בספר שעליו מבוסס סרטו החדש ועתיר התקציב של קווין קוסטנר, יהודי הוא שאינו מניח לגשם, לחשכת הלילה — או למלחמה אפוקליפטית — למנוע ממנו את סבב החלוקה הקבוע שלו.
בסרטו האחרון המתרחש אחרי אסון — ואיננו מדברים רק על הקופות — ״הדוור״, השחקן והבמאי קווין קוסטנר מגלם וריאציה על אב־הטיפוס של ״האיש ללא שם״ שנעשה פופולרי במערבונים.
זה מעניין, אף שעלילתו של סרט המדע הבדיוני הזה, המתרחש אחרי יום הדין ותקציבו 80 מיליון דולר, ש״ניו יורק טיימס״ פטר כ״מתקתק מדי״ ו״סנטימנטלי״, כמעט אינה עושה יותר ממחזור הנושאים המוכרים של תת־סוגה ספרותית עתיקה כמדע הבדיוני עצמו, גם אם בתוספת כמה תפניות חדשות בהשקפה הפוליטית.
אבל הרומן בשם זה מאת דייוויד ברין מ־1985 — שזכה בשלל פרסי מדע בדיוני או הגיע לרשימות המועמדים שלהם — הציע תפנית שלא ממש שרדה את המעבר לצלולואיד.
כפי שברין יצר אותו, לדמותו של קוסטנר דווקא יש שם. וכפי שאמר ברין ל״ג׳רוזלם ריפורט״ בסדרת ראיונות שנערכה לאחרונה בדואר אלקטרוני, בספר המקורי דמותו של קוסטנר, המעוררת בלי משים מרד נגד צבא פיאודלי גזעני של הישרדותנים אוגרי מלאי, היא יהודית במכוון ובמובהק. מבחינה זו היא מזכירה את מייסד המסדר הקתולי על שם ליבוביץ׳ במשל הקלאסי של וולטר מ׳ מילר מ־1960 על העולם שלאחר הפצצה, ״הימנון לליבוביץ׳״.
באמריקה שלאחר האסון של ברין, שחזתה את תנועת המיליציות הממשית, גורדון קרנץ מתקיים בדוחק כשהוא מתחזה לנציג רשמי של שירות דואר פדרלי ששוקם כביכול. כשהוא מעביר דואר בין מעוזים מפוזרים המצליחים בקושי להחזיק מעמד אחרי יותר מעשור של מלחמה, מגפה ואסונות אקולוגיים שונים, קרנץ זוכה למעבר חופשי בנוף החרב, ולמזון מדי פעם מן האנשים ההגונים, גם אם החרדים בצדק, שהוא פוגש בדרך.
אבל לבסוף מתחילות הקהילות הנצורות האלה — שמכיוון שזוהי הפקה הוליוודית, כולן כנראה שומרות על גישה נרחבת לטיפול שיניים מודרני — לראות בקרנץ סמל לתקווה. אם הדואר שוב פועל, כמה זמן יחלוף עד שיחזרו גם כמה מנוחותיה האחרות של הציוויליזציה — כמו טלוויזיה, כבישים מהירים ואפילו הנפת דגל הכוכבים והפסים, האסורה כעת?
ומי מתאים יותר להוביל אם לא התגלמותו של מה שכונה פעם בלשון נקייה ״קוסמופוליטיות״ — העמוד האיתן של המיתולוגיה הספרותית האפוקליפטית, היהודי הנודד?
ברין, בן 47, הוא בנו של הרב ברין, מייסד ומוציא לאור של ״Heritage״, רשת קטנה ועצמאית של עיתונים יהודיים בלוס אנג׳לס, המגינה על ישראל בדפוס כבר חצי מאה. דייוויד, אסטרופיזיקאי בהכשרתו, נעשה בשנות השמונים לאחד הכותבים המובילים בתת־הסוגה של מדע בדיוני המונעת בידי מדע, הידועה כמדע בדיוני ״קשה״.
הרומן השני של ברין, ״גאות הכוכב״, זכה בפרסי הוגו ונבולה הנחשקים לרומן הטוב ביותר ב־1980, וכך גם ספר ההמשך ״מלחמת הרימום״ (1987). ״האנציקלופדיה למדע בדיוני״ הסמכותית מכנה את ״גאות הכוכב״, על ספינת חלל המאוישת בדולפינים משודרגים גנטית ובבני אדם, ״אחת מאופרות החלל המלהיבות ביותר שנכתבו אי פעם״.
