ככל שאני מבלה יותר זמן בעקבות המועמדים לראשות עיריית לוס אנג׳לס, כך אני מוצא את עצמי מהרהר בהחזרת שלטון הקומיסרים כשיטת ממשל. ואם תרחישים בנוסח ״שחר אדום״ או ״כוננות אדומה״ אינם באים בחשבון, אולי נחפש משהו בדמות ממשלת האחדות הלאומית ששוקלים כעת להקים בישראל. אני לא אומר זאת כדי להתגרות — ובכן, לא רק כדי להתגרות.
פשוט נדמה לי שזה בזבוז עצום של כישרון יקר, יושרה ומחויבות, כששיטת בחירות שבה המנצח לוקח הכול כופה עלינו לבחור רק אחד מן האנשים יוצאי הדופן האלה לראשות העיר ולוותר על האחרים.
איזו תחושה חדשה לקראת בחירות מתקרבות, בהתחשב בדחף לסתום את האף שליווה את מערכות הבחירות הגדולות שעברנו מאז הקיץ בקנדה, בארצות הברית ולאחרונה בישראל. אני כמעט מצטער שבתור תושב קבע ומשלם מסים נאמן, אין לי זכות הצבעה.
מופע הבחירות הנודד לראשות העיר הגיע השבוע לוואלי בית שלום באנסינו, למפגש שהמועמדים טוענים כעת כי הוא רק ה־27 — ולא ה־40, כפי שדיווחתי בשבוע שעבר — מתוך כשמונים עימותים צפויים. בעוד אני נגרר אחריהם, התרגשתי עמוקות, כפי שקורה לי לא פעם, מן האופן המיומן שבו עמד הרב הרולד שולווייס על שפע המועמדים יוצא הדופן העומד לבחירתנו.
״האנשים הנמצאים איתנו הערב״, הכריז בקולו המדוד, ״הם גברים ונשים שבחרו בקריירה של שירות לקהילה. הם יודעים שאין תרבויות בלי ערים, והם יודעים שתפקידם לדאוג שהערים יישארו מתורבתות. שהרי נאמר: דרשו בשלום העיר, כי בלי שלטון צדק איש את רעהו חיים בלעו״.
בוודאי לא הייתה סכנה כזאת בקרב הקהל הזה, בין השאר מפני שמנהגו הנאור של הרב הנכבד הוא שמשתתפים שאולי טרם הוצגו כראוי זה לזה פותחים תוכניות כאלה בחיבוק שכניהם מימין ומשמאל ובשירה נמרצת של ״הנה מה טוב״. לאחר שערכתי בדרך זו היכרות עם יוצא מונטריאול נוסף, אני ממליץ על המנהג הקליפורני להפליא הזה, ומבקש מן המועמדים לשקול לאמצו בישיבות מועצת העיר בעתיד.
הייתי מציע זאת גם לכנסת, אבל אני גם רואה בעצמי אדם מציאותי.
מבחינות רבות, כפי שכבר ציינתי, המועמדים לבחירות באפריל ולסיבוב השני ביוני שותפים לאבחנת התחלואים הפוקדים את העיר. נוסף על כך, נדמה שהם מסכימים בקווים כלליים על האמצעים הדרושים לתיקונם.
אם נשפוט אותם לפי דבריהם, יהיה הנבחר אשר יהיה, אפשר לצפות לדגש מחודש על הקמת מועצות שכונתיות, לדרישה לאחריות אישית רבה יותר מראשי אגפי העירייה — לרבות מפקד המשטרה — לפתרונות מעשיים לבעיות תחבורה ורעש דוחקות ולמאמצים מתמשכים לשיפור מערכת החינוך.
בשבוע שעבר, אולי תזכרו, שאלתי מדוע מועמדים לראשות העיר, שסמכויותיו של העומד בראשה הוגבלו מסורתית לענייני תקציב, מינוי חברי ועדות והטלת וטו, מקדישים זמן רב כל כך לקריאות לרפורמה בחינוך. התשובה, למדתי מחשבת מדינת קליפורניה קתלין קונל ומחבר מועצת העיר ג׳ואל וקס, טמונה בכוחו האפשרי של תפקיד ראש העיר כבמה ציבורית רבת השפעה.
