברגשות מעורבים — ולעיתים בבהלה ממש. הפרסים, אומר פישל, אינם ששים לעיתים קרובות לאמץ בשלמותם ערכים אמריקאיים ומבנים משפחתיים אמריקאיים.

הקהילה הפרסית, מאשר ג׳ק נזריאן, יזם נדל״ן בן 53 שאינו קרוב ישיר של שרונה, ״רוצה קרבה משפחתית כדי שתוכל להעביר לצעירים ערכים שנרכשו במשך מאות שנים. הם רוצים קהילה יציבה ושמרנית יותר. הם לא מעוניינים לפרוץ מחסומים״.

״זה לא סוד״, אומר תושב יהודי ותיק ובעל עסק, שכמו כמה מהלא פרסים שרואיינו דיבר בתנאי שיישאר בעילום שם, ״שרבים מאיתנו [בבוורלי הילס] מרגישים שנעשינו זרים בחצרות האחוריות שלנו. העובדה שהאנשים האלה יהודים רק מכפילה את האימה ואת המבוכה שלנו״.

מנגד אומר היזם ג׳ק נזריאן: ״כשקבוצה דמוגרפית כלשהי גדלה בשכונה מסוימת, האנשים ששיעורם היחסי פוחת מביעים בדרך כלל אי־נוחות. אלה פשוט אנשים שרוצים לגור זה ליד זה. הם לא צבא!״

ואולם לא מעט יהודים פרסים בחרו לעקוף את תהליך ההשתלבות ולהקים לא פחות מעשרה בתי כנסת משלהם. אחד הבולטים הוא מרכז התרבות נסה בבוורלי הילס, המושך אליו 700 איש בשבת רגילה.

ואכן, לפי אנציקלופדיה יודאיקה החדשה, יהודי פרס בלוס אנג׳לס הקימו יותר מ־40 ארגונים, שישה כתבי עת ותחנת טלוויזיה, ונעשו פעילים יותר ויותר בארגונים יהודיים ותיקים, ובהם הדסה, בני ברית, איפא״ק וכמובן מועצת הפדרציה היהודית.

בינתיים הילדים הפרסים מהווים קבוצות מרכזיות בבתי הספר היהודיים הבולטים יותר, והיקרים לעיתים קרובות. פרסים אמידים רבים שולחים את ילדיהם לבתי הספר היסודי וחטיבת הביניים בקמפוס סטיבן ס׳ וייז בבל אייר, לבית הכנסת הספרדי הקונסרבטיבי תפארת תלמוד תורה ולוואלי בית שלום בעמק סן פרננדו. רבים לומדים גם בתיכון הקהילתי מילקן, המסונף לסטיבן ס׳ וייז, בתיכון שלהבת האורתודוקסי המודרני, ובקרב המקפידים ביותר במצוות — בישיבה יוניברסיטי של לוס אנג׳לס. בתיכון בוורלי הילס היוקרתי, יהודים פרסים מהווים כ־20 אחוז מהתלמידים.

ההשתלבות בבתי הספר האלה נותרה תהליך מתמשך ואתגר. אף שהורים ואנשי צוות לא הסכימו לדבר עם ״ריפורט״ על התהליך, ידוע היטב שאף שחלק מן הילדים מתערבבים מבחינה חברתית, הם, כמו הוריהם, מקיימים מחוץ לבית הספר עולמות חברתיים נפרדים במידה רבה.

ההפרדה נמשכת לעיתים קרובות גם בלימודים האקדמיים. לעיתים המבוגרים מניאים אותם מלעזוב את הבית לצורך הלימודים, וסטודנטים יהודים פרסים רבים ממשיכים לבטא העדפה היסטורית לאוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג׳לס (UCLA) ולאוניברסיטת דרום קליפורניה (USC). מנהל הלל ב־UCLA, הרב חיים זיידלר־פלר, אמר ל״ריפורט״ שהפרסים מהווים כיום כמעט שליש מ־3,000 היהודים באוניברסיטה, והם הקבוצה היהודית הגדולה ביותר בבית הספר היוקרתי שלה לרפואה. ״כמהגרים״, הוא אומר, ״הם נוטים להיות תחרותיים יותר מסטודנטים יהודים ילידי אמריקה. האסיאתים מצטיינים בכך, והפרסים [ילידי אמריקה] נמצאים באותה ליגה״.