רומנים אחרים של ברין כוללים את ״ארץ״ (1990), אולי היצירה הבדיונית הראשונה שחזתה את השפעת הרשת הכלל־עולמית שטרם הומצאה, וכמה אחרים המתרחשים ביקום ה״רימום״ הפופולרי של תלות הדדית בין בני אדם, דולפינים וקופים, ובייחוד ״שונית הבהירות״ ו״חופי האינסוף״.
אבל ברין מתעקש ש״הדוור״, גיחה לא אופיינית אל המדע הבדיוני ״הרך״, או המכוון יותר לסוציולוגיה, צמח ישירות מחוויית ההתבגרות היהודית הייחודית שלו בלוס אנג׳לס.
״לגדול כיהודי בקליפורניה בשנות החמישים והשישים״, אומר ברין, ״היה כנראה שונה מכל חוויה יהודית אחרת בהיסטוריה. למעט מפגשים קצרים ונדירים עם אנטישמיות אמיתית, זה הרגיש בטוח, מוגן ונטול איום — מלבד סכנת ההשמדה הגרעינית הנוכחת תמיד, שכולם חלקו, יהודים וגויים כאחד.
״הרגשתי אמריקאי באמת. אין בכך לומר שאי פעם היה פיתוי להתבולל או לשכוח את שורשיי. זה לא היה עומד על הפרק גם אילו אבי לא היה עיתונאי יהודי בולט. דווקא תחושת הביטחון הזאת עוררה מחשבה. היא נראתה לי מוזרה איכשהו — כמעט סוריאליסטית — על רקע האלימות והרדיפות של אלפיים השנים האחרונות. ובמיוחד מותם של בני דודים כה רבים, שנספו בשואה לפני לידתי הנוחה.
״עלה בדעתי שאולי משהו מיוחד מתרחש. אולי סוג חדש של ציוויליזציה. הסתכלתי סביבי והזדעזעתי לראות כמה אמריקאים — ובמיוחד יהודים — לא נראו כמי שמבינים עד כמה מיוחדת האומה הזאת בהקשר של חברות אנושיות.
״קיבלנו כמובנים מאליהם דברים שהיו נראים פלאיים בתקופות קודמות — לטוס בשמים, להציף חדר באור בהזזת קצה האצבע, לחיות ולעבוד במקומות שאליהם לסבים שלכם לעולם לא היו נותנים להיכנס. ציוויליזציה פגומה שנראתה תמיד מודעת לפגמיה וביקורתית כלפיהם.
״אני מניח שמשם הגיע הגרעין של ׳הדוור׳ ושל הדמות הראשית היהודית שלו. נדמה היה לי שאיש אינו מדבר על כמה נתגעגע לכל הדברים הקטנים, אם הציוויליזציה הזאת תיפול אי פעם. דברים קטנים כמו חשמל, סובלנות... והדואר״.
ברין מכיר בכך שקרנץ עשוי להתגעגע לסדר האמריקאי הישן יותר מרוב האחרים דווקא בשל ההגנה חסרת התקדים שהעניק ליהודים. וכפי שמגלה קרנץ בעולם חדש ולא ממש אמיץ שהוצף בחסידיו של איש העליונות הלבנה מתקופת המיליציות, נתן הולן, ברגע שהחברה מתפוררת, יהודים, אפרו־אמריקאים ומיעוטים אחרים נעשים מטרות מותרות.
אין פירוש הדבר, אומר ברין, שיהודי התפוצות אינם תורמים לפגיעותם שלהם; גורלה של ישראל בתרחיש הזה אינו מוזכר.
״הגאונים שלנו כמעט תמיד מציבים איזה יהודי בעל פה גדול בעמדה בולטת כמעט בכל אידאולוגיה״, הוא מעיר, ״מקפיטליזם של שוק חופשי — מילטון פרידמן — ועד סוציאליזם — קרל מרקס — ובכך נותנים למתנגדים הזדמנות להשמיץ ׳יהודים׳ כאחראים לדבר השנוא עליהם במיוחד״.
