פתיחתו בלוס אנג׳לס של מוזיאון שואה בעלות של 50 מיליון דולר החריפה את הוויכוח על הדרך לשמר את זכרם של ששת המיליונים. מצד אחד ניצבים הקוראים להערכה מחודשת ומפוכחת; מן הצד האחר, אלה המבקשים להשאיר את הפצע פתוח.
בראשית הייתה שתיקה. הנושא לא נלמד בבתי הספר וכמעט לא הוזכר ברומנים, בסרטים ובספרי ההיסטוריה. אולי איש לא ידע מה לומר. הישראלים התביישו בקורבנות, שנחשבו בעיניהם לפסיביים; יהודי אמריקה התביישו בפסיביות שלהם עצמם, בכך שלא עשו יותר להצלת מי שהותירו מאחור באירופה.
ומלבד זאת, היה עניין דחוף יותר מהתמודדות עם משמעות השואה: השיקום. הניצולים בנו מחדש את חייהם ושגשגו. בארצות הברית קמה קהילה יהודית חזקה ובטוחה בעצמה. בישראל התייצבנו מול מיתוס האפוקליפסה הנאצי עם מיתוס גאולה משלנו. אלכימיה יהודית: הפיכת המוות לחיים. כאילו הישרדותנו לאורך מאות השנים לא הייתה אלא חזרה לקראת 1945.
אבל אחרי השתיקה באה הזעקה. כאדם שהדחיק טראומה במשך זמן רב, חשו היהודים לפתע צורך דחוף לדבר, לגרום לאחרים להבין אותנו, לגרום לעצמנו להבין.
השתיקה נשברה לראשונה במשפט אייכמן ב־1961; אבל חשבון הנפש החל רק עם מלחמת ששת הימים ב־1967. ניצחונה של ישראל העניק ליהודי אמריקה אומץ להתמודד עם גורלה של יהדות אירופה; ואילו, באופן פרדוקסלי, בידודה של ישראל בשבועות שקדמו לניצחון ובשנים שלאחריו ערער את ביטחונם העצמי של הישראלים ואפשר להם להזדהות יותר עם בדידותם של יהודי אירופה.
ב־25 השנים שחלפו מאז מלחמת 1967 התרבו מאוד תוכניות הלימוד וההנצחה של השואה. מיוהנסבורג ועד מונטווידאו נפתחים מוזיאונים וארכיונים של השואה. בארצות הברית לבדה פועלים יותר מ־75 מרכזים, רובם נוסדו ב־15 השנים האחרונות. וכעת יש גם שני מוזיאוני ענק: מוזיאון השואה של ארצות הברית בוושינגטון, שיעלה 168 מיליון דולר וייפתח בקרוב; ובית השואה/מוזיאון הסובלנות של מרכז שמעון ויזנטל בלוס אנג׳לס, שנפתח זה עתה בעלות של 50 מיליון דולר. בקרוב ייערך טקס הנחת אבן הפינה למוזיאון שלישי, מרכז בניו יורק שעלותו 35 מיליון דולר.
בישראל החל חינוך מסודר בנושא השואה רק בסוף שנות השבעים; כיום נדרשים תלמידי התיכון להקדיש לנושא 30 שעות בסך הכול — שליש שלם מן הזמן המוקדש ללימוד ההיסטוריה היהודית כולה. מסעות בתי הספר למחנות המוות בפולין מתרבים. השואה היא נושא מרכזי ביצירתם של אמנים ישראלים, מן הסופר הצעיר הפופולרי ביותר במדינה, דויד גרוסמן, ועד זמר הרוק הפופולרי ביותר שלה, יהודה פוליקר.
אבל דווקא בשעה שעוצמת הזיכרון מגיעה לשיאה, עולות שאלות חדשות בנוגע לעיסוק האובססיבי שלנו בשואה. בסתיו האחרון עוררה שרת החינוך שולמית אלוני סערה כשמתחה ביקורת על מסעות בתי הספר למחנות המוות. התלמידים ״צועדים בדגלים פרושים, כאילו באנו לכבוש את פולין״, אמרה. לראשונה מקים משרד החינוך ועדה לבדיקת השפעתם של המסעות האלה על התלמידים — למשל, האם מקצתם חוזרים עם שנאת זרים, כפי שטוענים המבקרים.