זיידלר־פלר מציין שהלל ב־UCLA סייע לשילוב הדור הראשון של הסטודנטים היהודים הפרסים שהגיעו אחרי השאה, בשנות השמונים, בכך שעודד אותם להקים ״הלל פרסי״ מקביל. לדבריו, הוא מרוצה במיוחד שילדיהם של אותם סטודנטים הקימו לאחרונה ״ארגון יהודי פרסי אמריקאי״ חדש.

הוא מאמין שהדבר משקף נכונות חדשה ״לנווט בין מורשתם הפרסית למורשתם האמריקאית ולחגוג את ריבוי הזהויות שלהם״.

הגישה לאוניברסיטאות מובילות והדחף המשותף להצטיין יצרו ריבוי של רופאים, מהנדסים, אנשי עסקים בכירים ובעלי מקצוע אחרים. 85 אחוז מן היהודים הפרסים הם עצמאים, ואלה שלא הגיעו ללוס אנג׳לס עם תארים מתקדמים עוסקים לעיתים קרובות בענפי התכשיטים והטקסטיל במרכז העיר. אחרים הקימו עסקים באזור המסחרי של וסטווד הגובל ב־UCLA והמוכר כ״טהראן הקטנה״, ואחרים פעילים במכירות, בטכנולוגיה ובשירותי תמיכה מנהלית.

התוצאה של כל המאמץ הזה היא קהילה עשירה באופן יוצא דופן, בוודאי אחת מקבוצות המהגרים המשגשגות והמצליחות ביותר שהגיעו אי פעם לאמריקה. זהו למעשה מוקד למחלוקת גם בתוך הקהילה היהודית. ליהודים הפרסים יצא שם של פזרנות חומרית, וכמה מבני משפחתה של שרונה נזריאן אומרים לי שהמוניטין הזה אינו לגמרי בלתי מוצדק. יהודה יונסיאן, בן דוד במשפחת נזריאן, מאמין שהדבר הוליד קנאה נרחבת.

פרסים מבוגרים רבים, ובהם כמה מן היהודים העשירים ביותר בדרום קליפורניה, נמנעים מהפגנת עושר. מעריכים שזו מורשת חייהם באיראן, שם השתדלו היהודים לא לעורר קנאה. אולם הפרסים הצעירים אינם שותפים לעיתים קרובות לאיפוק של המבוגרים.

״אנחנו נוהגים במכוניות גדולות, אנחנו בונים בתים גדולים״, אומר יונסיאן ל״ריפורט״. ״יש בקהילה לחץ רב — אפילו חובה — להצליח [מבחינה חומרית וכספית]״.

״הדברים האלה״, אומר הומאן סרשר, שערך את הספר ״ילדי אסתר: דיוקן יהודי איראן״ (האגודה היהודית להוצאה לאור באמריקה, 2002), ״קשורים מאוד לדינמיקה של קהילה שלראשונה זה זמן רב מאוד מרגישה שמותר לה להתענג על הצלחתה. יש תחושה״, הוא אומר, ״שהם אינם צריכים להישאר כבולים למגבלות הקודמות״.

הדבר נכון גם לתמיכת הקהילה בישראל. ״היהודים הפרסים יוצאי דופן״, אומר אהוד דנוך, הקונסול הכללי של ישראל בלוס אנג׳לס. ״הם לא רק מדברים, הם גם עושים״. וולפה אומר שבמהלך האינתיפאדה השנייה גייס בית הכנסת שלו 4.5 מיליון דולר בבוקר אחד, ושלושה מיליון מהם הגיעו ממתפללים פרסים. דנוך מספר שבמהלך מלחמת לבנון השנייה ערכה הפדרציה היהודית האיראנית, המסונפת למועצת הפדרציה היהודית, אירוע התרמה שהכניס קרוב לחמישה מיליון דולר.

