לפני כחודשיים ניצב ד״ר מארק קפריטו, סגן המנהל הקשוח של תיכון אגורה, פנים אל פנים מול אחת ההתפתחויות החריגות ביותר בתולדות הציונות: כנופיה של ילדים יהודים טובים.
זה התחיל, כפי שדברים כאלה מתחילים מן הסתם לא פעם, בהערה לא יפה בחצר בית הספר. ועוד לפני שהספקתם לומר — חס וחלילה! — קולומביין, כבר ישב סגן המנהל על זנבו של האחראי. מישהו הזכיר שהחשוד במעשה טען שהוא משתייך לחבורה המכונה Jew Crew, ״החבורה היהודית״. זה כבר תפס את תשומת לבו. כעשרת הנערים שנאמר כי הם נמנים עם הכנופיה המתבגרת נקראו להתייצב במשרדו.
החבורה הורכבה ברובה מתלמידי כיתה י׳, בניהם של מהגרים ישראלים אמידים, משכילים בדרך כלל ומעורים היטב בסביבתם. הנערים כתבו שיר גס ומלא התרברבות בשם ״Got Bagels״, שמילותיו, בסגנון היפ־הופ, הצליחו להשפיל לא־יהודים, נשים ושחורים: ״יש לכם חזרת כמונו, יש לכם שכל כמונו? […]״. השיר הועלה לנאפסטר.
מדוע, שאל קפריטו את הנערים, הם חשים צורך לחקות את התנהגותם של נערי כנופיות — ואת מוסכמות הפזמונאות שלהם? תיכון אגורה התאפיין בהיעדר בולט של מתיחות אתנית ואלימות כנופיות. מי צריך כאן ״חבורה יהודית״?
הנערים גמגמו תשובות והשפילו מבט. השיר, סיפרו כמה מהם אחר כך לחברים, נכתב בהומור. וכל קשר בין מה שכונה Jew Crew לבין התקרית המצערת בחצר בית הספר שהציתה את המהומה היה מקרי.
מבחינתו של קפריטו, כל הפרשה נסבה על הערה לא שקולה של נער אחד, שכעת כבר ננזף כראוי והתחרט. ככלל, לעומת זאת, הנערים הרשימו אותו: חבורה חברותית, בטוחה בעצמה ומוכשרת, פיקחית, עליזה ומסתגלת, שלא נפלה משום קבוצת צעירים שפגש. ״הם באמת ילדים נהדרים, כל אחד ואחד מהם״, אמר.
כך מסתיים סיפור ישראלי מובהק בעיירה הזאת, המונה 21 אלף תושבים ושוכנת כ־29 קילומטר בלבד ממערב למפגש הכבישים 101 ו־405. בשני העשורים שחלפו מאז התאגדה כעיר, התפתחה אגורה, שיושביה הראשונים היו בני הצ׳ומאש, למקלט ביתי וחמים לקהילה יוצאת דופן ורבת הישגים של מהגרים דוברי עברית.
אבל במקום להידרדר לאסון — כפי שניבאו דורות של פקידים ישראלים ופרשנים ציונים לאותם אומללים שהתפתו לסיר הבשר האמריקאי — כ־750 המשפחות הישראליות שהתיישבו כאן דווקא הסתדרו יפה מאוד. נהדר, אפילו.
ייחודה של המובלעת הישראלית באגורה חורג הרבה מעבר להופעתה, ואולי להקמתה מחדש, של כנופיה אתנית בכאילו. אפשר לומר שהתושבים האלה מציעים וריאציה ישראלית לחוויית הסְפָר האמריקאית.
בעבור הבאים לכאן, המסע הפיזי מן המובלעות הישראליות בפיירפקס או בנורת׳ הוליווד מערבה, אל מקומות כמו אגורה, קלבאסס ווסטלייק, מסמן מסע נפשי מחולל שינוי לא פחות מן ההחלטה שהביאה אותם לארצות הברית, או גרמה להם להישאר בה.
עד שהם מתיישבים כאן, למשל, נדמה שישראלים רבים החיים מחוץ לארצם כבר נגמלו מן הנטייה הידועה של בני ארצם לשבת על המזוודות. במקום לייחל ליום שבו יוכלו לעזוב את ארץ ההזדמנויות ולשוב אל הארץ המובטחת, רבים מהם — ובהם התושבת הוותיקה רעיה שגיא, המנהלת את הספרייה הציבורית המקומית — סבורים עתה שאגורה היא הבית שיתקשו לשוב ולמצוא אם יחזרו אי פעם לישראל.
״היא מזכירה לי״, אמרה שגיא לג׳ואיש ג׳ורנל, ״את נס ציונה כפי שהייתה כשגדלתי בה. ולא רק לי. כשבני המשפחה שלי באים לביקור, כולם אומרים את זה״.