המחלוקת על חינוך בנושא השואה — שבעבר היה כאן אחד הנושאים המעטים שנהנו מהסכמה כללית — היא אחד מכמה סימנים לכך שהחל שלב חדש ביחסם של היהודים לתקופה הנאצית: אחרי ההדחקה הראשונית של הזיכרון ושחרורו בהמשך, השואה נכנסת סוף־סוף אל ההיסטוריה.
דור הניצולים, שהיה חלוץ הנצחת השואה, הולך מן העולם. ד״ר יצחק ארד, פרטיזן לשעבר שלחם בנאצים ועומד זה שני עשורים בראש יד ושם, רשות הזיכרון לשואה ולגבורה הנתמכת בידי המדינה, יפרוש ביולי; ניצולים אחרים המסייעים בניהול המוסד פורשים אף הם. את מקומם תופסים בני הדור שלאחר השואה.
אין פלא שהסתלקותו של דור הניצולים חופפת להערכה מחודשת של מקומה של השואה בתודעה היהודית. אבל לצד האובייקטיביות החדשה יש גם תגובה הפוכה: ניסיון של אחדים ״לשחזר״ את האסון מבחינה רגשית, דווקא כדי שיישאר פצע פתוח. הגישה שתזכה לעדיפות תסייע לעצב את עתיד הזהות היהודית ואת מקומם של היהודים בעולם.
התבגרותו של הזיכרון
סימנים לאובייקטיביות החדשה ניכרים ביד ושם. בסוף השנה שעברה חשף המוזיאון אגף ששופץ מחדש — השלב הראשון בשינוי כולל המתוכנן בו. השינוי המשמעותי ביותר הוא אולי אופן הצגתה של ההתנגדות היהודית לנאצים. במקום להתמקד במקרים בודדים של מרד מזוין, כפי שעשה יד ושם בעבר, התצוגה החדשה מדגישה דרכי תגובה מגוונות, מפעילות תרבותית מחתרתית ועד הברחת מזון לגטו. ״הדגשנו את התושייה היהודית״, אומר מנהל המוזיאון, יצחק מייס, בן 40.
השינוי הזה משקף תמורה עמוקה ביחסם של הישראלים לקורבנות באירופה — מבוז לאמפתיה של ממש. הצורך לשלול באופן סמלי את השואה באמצעות האדרת ההתנגדות המזוינת נחלש עם הזמן. נקודת המפנה הגיעה אחרי מלחמת יום הכיפורים הטראומטית ב־1973. ״לפתע ראו הישראלים שאפשר לעמוד בפני חורבן גם כשיש לך צבא חזק״, אומר שלמי ברמור, בן 47, העומד בראש תחום החינוך ביד ושם. מכיתות התיכון ועד הרצאות בצבא, המרד המזוין מוצג כעת רק כאחת מכמה דרכים שבהן התנגדו היהודים. אנשי החינוך הצליחו עד כדי כך שסטיגמת ה״כצאן לטבח״ כמעט נעלמה. הניצולים, שצעירים ישראלים כינו אותם בלעג ״סבון״ בשנות החמישים, הם כיום גיבורים. (ראו גם: ״לא כצאן״, עמוד 55.)
ההכרה המאוחרת הזאת במורכבותה של סוגיית ההתנגדות היא חלק ממה שברמור מכנה ״אוריינות תרבותית״ חדשה בנושא השואה בקרב צעירים ישראלים. ״תלמיד המסיים תיכון לא רק יכול לזהות מושגי יסוד כמו ׳סלקציה׳ וליל הבדולח, אלא מבין איך התפתח תהליך ההשמדה״, הוא אומר.
הבשלות החדשה ניכרת גם במחקר. לדור המייסדים של חקר השואה באוניברסיטאות בישראל הייתה שליחות: להפריך את מיתוס הפסיביות היהודית. אבל חוקרים צעירים נושאים פחות מטענים שאינם אקדמיים. ״יש לנו פחות חשבונות לסגור״, אומר אפרים זורוף, בן 44, ראש משרד מרכז ויזנטל בישראל. זורוף, המשלים דוקטורט על מאמצי ההצלה של האורתודוקסים באמריקה בזמן המלחמה, מוסיף: ״כשהתחלתי לחקור, רציתי להוכיח שהאורתודוקסים היו פעילים בהצלה. אבל עכשיו מעניינות אותי יותר הדילמות המוסריות שעמדו בפני המצילים.״
אפילו בפוליטיקה ניכרת התפכחות חדשה. פוליטיקאים ילידי ישראל נוטים להשתמש ברטוריקה של השואה הרבה פחות מקודמיהם ילידי אירופה: ראש הממשלה לשעבר מנחם בגין, למשל, הזכיר דרך קבע את התקופה הנאצית, ואילו בנו בני, פוליטיקאי נוקשה לא פחות, מזכיר אותה לעיתים רחוקות. ואכן, נראה שהשואה עוברת מן הזירה הפוליטית לזירה התרבותית — מן הקולקטיבי אל האישי.