ייתכן שיחלוף עוד זמן עד שהקבלה שנראה כי השתרשה בסיני ובמוסדות יהודיים אחרים, כגון הפדרציה, תתפשט לבוורלי הילס. ההבדלים התרבותיים, כפי שאומר וולפה, עדיין קיימים. וכמה מהם עדיין צורמים.

אחד מהם הוא ההתרבות לאחרונה של מה שרבים מכנים ״ארמונות פרסיים״. אלה ״מק־אחוזות״ מקושטות באופן צעקני, שיש הרואים בהן תועבות אדריכליות — אחוזות קופסתיות ענקיות בנות שתי קומות, שנבנו כדי להכיל את חיי החברה של המשפחות המורחבות, אך לא בהכרח כדי להתאים לטעם הקהילה הוותיקה.

ה״מק־אחוזות״ הצעקניות נבנות בדרך כלל על חורבות בתים בסגנון ספרדי קולוניאלי או בעיצוב מסורתי אחר שנהרסו, לעיתים קרובות במגרשים קטנים מכדי להכיל אותן. בתי הענק האלה, בני שתי קומות, בעלי חזית שטוחה ושפע שיש, המעוטרים בעמודים רומנסקיים, בפסלי ברונזה ובשערי ברזל מחושל, נבנים בחופזה בצורת קופסאות גדולות, ולכאורה נועדו לאכלס משפחות מורחבות. רבות מהן מתכנסות לארוחות שבת מאוחרות, ובמהלך סוף השבוע למסיבות תכופות ונמרצות. ריכוז נרחב במיוחד של בתים כאלה אפשר לראות בלומה ויסטה דרייב, שהתושבים מכנים באופן לא רשמי ״הגבעה הפרסית״.

עיריית בוורלי הילס בהחלט נהנית מעליית מסי הנכסים כשבית צנוע יותר נהרס ובמקומו נבנית אחוזה בשווי מיליוני דולרים. אבל תושבים ותיקים התלוננו במרירות על מה שהם מתארים כשינויים בלתי מוצדקים באופי השכונה. כתבה שפורסמה לאחרונה בלוס אנג׳לס טיימס אף דימתה כמה מן הבתים החדשים לחזיות פוש־אפ — ״בוטים, מתרברבים, פולשניים, ואפילו מגונים במעומעם״.

הבתים האלה גם מחזקים את הרושם שבעליהם תפסו את נתח החלום האמריקאי שלהם... ועוד קצת. בוורלי הילס, על אחוזותיה המגודרות, מלונותיה הוורודים ומרכזי הקניות המהודרים שלה, מעולם לא הייתה מילה נרדפת לאיפוק. אבל ב־2005 העבירה העיר תקנות שנועדו לרסן כמה מן ההפרזות האדריכליות הבולטות ביותר הקשורות למבנים האלה. דלשד היה שותף להן, והוא גאה בכך ששימש, לדבריו, ״גשר בין הקהילות״.

גשרים אחרים עדיין צריכים להיבנות. החשוב שבהם, מאמין וולפה, יספק דרך ביניים בין נחישותם של היהודים הפרסים לשמור על לכידות המשפחה ועל מסורות התרבות, לבין אותם אשכנזים אמריקאים שעדיין אינם מסוגלים לתפוס עד כמה נחוצה הייתה זריקת המרץ שהקהילה הזאת העניקה.

