הטלפון הגיע ביום רביעי שעבר מאדם בשם ג׳יי אר דורר, תושב אנסינו העובד בבויל הייטס. דורר נסע מערבה ברחוב השביעי ונעצר באור אדום בפינת רחוב סאות׳ בויל. מבט בציור הקיר שעל החומה המקיפה את המוסך מימינו העמיד אותו מול מה שתיאר באוזני הג׳ואיש ג׳ורנל כ״קריקטורה לא מחמיאה של בעל בית יהודי״.
כשעצרתי למחרת בבוקר ליד היצירה, שעדיין הייתה בתהליך עבודה, נוכחתי עד כמה דורר נוטה להמעיט בדבריו.
הוא תיאר את ציור הקיר כמעין ציר זמן המתעד את הנוכחות ההיספנית בקליפורניה. ואכן, הוא נפתח בתמונה פסטורלית של איכר המעבד את שדותיו. אלא שהתמונה מתחלפת עד מהרה בנוף עירוני יותר, ומגיעה לשיאה באם לטינית במטבח דירתה, המאכילה את תינוקה היושב בכיסא גבוה. מחוץ לדלתה, אבוי, יהודי חסידי כרסן ובעל אף מעוקל, שנראה כאילו נלקח היישר מדפי ״דר שטירמר״, הולם בדלת ותובע ״לה רנטה״ — שכר דירה.
ציור הקיר הופיע באזור שמאז ייסודו ב־1880 ועד דעיכתו אחרי מלחמת העולם השנייה נודע כמרכז של יהדות לוס אנג׳לס.
כבישים מהירים ביתרו את השכונה, והיא איבדה הרבה מלכידותה, מאופייה ומקסמה. אף שכמה מבניה הייחודיים עוד מהדהדים חרש ימים יפים יותר, בויל הייטס נבלעה ברובה בגוש העירוני האמורפי המכונה כיום ״מזרח לוס אנג׳לס״. הכנופיות וסחר הסמים ברחובותיה הפכו אותה כמעט להתגלמות הניוון העירוני בן זמננו.
למרות זאת, רבים מתושביה בהווה ובעבר מסרבים לוותר עליה. ציור הקיר הצורם הזה, למשל, ניצב במרחק כשניים וחצי קילומטרים בלבד ממיזם משותף של החברה להיסטוריה יהודית של דרום קליפורניה, מועצת שכונת בויל הייטס ותאגיד הקהילה של מזרח לוס אנג׳לס: הקמת מרכז קהילתי בבית הכנסת המשוקם ברחוב בריד. המבנה, שהוקם בסביבות 1923 ברחוב נורת׳ בריד 247, נותר בית הכנסת האחרון ששרד באזור.
וזה אינו הניסיון היחיד הנעשה כעת להחיות את השכונה. החברה להיסטוריה יהודית, המכון הבינלאומי של לוס אנג׳לס, ארגון Self-Help Graphics, תיכון תיאודור רוזוולט וקבוצת ייעוץ של חוקרים ומומחים מן הקהילה חברו גם ליוזמה בשם Neighborhood Sites and Insights. מטרתה לקדם מחקר בין־תחומי המבוסס על הקהילה, תערוכה ותוכניות לציבור, שיעודדו שיתופי פעולה וחילופי תרבות בין ארגונים, חוקרים ותושבים.
עוד הקלקתי במצלמתי מול ציור הקיר, וג׳יפ נעצר לידי. החלון ירד, והנהגת — אישה לבנה בעלת עיניים ערניות, באמצע שנות השלושים לחייה או לקראת סופן — הציצה אליי וחייכה. ״אני מניחה״, אמרה, ״שמה שמעניין אותך הוא הצד הימני של ציור הקיר?״
שמה, התברר לי, דון פנטקוסט. היא אמנית ומאיירת המתגוררת כמה רחובות מערבה, שם היא מנהלת בניין ובו לופטים לאמנים. ביום שישי שלפני שבוע, סיפרה, נסעה בכביש 5 כשציור הקיר, שהיה אז עדיין סקיצה, לכד את מבטה.