איש אינו יודע מדוע נמשכו הישראלים הראשונים דווקא לאגורה. אולי הגבעות המשתפלות מדרום לכביש המהיר קרצו להם, והציעו די מרחב למדורות ל״ג בעומר השנתיות ולתחרויות בחץ וקשת — מנהגים ופעילויות ישראליים שכבר אי אפשר לקיים בעמק סן פרננדו.
ואולי פשוט יש כאן יותר מרחב לישראלים, המסתייגים מכמה מהיבטיהם של החיים היהודיים המאורגנים בארצות הברית, לעצב אורח חיים לטעמם. במובן זה, כמובן, הם אינם שונים כל כך מגלים קודמים של יהודים שהיגרו מן החוף המזרחי. הרב הרולד שולווייס, מקהילת ואלי בית שלום באנסינו, אמר לא פעם שהגיע לעמק מפני שניו יורק הייתה נוקשה ומקובעת מדי מכדי לפנות מקום לגישות חדשות.
למרות ה־Jew Crew, דווקא ילדיהם של הישראלים האלה הצליחו לחמוק מרבים מן הבלבולים והמלכודות שנחזו לצאצאיהם של מי שחיים בין שתי תרבויות. ייתכן שאינם רואים בעצמם יהודים אמריקאים במובן המקובל, וגם לא ישראלים במובן הקלאסי של הוריהם או בני דודיהם.
אבל זיקתם למולדת היהודית, המתבטאת לא רק בנוכחות העברית בבית אלא גם בהשתתפות במסגרות העשרה שונות, ובהן בית הספר העברי אלונים שמנהלים ומממנים ההורים, מוסיפה להיות מקור של כוח ולא של התפזרות. כל הסימנים מעידים שלא זו בלבד שהזיקה הזאת תתקיים לאורך זמן, אלא שבסופו של דבר תאפשר להם להעביר את מורשתם לדורות הבאים.
הישראלים הצעירים של אגורה אינם מסתפקים בשימור העברית שלהם: לקראת הלימודים במכללה הם אף משכללים אותה כדי לזכות בנקודות זכות בשפה זרה. ובינתיים, מדי קיץ — ולחלקם גם בחופשת האביב ובפסח — מוטסים לישראל מטוסים מלאים ילדים, שהמעבר בשבילם כבר כמעט טבעי לחלוטין. בסנדלי צבר ובסלנג העדכני ביותר, הם נראים, מדברים ומתנהגים עד מהרה כאילו המקום שלהם.
יתרה מזאת, הוריהם מגלים במהרה ש־MTV נמצאת בכל מקום, ושמכנסיים רחבים ודיבור גס נעשו גינונים — או תחלואים — כלל־עולמיים, גם בישראל. במיוחד בישראל.
גם בני נוער בישראל נודעו כמי שמתנסים באקסטזי ובחומרים מדאיגים אחרים, התנהגות שהוריהם מאמינים כי תדעך עם תחילת השירות הצבאי. בהשוואה אליהם, ובוודאי בהשוואה לצעירי קהילות אתניות אחרות בלוס אנג׳לס, שאולי שפר עליהן גורלן פחות, הצעירים דוברי העברית באגורה נראים כמו חברים מצוחצחים בארגון מנהיגות צעירה, גם כאשר כמה מהם מנסים, למרבה הצער, לעשות פוזות של נערי כנופיות.
אין פלא אפוא שכמה מהורי ה־Jew Crew לא מיהרו להשתתף בזעזוע הראשוני של מארק קפריטו.
כאן, במידה רבה בזכות חב״ד, יכולים ישראלים לציין את החגים בלי להצטרף כחברים לבית כנסת. מרכזיותו של בית הכנסת, אומרת סיגי כהן, מנהלת בית הספר אחר הצהריים אלונים, הפועל זה 14 שנה, נותרת המכשול הגדול ביותר להשתתפותם של הישראלים המקומיים בחיים היהודיים האמריקאיים.
״זה פשוט מרגיז אותם נורא״, היא אומרת. ״בישראל, אם אתה רוצה להתפלל, אתה הולך ברחוב לבית הכנסת הקרוב ומתפלל. כאן אתה צריך להתחייב לאלפי דולרים בשנה למען סדר יום שאינו משקף את הערכים שלך או את סדר העדיפויות שלך. הם לא יכולים להבין את זה או לקבל את זה; זה מכעיס אותם, ולכן הם מפנים עורף לקהילה הממוסדת, זו הפוקדת את בתי הכנסת״.
הם פונים — לפחות בכל הנוגע לצורכיהם הדתיים — לחב״ד. הדבר מעניין לנוכח חילוניותה המוצהרת של הקהילה.
