מיכאל וולפסון תומך בשירותם הצבאי של צעירים יהודים גרמנים, ומלמד באוניברסיטת הבונדסוור, האקדמיה הצבאית הלאומית. אבל את ניסיונו הצבאי שלו לא רכש במדים גרמניים. החל ב־1967 בילה וולפסון את מה שהוא מכנה ״שלוש שנים ארוכות מאוד בצבא הישראלי״.
הדבר לא מנע מההיסטוריון, אחד האינטלקטואלים היהודים המעניינים ביותר בגרמניה המאוחדת, לוותר על אזרחותו הישראלית בתחילת שנות ה־80. ובקהילה שרוב חבריה עדיין מעדיפים לכנות את עצמם ״יהודים בגרמניה״, מפני ש״יהודים גרמנים״ מעורר בהם אי־נוחות, אימץ וולפסון את הכינוי השנוי במחלוקת ״פטריוט גרמני־יהודי״.
״פטריוט״, אמר ל־The Jerusalem Report, ״הוא אדם המזדהה עם המדינה שבה הוא חי. בלי לטעון שזה גן עדן עלי אדמות, זוהי מדינה חופשית ודמוקרטית שמתפקדת היטב למדי״. אין בכך שום הכחשה של העבר, אבל וולפסון גם אינו רוצה להתכחש להווה ולמה שהוא רואה בו כהזדמנות לחיים נורמליים: ״אני מכנה את עצמי פטריוט גרמני־יהודי, תוך הכרת ההיסטוריה היהודית־גרמנית והגרמנית, ותוך ידיעה ברורה מאוד מה הייתה השואה, אבל גם מתוך ידיעה שזוהי המערכת הפוליטית החופשית באמת הראשונה בגרמניה״.
עמדות כאלה, והבחירה שלו היכן ללמד, הפכו את וולפסון לדמות מעוררת מחלוקת חריפה בקרב יהודי גרמניה. כך גם דעותיו היוניות על מדיניות ישראל. עם זאת, ספרו ״אשמה נצחית: ארבעים שנות יחסים בין גרמנים, יהודים וישראלים״ הפך אותו גם לפרשן מוביל ומוערך של קשרי הגומלין המורכבים ולעיתים המקאבריים הללו.
וולפסון נולד בארץ ישראל ב־1947; סביו וסבותיו משני צדדי המשפחה נמלטו מגרמניה ב־1939. הצבא הגרמני הוא חלק מההיסטוריה המשפחתית: אבי אמו זכה בצלב הברזל על שירותו במלחמת העולם הראשונה. ב־1954 עזבו הוריו את ישראל ועברו למערב ברלין. אבל אחרי שסיים תואר ראשון בכלכלה, בחר לשוב לישראל כדי לשרת בצבא. זו הייתה שהות זמנית: הוא חזר לגרמניה, השלים דוקטורט, והבהיר את בחירתו בזהות בהחלטתו לוותר על אזרחות כפולה.
״חזרתי לגרמניה בכוונה״, הוא נזכר. ״כל עוד אדם חי במדינה אחת, לא ישר להעמיד פנים שהוא ישראלי״. הסוגיה, הוא מציין, אינה נוגעת רק לו: ״כל יהודי המתייחס ברצינות לרקע היהודי שלו חייב להחליט: או לטפח את הזהות הזאת בתפוצות מתוך בחירה, או ללכת לישראל״. וולפסון בחר: גרמניה.