״ראיתי דמות שואגת ‘לה רנטה!’, ואז שמתי לב שיש לה עיגול על הראש״, אמרה פנטקוסט. ״גדלתי במסקוגי שבאוקלהומה, אבל אפילו אני ידעתי — או לפחות חשבתי שאני יודעת — שזאת כיפה. לא האמנתי למראה עיניי. למחרת הבאתי לשם את אחותי, והיא לא רק אישרה את מה שחשבתי שאני רואה, אלא גם הצביעה על כך שלדמות יש פאות.״
ביום שני ההוא התקשרה פנטקוסט ללשכתה של גלוריה מולינה, נציגת המחוז הראשון במועצת המפקחים של מחוז לוס אנג׳לס. לדבריה, מקבלי השיחה התקשו להאמין והציעו שתדבר עם רורי נזרת, אחת מנציגות השטח של מולינה, שהייתה אמורה להגיע למחרת. בינתיים הפנו אותה לניק פאצ׳קו, חבר מועצת העיר מטעם הרובע ה־14 ויושב ראש הוועדה לדיור ולפיתוח קהילתי מחדש.
לשכת פאצ׳קו שלחה את נציגה חואן רוצ׳ה לבדוק את ציור הקיר. הוא חזר אליה בטלפון ואמר שהוא מבין ״איך אפשר לראות בזה דבר פוגעני״. עם זאת, הסביר, הקיר בבעלות פרטית, ולכן חלה עליו מערכת תקנות אחרת מזו החלה על רכוש עירוני.
״רוצ׳ה אמר שישלח מפקח בנייה לבדוק אם יש הפרת תקן שאפשר לנצל כדי ‘לאלץ את הבעלים לצבוע על הציור’״, אמרה פנטקוסט.
ואולם, בשיחה עם הג׳ורנל דיווח המפקח הנרי אוחדה שלא מצא עילה ברורה לפעול בדרך הזאת. ״זה לא גרפיטי״, אמר, ״ולכן העירייה — ולא המחוז — צריכה לקבוע איזו אמנות יכולה להישאר ואיזו לא״. בהמשך הודיע רוצ׳ה על העניין ללשכה לענייני תרבות בעירייה, שרוב האנשים שעמם התייעצתי סברו כי היא הגוף הסביר ביותר להחזיק בסמכות בנושא.
בעוד פנטקוסט ואני משוחחים ניגשה אלינו אישה שהזדהתה כרורי נזרת. שלושתנו החלטנו לבקר אצל אנשי המוסך והצמיגייה Llantera Soto Inc. בסאות׳ בויל 976, בתקווה שיוכלו לעזור לנו לאתר את האמנים. שם הכרנו את קרול, אישה לטינית המנהלת את העסק עם אחותה.
קרול כבר שוחחה עם מפקח הבנייה אוחדה והגיעה למסקנה שציור הקיר בעייתי, ככל שהוא תוקף את דתו של מישהו. לדבריה, האמנים היו שני צעירים לטינים בסוף שנות העשרה או בתחילת שנות העשרים לחייהם. הם פנו אליה שבועות אחדים קודם וביקשו רשות לצייר על הקיר. היא לא ראתה סיבה לסרב — כל עוד לא תצטרך לשלם על התענוג.
קרול סיפרה שחתמה על כמה טפסים ומסרה לצעירים כרטיסי ביקור של העסק, שלדבריהם התכוונו להציג לעירייה. הם לא השאירו אצלה עותק של הטפסים, הוסיפה, וגם לא כרטיס עם פרטיהם. למעשה לא ראתה אותם מאז: הם נהגו להגיע בשעות הערב המוקדמות, אחרי שהעסק נסגר. כך היה עד שהחלו הגשמים באזור.
״תראה, אני לא רוצה לפגוע באף אחד״, אמרה. ״אם מישהו רוצה להגיע עם רולר וצבע, אשמח שיצבעו על זה.״
״יש לי רולרים וצבע בבניין שלי״, הזדרזה פנטקוסט לומר. ״אם תרצי, אוכל להביא אותם ולעשות את זה בעצמי.״
מאוחר יותר, מעל המבורגרים במסעדה סמוכה שבבעלות מהגרים יהודים מצ׳כוסלובקיה, שאלתי את פנטקוסט כיצד היא, כאמנית וכמי שמן הסתם מחויבת לחופש הביטוי, ממהרת כל כך למחוק יצירה שמישהו אחר עוד עובד עליה, מקוממת ככל שתהיה. לכל הפחות, הצעתי, הדבר עלול לחשוף אותה לתביעה כלשהי.