גם בקרב יהודי אמריקה יש סימנים לבשלות חדשה. ביקורתם של אינטלקטואלים, כגון הסופר הבוסטוני לאונרד פיין והרב הרולד שולווייס מלוס אנג׳לס, על ניצול השואה מתחילה לחלחל אל הזרם המרכזי. למשל, כבר אין שערורייה בגינוי המגבית היהודית המאוחדת על השימוש בשואה בפניות לגיוס תרומות. ״הדבר נאמר פעמים רבות כל כך, שהביקורת נעשתה מקובלת״, אומר ג׳יימס יאנג, פרופסור ללימודי יהדות באמהרסט ומומחה להנצחה.
ב־22 באפריל 1993 ייפתח מוזיאון השואה של ארצות הברית: 240 אלף רגל רבועה בלב הבירה, סמוך לאנדרטת וושינגטון ולאנדרטאות ג׳פרסון ולינקולן. היוזמה להקמת המוזיאון באה מן הנשיא דאז ג׳ימי קרטר ב־1978, בין השאר כדי לפייס את היהודים על מכירת מטוסי F-15 לסעודיה. הקונגרס תמך במיזם פה אחד, העניק את הקרקע והקצה 18.5 מיליון דולר לתחזוקה בשנה הראשונה. בעיני הניצולים, שגייסו את מרבית עלויות הבנייה, מסמל המוזיאון את מקומם המבוסס בחברה האמריקאית, וגם את מקומה של יהדות אמריקה.
״אילו הוקם המוזיאון הזה לפני דור, היו בונים אותו בניו יורק ומכוונים אותו לקהילה היהודית״, אומר מנהל מיזם המוזיאון, מייקל ברנבאום. ״היום הוא בוושינגטון ומכוון לעם האמריקאי.״
המוזיאון מסמל את ביטחונם העצמי של יהודי אמריקה לא רק כאמריקאים אלא גם כיהודים: יהדות אמריקה מכריזה במשתמע על עצמאותה מן ההגמוניה הישראלית בתחום הנצחת השואה. הנהגת יד ושם חוששת, ואפשר להבין מדוע. עד כה היה יד ושם המרכז העולמי הבלתי מעורער לחינוך בנושא השואה, ואירח קבוצות של מורים יהודים ולא־יהודים בסמינרים של קיץ. כעת חושש המנהל ארד שאנשי חינוך אמריקאים יפסיקו לבוא לירושלים ויפנו תחת זאת לוושינגטון, וכך יערערו את מרכזיותה של ישראל בלימודי השואה. הוא גם מזהיר מתחרות על ארכיונים וחפצים מן התקופה הנאצית בין יד ושם — שבקושי מסתדר עם תקציב שנתי של 12 מיליון שקל, 4.5 מיליון דולר, שרובו מגיע מן הממשלה — לבין מוזיאונים זרים עתירי תקציב יותר, כמו זה שבוושינגטון.
עם המוזיאון בוושינגטון, השואה יוצאת מן ה״בעלות״ היהודית הבלעדית אל העולם. גם בכך ניכר ביטחונם העצמי של יהודי אמריקה ברלוונטיות של המסר שלהם ללא־יהודים. הרב אירווינג גרינברג, תיאולוג ואחד הכוחות המרכזיים בהקמת המוזיאון בוושינגטון, אומר: ״היהודים תמיד סייעו לשנות את העולם באמצעות סיפור ניסיונם ההיסטורי. עכשיו אנחנו עושים זאת עם השואה.״ מסר המוזיאון, אומר ברנבאום, ידגיש ערכים אמריקאיים של סובלנות בין גזעים ושלטון החוק. ״השואה הייתה חוויה אוניברסלית שהתרחשה על גופו של העם היהודי״, הוא אומר.
