״בין חברים״, סרט הבכורה שלו על גנגסטרים יהודים מהפרברים, העניק לבמאי הצעיר רוב וייס כרטיס מהיר להוליווד.
לפני כמה שנים נראה עתידו של רוב וייס רחוק ממבטיח. הוא נשר מבית הספר לעיצוב פרסונס במנהטן, שבו למד קולנוע ואופנה, ואחר כך סולק משיעור משחק בניו סקול שבגריניץ׳ וילג׳, לאחר שנעשה אלים מדי במהלך תרגיל. בתחילת שנות העשרים לחייו עדיין התגורר בבית אביו בלורנס, אחת מקהילות הפרברים של לונג איילנד שממזרח לנמל התעופה קנדי, המרכיבות את המובלעת האמידה והיהודית ברובה המכונה ״חמש העיירות״.
״רוב הילדים מחמש העיירות הולכים לקולג׳״, אומר וייס, כיום בן 26, ״אבל תמיד יש בערך 50 שלא הולכים. רואים בהם את הלוזרים, ואם אתה נשאר מאחור, הלוזרים הם פתאום החברים שלך״.
אותם ״לוזרים״ נעשו יותר מזה: הם היו ההשראה לדמויות הראשיות ב״בין חברים״, הסרט דל התקציב שווייס כתב וביים, שזיכה אותו בשבחי המבקרים ובכניסה להוליווד הגדולה. הסרט, המתרחש בחמש העיירות, הוא תיאור אישי מטריד של שלושה חברי תיכון יהודים לשעבר, הדוחים את שוחד מכוניות הב־מ־וו שמציעים הוריהם האמידים כדי שיירשמו ללימודי משפטים או לתוכניות לתואר שני במנהל עסקים, ופונים במקום זאת לסחר בסמים ולשוד.
פעילותם הפלילית מסלימה עד שהם עובדים אצל מאפיונר יהודי מהדור הישן, בעל מועדון לילה מקומי שקודם לכן ניסו לשדוד. ״אלוהים אדירים״, אומר הגנגסטר לאחד ממקורביו, ״הילדים האלה הם אנחנו מחדש״.
רוב וייס גדל בבולדווין, יישוב של מעמד הביניים בלונג איילנד. כשהיה בן 16 העבירו אותו הוריו, שכיום גרושים, לבית ספר פרטי יוקרתי בוודמיר, אחת מחמש העיירות, ומאוחר יותר עברו לשם בעצמם.
חמש העיירות ידועות לשמצה בכל אזור ניו יורק כביתה של קהילה יהודית ברובה, של מתעשרים חדשים בעלי מודעות קיצונית למעמד. בקריינות בתחילת ״בין חברים״ מתאר וייס עצמו מקום שבו ״שופטים גרים ליד מהמרים, ליד רבנים, ליד רופאי שיניים״.
בריאיון בדירתו הנוכחית במערב הוליווד מתאר וייס את זמנו שם כ״חוויה פרועה״. אבל, הוא מוסיף, ״מה שקורה שם הוא מה שקורה בכל מקום אחר: כאוס. זה היה מקום טוב לחיות בו, ואף שכמה ממבקרי הקולנוע אמרו שזה מקום שאיש לא היה רוצה לגור בו, אני לא השמצתי את המקום שבאתי ממנו״.
וייס אומר שתמיד הרגיש נטייה אמנותית. ״זה לא שהייתי איזה בריון גמור״, הוא מתעקש, בקול רווי אותו מבטא לונג־איילנדי — שבו המקומיים מבטאים את שם ביתם כ״לון גיילנד״ — שמעניק לסרטו הרבה מהאותנטיות המחוספסת שלו. ״אני יודע שהכתבות עליי גורמות לזה להיראות כאילו קמתי בוקר אחד ופשוט עשיתי את הסרט. אבל ידעתי שאני אמן. הייתי רק צריך למצוא את המדיום שבו רציתי לעבוד.
״קולנוע שילב הרבה רכיבים שונים שאהבתי: ציור, צילום ותאורה. הוא עוסק באנשים וברגשות שלהם. ומבחינה חיצונית היה גם הצד העסקי של עשיית סרטים, שמעניין אותי מאוד״.
במקור התכוון וייס ליצור את ״בין חברים״ כסרט קצר ב־16 מ״מ שישמש לו כרטיס ביקור בהוליווד. אבל היקף הפרויקט עלה במהירות על התוכניות המקוריות. אחרי שבועיים של כתיבה החזיק בידיו תסריט בן 90 עמודים. הוא גייס בעצמו עשירית מהתקציב הסופי, 900,000 דולר, והשתמש בסכום הראשוני לצילום כמה סצנות מפתח של שני עבריינים איטלקים פטפטנים בחליפות אימון, ויק ואדי, המבקשים לממן רכישה של כמות עצומה של סמים. הסצנות שימשו למשיכת משקיעים, ובהם אביו של וייס — סוכן נסיעות המתמחה בארגון נסיעות הימורים לאטלנטיק סיטי — וכמה משותפיו העסקיים.
״איש אחד הרים את התסריט שלי״, סיפר וייס, ״שקל אותו ביד ואמר שהוא מרגיש כמו השקעה של 2,500 דולר. הוא נתן לי את הכסף במקום. אף אחד מהאנשים האלה לא רצה לקרוא את התסריט״.
זה היה בספטמבר 1991, ויוצרי הסרט, ובהם צוות שחקנים צעירים אלמוניים, עמלו יומם ולילה כדי לעמוד בלוח צילומים קשוח. בסופו של יום בן 18 שעות החליטו לישון באתר הצילום במקום לחזור לבתיהם. הם שכרו מזרנים, אבל רגעים לאחר שהמשלוח הגיע הופיעה המשטרה. כמה מהשכנים הסיקו מאופי המשלוח שווייס ואנשיו מצלמים סרט פורנוגרפי.
״בין חברים״ הוקרן לראשונה מוקדם יותר השנה בסאנדנס, פסטיבל הקולנוע השנתי ביוטה שרוברט רדפורד מנהל לסרטים עצמאיים, ושאליו מגיע צבא של מנהלים מהוליווד המחפשים כישרונות חדשים. הסרט התקבל בהתלהבות, ובדיווחי העיתונות כונה גרסה יהודית לאפוס הגנגסטרים האיטלקי של מרטין סקורסזה, ״החבר׳ה הטובים״.
זכויות ההפצה נחטפו בידי ניו ליין סינמה, המתמחה בסרטים חריגים ובסרטי איכות, והוא הופץ ביולי בכשני תריסרי בתי קולנוע. אף ש״בין חברים״ לא הצליח בקופות והרוויח רק כרבע מיליון דולר, מבקרים רבים שיבחו את התיאור המשכנע שלו לניכור בפרברים האמידים. היו גם חולקים; וייס כועס במיוחד על ביקורת בג׳ואיש ג׳ורנל של לוס אנג׳לס, שהתלוננה שבקושי אפשר לזהות את דמויות הסרט כיהודים, משום ש״בין חברים״ אינו מספק את המנה הנדרשת של ביטויי יידיש, סצנות במעדנייה או אזכורי החובה לבייגל וללקס.
״זה היה הדבר הגרוע ביותר״, אומר וייס על הביקורת. ״כתבתי את הסרט מנקודת מבט של ילד יהודי, אבל מעולם לא התכוונתי שזה יהיה סרט על ילדים יהודים. לא כתבתי אותו כדי שהילדים האלה ייצגו חלק כלשהו ביהדות או בחיים היהודיים שבזרם המרכזי״.