״ובכן, אני לא יהודייה״, אמרה. ״אבותיי היו הוגנוטים, פרוטסטנטים נרדפים שברחו מצרפת לאנגליה בתקופת הרפורמציה. כולנו מדברים על סובלנות. אבל להיות אדם סובלני לא אומר שצריך לקבל כל דבר וכל מעשה. אני לא חושבת שאנחנו חייבים לקבל ביטויי כעס ושנאה בסביבה שלנו. צריכים להיות לנו אמות מידה.
״מצד שני״, הוסיפה, ״הייתי מעדיפה לנצל את האירוע כדי לפתוח בדיאלוג עם האמנים ועם הקהילה, ולא לתת להם הזדמנות לומר: ‘אהה, היהודים ששולטים בתקשורת מתנפלים עלינו’״. היא המשיכה: ״תראה, לא הייתי מזלזלת בכישרון האמנותי של הבחורים האלה. הם מוכשרים למדי. אבל יכולת החשיבה הרעיונית שלהם בבירור לוקה בחסר. ייתכן שהם אפילו לא יודעים בדיוק מה הם משדרים. עבדתי בחברות שמחלקות שיווק שלמות אישרו בהן כרזה, ורק אחרי שהודפסה והופצה התברר שהיא פוגענית ואפילו עילה לתביעה.
״וכפי שאפשר ללמוד מדבריהם של כמה מהתושבים כאן, שאמרו לנו שהציור פוגע בהם, לרוב האנשים פשוט אין תחכום חזותי. ומכיוון שכל כך מעט יהודים עדיין גרים כאן, הם כנראה גם לא יודעים הרבה על יהודים. אני מוכנה להתערב שהבחורים האלה פשוט שלפו משהו משיעור שאולי שמעו בבית הספר על רדיפת היהודים בידי הנאצים בשטחים שכבשו.״
הצעירים האלה שיחקו בארכיטיפים רבי־עוצמה, כמעט אוניברסליים. אבל המרכיבים שלהם, כך נראה לי, היו מסוימים ומכוונים כמו לבני לגו מוכנות מראש. הייתה כאן טיפשות, ללא ספק. אבל היה כאן גם אותו סוג של זדון שבזמנים ובמקומות אחרים לבש צורה של רצח ופורענות.
אז מה אמר החוק, בעצם? וכיצד חלה החקיקה הקיימת בלוס אנג׳לס, שעם יותר מ־2,000 ציורי קיר בחוצותיה יכלה לטעון — לצד תארים רבים אחרים — לכתר בירת ציורי הקיר העולמית? איך מאזנת החברה בין זכותם של אמנים לביטוי עצמי לבין זכויותיהם של בעלי נכסים, תושבים ואפילו עוברי אורח מזדמנים? האם העירייה, או גוף אחר כלשהו, בכלל אישרו את הדבר הזה? ואולי, חלחלה, אפילו מימנו אותו?
לפי עלון של הארגון לשימור ציורי הקיר בלוס אנג׳לס, כמה חוקים מונעים השמדת יצירות ציבוריות של ״אמנות יפה״. אבל חוק זכויות האמנים החזותיים, שחוקק הקונגרס ב־1990, מקנה לבעלי נכסים זכות לשנות או להרוס מבנה הנושא ציור קיר שהסכימו להקמתו.
לפני כן, עם זאת, עליהם לעשות מאמץ בתום לב ליצור קשר עם האמנים ולתת להם 90 יום להסיר את ציור הקיר על חשבונם. אם אי אפשר להסירו בלי לגרום נזק, או אם מקום הימצאם של האמנים אינו ידוע, הבעלים רשאים להרוס אותו בלי הודעה מוקדמת.
כל דיון נוסף בערכו האמנותי של ציור הקיר המסוים הזה עשוי היה להתייתר אילו התברר שהעירייה, או גוף מוסמך אחר, מימנו אותו או אישרו אותו בדרך כלשהי. אלא שהבירור, כפי שלמדתי מלשכת חבר מועצת העיר ג׳ואל וקס — שאליה פניתי אחרי שאנשיה של מולינה אמרו לי שהסמכות היא בידי העירייה ולא המחוז — לא יהיה פשוט כלל.