הפרזותיו של הזיכרון
אבל לצד הסימנים המתרבים לבשלות חדשה, יש גם עדויות למגמה הפוכה — ניסיונות כמעט נואשים ״להעביר את המסר״ לפני שהשואה תיעלם אל תוך ההיסטוריה. במוזיאון השואה בספרינג ואלי שבניו יורק, למשל, מסדרון צפוף מדמה את קרונות הבקר שבהם גורשו יהודים למחנות. הכניסה למוזיאון בדאלאס עוברת דרך קרון בקר — קרון אמיתי שיובא מפולין. אפילו יד ושם, שבדרך כלל נוקט גישה מאופקת, פנה למניפולציה רגשית. אתר ההנצחה שלו למיליון הילדים שנרצחו בשואה, שנבנה ב־1987, הוא אולם חשוך דמוי מנהרה, מוקף במראות המשקפות מספר אינסופי לכאורה של נרות; קול מוקלט מקריא את שמות הילדים המתים. ״אתר ההנצחה צריך להיות חמור ופשוט״, אומר לאונרד פיין. ״במקום זאת, הוא מלאכותי.״
המיזם השנוי ביותר במחלוקת, בהפרש גדול, הוא מוזיאון הסובלנות של מרכז ויזנטל בלוס אנג׳לס. עם פתיחתו ב־8 בפברואר מצאה הגישה להנצחת השואה באמצעות מניפולציה רגשית את מרכזה הרוחני. המוזיאון מציע סיור מודרך דרך שחזורים מבוימים של השואה, מקולות מוקלטים של פקידים נאצים המתכננים את הפתרון הסופי באנגלית במבטא גרמני ועד שחזור הכניסה לאושוויץ, כולל זרקור. (ראו מסגרת.)
את מוזיאון הסובלנות תכנן ג׳יימס גרדנר, שעיצב את בית התפוצות המצליח בתל אביב. אבל המבקרים, המשתמשים במילים ״הוליווד״ ו״דיסנילנד״ לתיאור המוזיאון בלוס אנג׳לס, אומרים ששיטות המתאימות להנגשת תרבות לקהל הרחב נעשות גרוטסקיות כשמיישמים אותן על השואה.
מנהל המרכז, הרב מרווין הייר, אומר שהמבקרים ״מקנאים״ בהצלחתו. ״אם רוצים לשמור את השואה בסוד, אפשר להקים מקום שיש בו הרצינות החגיגית של חדר קריאה של הכנסייה המדעית הנוצרית. כש׳רוויזיוניסטים׳ מכחישים שהשואה התרחשה, אין לנו אפשרות לשמור על פרופיל נמוך. אנחנו מרכז חינוכי מודרני המשתמש בשיטות מודרניות.״ ואכן, סגנונו הישיר של הייר — לרבות אזהרות מפני האפשרות של שואה אמריקאית — זכה לפופולריות עצומה: המרכז, שנוסד לפני 15 שנה בלבד, מחזיק רשימת תפוצה של כמעט 400 אלף איש ותקציב שנתי של 12 מיליון דולר.
אם מרכז ויזנטל הוא הסמל האמריקאי לחינוך בלתי מרוסן בנושא השואה, יש הרואים את מקבילו הישראלי במסעות תלמידי התיכון לפולין.
שלמי ברמור מיד ושם מתאר מפגש שבו השתתף בין פקידי משרד החינוך לתלמידים שזה עתה חזרו מפולין: ״ילדה אחת מחתה דמעה והכריזה שלעולם לא תעזוב את ישראל. הפקידים היו מאושרים: הם קיבלו את מה ששילמו עליו. אני הרגשתי בחילה. זה לא היה חינוך, זה היה תיאטרון. מעניינים אותי הילדים שלא נושאים נאומים: אלה סיפורי ההצלחה, אלה שיושפעו בטווח הארוך. אנחנו חושבים שאפשר להפחיד ילדים ולגרום להם להיות ציונים?״
מאז 1988, שבה החלו המסעות, שלח משרד החינוך כ־6,000 תלמידים לפולין; ואולי 2,000 נוספים ייסעו השנה. נוסף על כך מתקיים מצעד החיים העצמאי, הממומן באופן פרטי: מסע בן שבוע באביב של צעירים יהודים מן התפוצות וישראלים, ששיאו צעדה שקטה מאושוויץ לבירקנאו; אחריה טסים הצועדים לישראל. המצעד ב־1991 משך 5,000 צעירים, מהם 600 ישראלים. המשתתפים מתארים אותו כאחד השיאים הרגשיים של חייהם. עד כמה רגשי, אפשר ללמוד מן הנתון הבא: בשנה שעברה טיפלו הרופאים שליוו את המצעד ב־167 מקרים של מה שהמנהל מייקל ברל מכנה ״אובדן שליטה זמני״, מהתעלפות ועד נשימת יתר.