אלא שלדברי כהן, זו החמצת העיקר. בישראל, היא אומרת, רוב מוסדות הדת מנוהלים בידי אורתודוקסים, שבמראם ובהליכותיהם קשה לעיתים להבחין בינם לבין שליחי חב״ד שהישראלים פוגשים כאן. בישראל, עם זאת, מנהגי הדת נכפים לא פעם בכוח. באמריקה גובים בעבורם תעריפים שקובעים בתי הכנסת. כאן באגורה, כמו במקומות אחרים, חב״ד מקבלת את כולם בלי לבדוק את דירוג האשראי שלהם.
אם הישראלים אינם נלהבים להצטרף לבתי כנסת, אין פירוש הדבר שמחויבותם לחיים יהודיים זניחה. ישראלים רבים באגורה, למשל, שולחים את ילדיהם למערך יקר של מסגרות לגיל הרך ושל חוגים לאחר הלימודים. ילדי הגן משתתפים בתוכניות במרכז הקהילתי היהודי המקומי, ותלמידי היסודי מצטרפים לא פעם לאלונים, המשלים את לימודיהם בבית הספר הציבורי בתוכנית לימודים ישראלית חילונית למחצה, פעמיים בשבוע.
בית הספר הפך גם למסגרת מפגש להורים, המרבים לארגן פעילויות משפחתיות סביב סוכות, שמחת תורה, פורים, ל״ג בעומר וחגים נוספים, שהזרם המרכזי של יהדות ארצות הברית מציין בהקפדה פחותה במקצת. שכר הלימוד לתלמיד נע בין 90 ל־135 דולר בחודש, וכל אחת מן החגיגות המשפחתיות, הקומזיצים וההפקות האחרות — שרבות מהן נערכו בעבר באולם האירועים פנטזי איילנד, שנסגר מאז — עשויה להסתכם בחשבון נכבד.
בהגיעם לחטיבת הביניים ולתיכון מצטרפים הילדים לא פעם לצופים, שתוכניתם בעברית עדיין פועלת מן המרכז הקהילתי היהודי ואלי סיטיז בוואן נייס — התחייבות לא רק בכסף אלא גם בזמן נסיעה. אחרים נרשמים לתוכנית התיכון העברי של אוניברסיטת היהדות, המקיימת שלוחה במתחם שנשכר מכנסייה מקומית.
בעלות של כמה אלפי דולרים בשנה, הילדים משלימים כאן את ידיעת העברית שלהם — שלעיתים קרובות אינה כוללת שליטה בקריאה ובכתיבה — בלימודי מקורות יהודיים, היסטוריה, מוסר, פילוסופיה ואפילו קולנוע.
העלות הגבוהה של המגורים כאן, ושל קיום אורח חיים ישראלי אותנטי, אינה נראית כמרתיעה את הבאים, אף שתקנות מקומיות המגבילות את הבנייה מייקרות את הדיור. למעשה, האפשרות לחיות כאן בלי ההמולה של פיירפקס או הצפיפות, הפשיעה וההזנחה הפוגעות בחלקים מנורת׳ הוליווד עשויה להיות אחד ממוקדי המשיכה העיקריים.
קחו למשל את איתמר הררי. הררי, דוקטורנט לחינוך באוניברסיטת קליפורניה בסנטה ברברה, ואשתו ילידת ארצות הברית, קנו זה עתה בית באגורה ומתכננים לעבור אליו עם ילדיהם בקיץ.
בסנטה ברברה, אמר הררי, הנוכחות הישראלית מצומצמת, ולכן בואה של משפחה אחת נעשה לאירוע. באגורה הוא מקווה שריבוי האנשים החולקים עמו שפה, תרבות ורקע חברתי־כלכלי יאפשר קשרים רגילים ורחבים יותר.
עם ישראלים אחרים, כלומר.
כמובן, השאיפה לנורמליות הייתה תמיד עניינה של הציונות. רבים מאיתנו החוגגים כעת את יום הולדתה ה־53 של המדינה היהודית ימצאו בוודאי משהו מוזר בכך שיש ישראלים שנאלצים לנסוע עד מחצית העולם, ואז עוד כ־72 קילומטר במעלה הכביש, כדי למצוא את סוג הנורמליות המועדף עליהם.
ובכל זאת, יכולתם של המהגרים לשמר ולטפח את הקשר שלהם עם ישראל מעידה על הנורמליות הגוברת של ישראל עצמה. המדינה היהודית כבר מבוססת דיה, כלכלתה תוססת מזו של מדינות אירופיות רבות, ומקומה בעולם בטוח יותר מבכל תקופה אחרת בתולדותיה. משום כך, מי שבוחרים לעזוב רשאים לעשות זאת בלי להסתכן בנידוי. ואם בעיני רבים מהם אגורה היא סוף הדרך, ייתכן שזה בדיוק מה שהם רוצים.