ראש העיר ריצ׳רד ריורדן הצליח להעלות את הרפורמה בחינוך על סדר היום העירוני. המועמדים האחרים, כמעט ללא יוצא מן הכלל, אומרים שיעשו כל שביכולתם כדי לשמור על התנופה. התוצאה עשויה להיות גל של בתי ספר חדשים במתכונת צ׳רטר, פיקוח הורי מוגבר על מורים ומנהלים, תוכניות נרחבות לאחר שעות הלימודים ולקראת גן הילדים, ואם יצליח מתווך הנדל״ן ויו״ר ועדת הפארקים והנופש הנוכחי סטיב סובורוף לממש את רצונו — החלפת מחוז החינוך המאוחד של לוס אנג׳לס במחוזות חינוך שכונתיים.
נוסף על כך, נראה שהמועמדים שותפים לתפיסה שלפיה אף שיש לדרוש מן המשטרה דין וחשבון על פרשת רמפארט, העדיפות הראשונה של העיר חייבת להיות חיזוק המורל השפוף, בלימת עזיבת כוח האדם והיפוך מגמת העלייה בפשיעה והירידה הנלווית במספר המעצרים.
מדוע, שואל אנטוניו ויאראיגוסה, הסתבכו 68 שוטרים מן השורה בפרשת ההתעללויות ברמפארט, אבל לא קצין אחד בדרגת פקד, מפקד יחידה או סגן מפקד המשטרה? מדוע, הוסיף וקס, הוענקה בחשאי למפקד ברנרד פארקס, שכבר משתכר רבע מיליון דולר בשנה, תוספת הצטיינות של 30 אלף דולר? כמה זמן, שאל סובורוף, אפשר להחזיק מפקד משטרה כש־85 אחוזים מאנשיו אינם מרוצים מעבודתם, מהנהגתם ומתנאי העסקתם?
התרופה למכלול התחלואים האלה, כולם מעידים, היא אחריות מוגברת בצמרת; הליכי משמעת הוגנים יותר בדרגים הנמוכים; פיקוח אזרחי מוגבר; דגש על שיטור קהילתי; תמריצים לשוטרים להתגורר בתחומי העיר; שעות עבודה גמישות; פנסיות המשתוות לאלה שבמגזרים מקבילים; ומעל לכול, מפקד משטרה המחויב לרפורמה של ממש.
אם המועמדים נבדלים זה מזה, ההבדלים הבולטים ביותר הם בענייני סגנון. וסגנון, כפי שהעירה קונל, הוא מרכיב בלתי נפרד מכל ממשל עירוני.
ויאראיגוסה מדגיש את הצורך בהסכמה רחבה, באיחוד אוכלוסייה מפוצלת ומקוטבת סביב מטרות וחזון משותפים. סובורוף רוצה פחות דיבורים ויותר מעשים, רצוי כאלה שאינם עולים כסף אבל מגבירים יעילות. הוא מתווך נדל״ן, והעניין שלו הוא ״לסגור״. קונל מדגישה את ניסיונה בניהול גוף ממשלתי גדול ואת הצלחותיה בדרישת דין וחשבון ממוסדות גדולים ומסורבלים.
וקס ימשיך לדחוף לשקיפות רבה יותר בשלטון ולהפסקת התרפסותה של העירייה בפני בעלי אינטרסים.
כולם רציניים בכוונתם, ואני מאמין לכל אחד מהם, וכמדומני כך גם רוב הנוכחים באותו ערב. לא, לא ערכתי מדגם ביציאה כדי לקבוע זאת. די היה להבחין בצליל הצורם היחיד בערב, כאשר סובורוף רמז שיריביו מונעים מחיפוש עבודה שנכפה עליהם בשל הגבלות כהונה. הקהל לא הסכים לקבל זאת. נשמעו אפילו קריאות בוז.
אבל הקהל כמעט התמוגג מנחת כשווקס סיפר כיצד הוריו, שהיו בעבר חברי קהילת ואלי בית שלום, עמלו לפני 29 שנה כדי לעזור לו להיבחר.
״חלקכם זוכרים איך אמי ניהלה את המטה, כי היו לנו רק 24 אלף דולר למערכת הבחירות, ואיך אבי עמד מול גלסונ׳ס וחנויות המזון וחילק כרטיסים שעליהם נכתב ‘הצביעו לבני ג׳ואל’. כשהסתיימה מערכת הבחירות, ארט זיידנבאום המנוח הכין תוכנית מיוחדת בת חצי שעה ב־KCET, לא עליי, אלא על התפקיד שמילאו אמי ואבי בבחירות.
״כשזה נגמר — ואת זה לעולם לא אשכח — שאלו את אבי ואמי: ‘מה אתם רוצים מכל זה?’ ואבי אמר: ‘אני רוצה שהוא יהיה ילד טוב’״.
הוא אכן כזה. כולם אנשים טובים. ואנחנו התברכנו בהם.