ברל אומר שהמדריכים מכינים את הצועדים באמצעות דיונים קבוצתיים בכל שלב של המסע. ״אנחנו לא פשוט משליכים ילדים אל תוך המחנות. אנחנו מכניסים אותם לחוויה בהדרגה ומוציאים אותם ממנה בהדרגה.״
אבל מה שמטריד מקצת המבקרים אף יותר מן הסגנון הוא המסר שמעבירים המסעות הקבוצתיים לפולין. עקרונית, אומר ברמור, מסע כזה יכול להיות כלי חינוכי ״יצירתי מאוד״, המעורר תלמידים לחשוב על מגוון נושאים. אבל, הוא מוסיף, מורים בוחרים לעיתים קרובות במסר ציוני ״פשטני״, שהוא תקף כשלעצמו אך אינו שלם. ״לשואה יש משמעויות אוניברסליות ויהודיות. אם נדגיש רק אחת, נהפוך אותה לקלישאה. מסע לפולין צריך להקנות ענווה, ולא למלא אותך בסמליות תוקפנית.״
יש שאכן חוזרים מפולין תוקפניים פחות. ״אני מכיר ילדים מהימין הקיצוני שאחרי ביקור באושוויץ מבינים שצריך לכבד את אנושיותם של הערבים״, אומר משה מזור, איש עסקים מלוד המלווה בהתנדבות קבוצות של צעירים, רובם ספרדים, לפולין.
ובכל זאת, כאילו כדי לאשש את אזהרותיו של ברמור, מייקל ברל אוהב לספר על הפעם שבה משתתפים נלהבים באחד ממצעדי החיים נכנסו לנמל התעופה בוורשה בשירה רמה. ״לפתע צעק שוטר פולני, במדים שנראו כאילו יצאו מסרט: ׳אתם תהיו בשקט!׳ בהתחלה כולם השתתקו. אבל אז מישהו התחיל לשיר את ׳התקווה׳, ההמנון הישראלי, וכולם הצטרפו. זו הייתה ׳התקווה׳ זועמת.״
משמעויותיו הסותרות של הזיכרון
ההסכמה היהודית היחידה בנוגע לשואה, מציין אפרים זורוף, ״היא על העברת הזיכרון״. ואכן, אין ״לקח״ יחיד. בעיני מקצת היהודים, רצח העם הנאצי מלמד על הצורך לגלות נדיבות כלפי כל העמים הסובלים; בעיני אחרים, על הצורך לעזור ליהודים בלבד. השואה השפיעה על אחדים להיעשות נצים, ועל אחרים להיעשות יונים. יהודים דתיים שואבים השראה מאמונתם של רבים מקורבנות הנאצים, ואילו אגנוסטים מוצאים בעצם קיומה של השואה אישוש לספקותיהם.
יהודי אמריקה וישראלים כאחד משתמשים בדרך כלל בשואה כדי לחזק את האידיאלים המנחים של ארצם. אצל יהודי אמריקה מדובר בשיתוף פעולה בין קבוצות אתניות; אצל הישראלים, בהסתמכות היהודים על עצמם. הדרכים השונות מאוד שבהן מתחילים ישראלים ויהודי אמריקה לתפוס את השואה עשויות להביא לכך שהטראומה שאיחדה פעם את שתי הקהילות תהיה לעוד מקור חיכוך ביניהן.
המוזיאונים בוושינגטון ובלוס אנג׳לס עשויים להאיץ את התהליך הזה, באמצעות חיזוק מה שמייקל ברנבאום מהמיזם בוושינגטון מכנה ״האמריקניזציה של השואה״. אף שהם מתמקדים ביהודי אירופה, המסר הסופי שלהם אמריקאי: פלורליזם וסובלנות. בה בעת חיזקו המסעות לפולין את אופיו הציוני של החינוך בנושא השואה בישראל: הלקח מן התקופה הנאצית הוא שאין קיום בר־קיימא לחיים בתפוצות. ואף שהתצוגה החדשה ביד ושם מכירה לראשונה בקורבנות הלא־יהודים של הנאציזם, המסר המרכזי שלה עודנו מגולם בתמונת הסיום של המוזיאון: צילום של ניצולים יורדים מן האונייה אל חוף ישראל.