״לאמריקה אין רקורד טוב בשימור הזהות התרבותית של מהגרים״, אומר וולפה. ״הגאות נוטה לשטוף את רוב ההבדלים התרבותיים. אני לא יודע אם בעוד שניים או שלושה דורות יהיה אפשר להבחין בין יהודי שהגיע מפולין ליהודי שהגיע מאיראן. אבל אין לי ספק שדורות העתיד ישפיעו זה על זה, ואני מקווה שגם ירוממו זה את זה״.

בחזרה אצל בני נזריאן, העתיד כלל אינו נראה מאיים.

״הקשרים שלנו לתרבות ילכו וייחלשו״, מציע אחיה של שרונה, שרווין רשתי בן ה־30. אבל שרונה עצמה צופה פחות היחלשות ויותר חיזוק — של הקשרים והערכים המשותפים לשתי הקהילות. ״חשוב שילדיי יעריכו את המשפחה ואת מסורותיהם היהודיות״, היא אומרת, ״אבל אני בטוחה ומלאת תקווה שהקהילות שלנו, הפרסית והמרכזית, יוכלו לאמץ כל אחת את התכונות החיוביות של האחרת״.

ראשית, נכבוש את העירייה

מאת שלי טייטלבאום

במבט לאחור, אולי ג׳ימי ג׳משיד דלשד היה צריך להיקרא ג׳וני.

לפני 66 שנה, בעיר שיראז שבפרס, קראו לו הוריו ג׳משיד. אבל כשפקידי ההגירה האמריקאים שאלו אם ברצונו לשנות את שמו כשקיבל אזרחות בשנות העשרים לחייו, החליט להפוך את ג׳משיד לשמו האמצעי ולאמץ את ג׳ימי כשמו הפרטי — הכינוי שאביו נתן לו, ולדבריו באחד מכמה ראיונות טלפוניים, השם שחשב שהוא חולק עם בנו של טרזן. כנראה לא ידע שבנו של טרזן נקרא ג׳ון.

שמות בצד, דלשד חי כעת בארצות הברית כבר קרוב לחמישה עשורים, ולמרות המבטא הפרסי המובהק שלו, הוא אומר שהוא אוהב לחשוב על עצמו כ״אמריקאי כמו פאי תפוחים״.

דלשד היגר עם משפחתו כמה עשורים לפני נפילת השאה של איראן ב־1979. בגיל 19 למד באוניברסיטת המדינה של קליפורניה בנורת׳רידג׳, ופרנס את עצמו בנגינת מוזיקה פרסית עם שני אחיו במסיבות בר מצווה ובחתונות. לאחר שקיבל תואר בהנדסת חשמל עבד בחברת המחשבים אמפקס, שתמכה בבקשתו לאזרחות. הלימוד המעשי באמפקס נתן לו את הידע הדרוש להקמת חברת מחשבים משלו. אחרי שזו המריאה, הוא עבר במהירות לעיסוק בענייני הקהילה היהודית, ובהמשך גם בענייני העיר.

סיפור האהבה שלו עם בוורלי הילס, אמר ל״ריפורט״, התחיל מוקדם, אחרי שנישא ללוני, שנולדה בשם אילנה גרשטיין, בתם של תושבי שיקגו שהיגרו לארץ ישראל ב־1946, בנו בכפר ויתקין בית דו־קומתי בסגנון אמריקאי, וחזרו לארצות הברית ב־1951. הם התיישבו בבוורליווד, שכונה אמידה שכיום הייתה מתוארת כ״צמודה לבוורלי הילס״. לפני 20 שנה עברו סוף סוף לתוך בוורלי הילס עצמה, בזמן שאפשר לילדיהם ללמוד בתיכון בוורלי הילס הנחשב. דלשד אומר שראה בעיר מקום ״מרגש מאוד, ובכל זאת בטוח מאוד״, ומקום אידאלי ממש לגדל בו את משפחתו.