בעיר פרושה ומפוצלת כלוס אנג׳לס, הוסבר לי, כל מיני גופים, עירוניים או קהילתיים, יכלו להחליט לתת אור ירוק למיזם כזה. גיוס צעירים לציור על קירות הוא זה שנים דרך מועדפת לשלב צעירים הנתונים בסיכון להצטרף לכנופיות. אבל סבירה באותה מידה הייתה האפשרות שמדובר במבצע פגע־וברח של שני פרחחים עצמאיים, שאולי הטעו בכוונה את בעלי הנכס וגרמו להם להאמין כי הרשויות הנוגעות בדבר אישרו את עבודתם.
בתקווה לצמצם את מעגל האפשרויות התקשרתי למחלקת התרבות העירונית, לכאורה הכתובת הראשונה למי שמבקש היתר לציור קיר על מבנה ציבורי או על מבנה פרטי הנראה מן הרחוב. אבל עד שהגעתי לאדם המוסמך לדבר איתי, התברר לי שווקס ופאצ׳קו כבר הקדימו אותי. גם להם, כמוני, נאמר שלא נמצא בתיקי המחלקה כל תיעוד של בקשת היתר או אישור לציור קיר במקום הזה.
לאחר מכן התקשרתי למרכז למשאבי אמנות חברתית וציבורית, SPARC, שמייסדתו ג׳ודית פרנסיסקה באקה פיקחה בעצמה על יצירת יותר מ־400 ציורי קיר ברחבי העיר, ובהם ״החומה הגדולה של לוס אנג׳לס״. אחד מאנשיה חזר אליי והבהיר שזאת בהחלט אינה עבודה שלהם. עוד נאמר לי כי אף שהמרכז מגן בתוקף על חופש הביטוי של אמנים, לעולם לא יסכים לציור קיר הנראה כה רווי שנאה וגזענות כפי שתיארתי.
לקראת סוף היום למדתי שגם פנטקוסט התקדמה באיתור האחראים לציור הקיר. חבר שלה, המקושר לרשת ציירי הקיר בקהילה, אמר לה שככל הנראה יוכל לזהות את האחראים לפני הערב. אלא שכאשר חלפה ליד הציור בשעות אחר הצהריים המאוחרות, דיווחה פנטקוסט, הדמות החסידית כבר נעלמה באורח מסתורי.
״אולי הוא, או אחד השכנים, דיבר עם האמן״, כתבה לי בדוא״ל. ״ואולי מישהו אחר לקח את העניינים לידיים. אולי העירייה הגיעה. כל מה שאני יכולה לומר לך הוא שנכון לארבע אחר הצהריים, הקריקטורה נצבעה בלבן ונמחקה.״
״מצוין״, השבתי בדוא״ל, ״אבל מה על התקווה שלך להשתמש באירוע כדי לפתוח בדיאלוג עם האמנים ועם הקהילה? גם זה היה עשוי להועיל, לא?״
תשובתה לא איחרה לבוא. ״החבר שלי תיאר את הבחורים שציירו את הקירות האלה כ‘מסוממים’ ו‘סטלנים’. לדעתו, הדעות הפוליטיות שלהם מגובשות בערך כמו שיר ראפ גרוע. כך שהדיאלוג היה כנראה מאכזב מאוד.״
ודאי שאיש לא יטען שציור הקיר הזה ייצג את ערכיהם ושאיפותיהם של תושבי בויל הייטס כיום. וגם אני לא התכוונתי לצעוק ״געוואלד״ מפני שפנטקוסט ואחרים בקהילתה בחרו להיפטר מתעמולה נאלחת שהושארה לזהם את סף ביתם.
״היי, ממה אתה דואג?״ אמרה כשנפרדנו. ״אנשים עדיין עסוקים מדי בכל העניין של אמינם מכדי להתעסק בזה.
״וחוץ מזה, אף אחד לא רוצה ולא צריך שהליגה להגנה יהודית תפגין כאן. בדיוק סיימתי לדבר עם אישה בהמשך הרחוב, פעילה מקומית ותיקה מאוד בתנועת הצ׳יקאנו. היא אם יחידנית לשלושה שהולכת עם מקל, ואפילו היא התנדבה לבוא עם רולרים ולמחוק את הדבר הזה.״