אבל יש עוד סיבה לכך שעשה את הדוור ליהודי, למרות החלטת קוסטנר כבמאי להפוך את הדמות ואת מצוקתה התרבותית לאוניברסליות.
״על יהודים נאסר בחוקי הכשרות להפוך אי פעם לציידים־לקטים!״ אומר ברין. ״קשה מאוד לצוד באופן כשר. אבל אפשר לראות בכך גם צו להגן על הציוויליזציה״. קרנץ מסמל את הציוויליזציה הזאת ואת נוחותה, שכמעט נמחקות במכה האפוקליפטית הקודמת לעלילת הספר והסרט. יהודים לא יוכלו פשוט לקחת רובה, או קשת וחץ, כדי להזין את עצמם. ברין: ״אין לנו אפשרות אחרת אם הציוויליזציה נופלת״.
מעריצי יצירותיו של ברין יבחינו בשימושיו האחרים בנושאים ובדמויות יהודיים, חלקם חולפים יותר מאחרים.
ב״גאות הכוכב״ הם היו מעודנים. בסצנה אחת דמות אומרת קדיש על המתים. באחרת אחד הדולפינים רומז שעבר ברית מילה כשהתגייר. אבל רק ב״לב השביט״, שכתב יחד עם עמיתו הפיזיקאי וסופר המדע הבדיוני הקשה גרגורי בנפורד, הציב בלב רומן יהודי מסוג אחר — הפעם ישראלי.
״׳לב השביט׳״, אומר ברין, ״מתאר את האפשרות של גלות שנייה במאה הבאה. ברקע הרומן יהודים רבים עדיין חיים בישראל, אבל הם גירשו את היהודים החילונים ואת מי שהם מכנים ׳פרושים׳ — יהודים המוסיפים להאמין במסורת הרבנית הדמוקרטית.
״היהודים שנותרו בישראל חברו לנוצרים פונדמנטליסטים ולכת מוסלמית כדי לבנות מחדש את בית המקדש ולהחזיר את הכהונה הכוהנית. הדמות שלי, שאול לינוביץ׳, מהרהרת בתחושת הגירוש והאובדן שלה ובגעגועיה העזים למולדת הצברית.
״הרומן הוא למעשה המקראי ביותר בספריי מבחינת הטון, שכן הוא מתאר שבט של בני אדם — שבסופו של דבר מונהג בידי שאול, כמשה חדש — שהושלכו אל מדבר החלל, שבו עליהם ליצור חברה חדשה בארץ מובטחת חדשה״.
אף שברין עצמו אינו מרגיש שהפיכתו של ״הדוור״ לסרט קולנוע גדול הביאה אותו ממש אל הארץ המובטחת של התהילה ההוליוודית — נדרשו לו 12 שנה מאז שנרכשה אופציה על הזכויות רק כדי לפגוש את המפיק הראשי — הוא מרוצה מאוד מן הסרט.
״זה סרט טוב העוסק בסוגיות חשובות ונאמן לספר יותר מכפי שיכולתי לדמיין בכל שלב בעשור האחרון. הוא גם אחד מסרטי הקולנוע היפים ביותר מבחינה חזותית בשנים האחרונות.
״אולי היה לי רעיון או הצעה לתרום אילו שאלו אותי. אבל חשוב הרבה יותר שקוסטנר ׳קלט׳ את המסר הבסיסי של הספר. אם הוא רוצה לעשות שינויים — סיום הסרט, למשל, כולו שלו — האיש שמביא לשולחן 80 מיליון דולר יכול לעשות שינויים! כל עוד הלב עדיין שם.
״דבר אחד בטוח. הימין ישנא את קוסטנר על שהצליף בתנועת המיליציות הסוליפסיסטית ועל רעיון הסובלנות בחסות דגל ארצות הברית. ציניקנים יקטרו על המשל המוסרי ה׳טוב׳.
״חבל. סרט שהוא מצוין ב־95 אחוזים הוא סרט מצוין. יתרה מזאת, בימים האלה של סוליפסיזם, כשאנשים רבים כל כך טוענים שהם בזים לציוויליזציה שלנו, צריך לשמוע את המסר שקוסטנר מספר״.