נטל הזיכרון
עליית תודעת השואה חפפה למתקפה על ישראל מצד הברית הערבית־קומוניסטית של העולם השלישי אחרי 1967, וגם ניזונה ממנה. זו הייתה תקופה קודרת ליהודים: בעולם שבו הרגשנו פעמים רבות כמעט חסרי ידידים, החלו רבים לראות בשואה דבר הרלוונטי לא רק לעברנו אלא גם להווה שלנו.
אבל הגוש שקידם את בידודה של ישראל התפורר. לישראל יש כיום יותר שגרירויות ברחבי העולם מאי פעם; החלטת האו״ם ״ציונות היא גזענות״, סמל הדמוניזציה שלנו, בוטלה. אמנם העולם עודנו מקום מסוכן ליהודים, כפי שמוכיחות העלייה באלימות הנאצית בגרמניה ובגזענות באירופה כולה. אבל הוא מציע גם הזדמנויות שלא היינו מעלים בדעתנו.
אחד הטיעונים המשכנעים ביותר בעד חינוך בנושא השואה הוא שבלימוד התקופה הנאצית אנחנו מבינים טוב יותר את העולם, וכך משפרים את סיכויי הישרדותנו. אבל בעולם שנעשה לפתע מורכב יותר, יש התוהים כעת אם העיסוק האובססיבי שלנו בשואה עלול להשיג דווקא את התוצאה ההפוכה: להפוך אותנו לחשדנים ונוקשים, שאינם מסוגלים להבחין בין איום להזדמנות.
מטרתה של הציונות הייתה להחזיר את היהודים למעמד של אומה בין האומות. אבל חינוך בנושא השואה יכול להעביר מסרים סמויים בדבר ההפרדה המהותית בין גורלם של היהודים לגורל האנושות. יש, למשל, נטייה לדבר על ״העולם״ ועל ״היהודים״ כאילו היו שתי ישויות נפרדות. אפילו הצגת מצילים לא־יהודים כתרופה לפסימיות היהודית ביחס לאנושות עלולה להשיג תוצאה הפוכה: עצם המונח שבו משתמשים, ״חסיד אומות העולם״, מרמז על החריג המעיד על הכלל.
השואה נעשתה כרטיס הביקור שלנו, הדרך שבה אנחנו מציגים את עצמנו לעולם. לאונרד פיין אומר: ״המוזיאון בוושינגטון אומר שהדבר הראשון שהעולם צריך לדעת על היהודים הוא שאנשים ניסו להרוג אותם.״
נכבדים זרים המבקרים בישראל מובאים לעיתים קרובות ליד ושם כבר ביום הגעתם הראשון. ב־11 במרס 1991 נחת בישראל מזכיר המדינה ג׳יימס בייקר לביקורו הראשון בה; הוא נלקח היישר מנמל התעופה ליד ושם. סיור החובה נועד לעורר אצל המבקרים רגישות לצורכי הביטחון של ישראל. ועם זאת, ייתכן שהוא משדר מסר הפוך: שתפיסת המציאות שלנו מעוותת בשל טראומות העבר. חששותיה הביטחוניים של ישראל נובעים מגורמים מדיניים וגאוגרפיים אובייקטיביים; אזכור השואה רק מערער את הרצינות שבה מתייחסים לפחדינו.
שום קול אחראי בתוך הקהילה היהודית אינו מציע שנתעלם מן השואה ונחזור לשתיקה ששררה לפני 1967. עם ששרד במידה רבה בזכות הזיכרון אינו עומד לשכוח את העובדה שכמעט הושמד.
ובכל זאת, גישה בלתי ביקורתית לעבר עלולה להיות מסוכנת כמו הדחקתו. תומכי הנצחת השואה מצטטים לעיתים קרובות את האמרה הזאת של הבעל שם טוב, מייסד החסידות: ״בזכירה טמונה הגאולה.״ אבל כפי שמראה הוויכוח הנוכחי, זכירה ראויה עשויה להיות חשובה לא פחות מעצם מעשה הזיכרון. בהשתתפות ג׳יי־ג׳יי גולדברג בניו יורק, שלי טייטלבאום בלוס אנג׳לס, אלן באש בוושינגטון וג׳ולי צוקרמן בירושלים.