עד אז כבר משכה העיר אוכלוסייה יהודית פרסית ניכרת, אומר דלשד. באותה תקופה היו הפרסים כרבע מחברי סיני טמפל, שאליו הצטרף, הוא מתעקש, בגלל אופיו האשכנזי ולא למרות זאת. מוקד המשיכה העיקרי לרבים, הוא מציין, היה בתי הספר של בית הכנסת. ״הפרסים מעולם לא היו אורתודוקסים במידה שלפעמים מייחסים להם״, הוא אומר. ״הם נוסעים לבית הכנסת בשבת, ומרגישים הרבה יותר בבית בקהילות קונסרבטיביות״.

דלשד ראה בחברות בבית הכנסת גם דרך לקדם את השתלבותו ואת השתלבות קהילתו בקהילה היהודית הרחבה יותר. למשל, הוא היה הפרסי הראשון שהצטרף למועדון הגברים של בית הכנסת, וב־1999 כיהן שתי כהונות רצופות כנשיאו. הוא סייע להוביל את המאמץ לגשר על הקרע העמוק שבין המתפללים הפרסים והלא פרסים.

״ניסיתי לחנך את שתי הקהילות״, אמר ל״ריפורט״. הוא עודד את הפרסים, למשל, לדבר אנגלית בבית הכנסת, ובמקביל הפציר באחרים לא להיעלב כשלא עשו זאת. ״הפרסים לא ניסו להדיר אחרים. הם לא רצו להיראות זה בעיני זה כמי שמשוויצים באנגלית שלהם״.

דלשד השתמש בכישורי התקשורת והניווט שטיפח בסיני כדי לזכות במושב במועצת עיריית בוורלי הילס. בטקס השבעתו למועצה, למשל, דאג שיושבע בידי התושב המקומי מקס וב, ששרד חמש שנים במחנות המוות הנאציים, ואז ״בנה לעצמו כאן חיים נפלאים והפך לפילנתרופ ענק״. ההצעה לווב, אומר דלשד, לא הייתה רק ניסיון לכלול את הקהילה היהודית הלא פרסית בחגיגותיו. ״התכוונתי שזה יהיה מסר ישיר לאיראן״, הוא אומר, בהתייחסו להכחשת השואה הבולטת כיום באיראן.

הוא ממשיך לדבר על תוכניותיו כראש העיר המוכרת הזאת. ״אנשים בכל העולם אוהבים לחשוב על בוורלי הילס כמרכז של יוקרה וזוהר״, הוא אומר. ״אבל יש לנו אותן בעיות כמו בכל עיר אחרת. אנחנו צריכים למלא בורות בכביש, לשמור שהתנועה תזרום ולהוציא מחצית מתקציבנו על משטרה, ביטחון וכיבוי אש. אבל חשוב עוד יותר, יש כאן הרבה אנשים שחיים בדירות ומצבם רחוק מלהיות טוב כמו זה של כמה משכניהם. אנחנו צריכים לתת מענה גם לצרכים שלהם״.

ב־1999, לאחר שסיים את כהונתו כנשיא סיני טמפל, ביקר דלשד באריאל, המכונה בירת צפון הגדה המערבית. הוא התרשם מהנתבים האלחוטיים המחברים בעיר בתי ספר, ספריות ומוסדות אחרים, ומהשימוש במצלמות וידאו לצורכי ביטחון. דלשד, שבאמפקס נהג לשנות כוננים קשיחים כדי להגדיל את קיבולתם, אומר שהביקור ״נתן לו השראה״ לקדם מאמצים להפוך גם את בוורלי הילס ל״עיר חכמה״.

באחת מפעולותיו הראשונות כראש עיר העניק דלשד את מפתחות העיר למלכת איראן הגולה, פארה פהלווי, כיום בת 70 ואייקון הן בבוורלי הילס, שבה היא מתגוררת, והן בשאר הפזורה האיראנית. האירוע סיפק הזדמנות להתחכך בפרסים לא יהודים רבים, שלדבריו אינם שותפים כלל לעוינות המשטר האיראני כלפי יהודים, ואף גאים מאוד בכך שבן ארצם נעשה ראש עיר של עיר אמריקאית בולטת כל כך.