בעיני פנינה שיחור, שגדלה באזור בוורלי–פיירפקס בלוס אנג׳לס, שרוב תושביו יהודים, הכנסיות של אורנג׳ קאונטי דמו לבנקים בישראל, ארץ הולדתו של בעלה.
נדמה היה שיש אחת בכל רחוב.
כיהודייה אמריקנית, פנינה חשה לפעמים אי־נוחות לנוכח הנוף הנוצרי ברובו של אורנג׳ קאונטי, שבו היא מתגוררת מאז 1975. בעלה הישראלי דוד, לעומת זאת, כמעט שלא נתן את דעתו לכך.
ואכן, בעבור דוד שיחור ואלף עד 1,500 הישראלים האמידים יחסית שקבעו כאן את ביתם, החששות הראשוניים — אם היו כאלה — מן המוניטין הנוצרי והשמרני העמוק של המחוז הם עניין שולי. ״אני באמת אוהב לגור כאן״, אומר שיחור, קרימינולוג באוניברסיטת המדינה של קליפורניה בסן ברנרדינו. אורנג׳ קאונטי, לדבריו, הוא הדבר הקרוב ביותר לארץ המובטחת שישראלי יכול למצוא בלי להתגורר בארץ הקודש עצמה. רוב הישראלים, שגדלו כאזרחים יהודים במדינה יהודית ברובה, אינם נושאים איתם את הטראומות שפקדו את אחיהם בתפוצות.
בעיני רובם, העיקר הוא איכות החיים באורנג׳ קאונטי, שלדעתם עולה על זו של לוס אנג׳לס, שבה התיישב רוב הציבור הישראלי בדרום קליפורניה. אך בניגוד לבני ארצם במחוז השכן מצפון, אלה אינם מהגרים במובן הקלאסי. בזכות השכלתם וכישוריהם המקצועיים, רובם ״הסתדרו״ כבר עם בואם. הם לא נזקקו לקרבתם של ישראלים אחרים כדי להתרגל לנסיבות החדשות וללמוד כיצד הדברים פועלים. די היה למצוא את המקום הטוב ביותר לחיות בו.
הם חיפשו מקום להשתקע בו בנחת ולממש את החלום האמריקני: אורנג׳ קאונטי, המציע רמת חיים הרחוקה שנות אור ממה שגם בני מעמדם יכלו לצפות לו בישראל. שמואל בן־שמואל הגיע לאנהיים הילס לפני שנה, לאחר שקיבל דוקטורט בהנדסת אווירונאוטיקה וחלל באוניברסיטת קייס וסטרן ריזרב בקליבלנד.
בן־שמואל, בן 50, חזר ללימודים בארצות הברית לאחר כמה שנות עבודה בתעשייה האווירית. בישראל, לדבריו, לא היה יכול להגיע להישגים החומריים שצבר כאן בשנה אחת בלבד בחטיבת תובלת החלל של רוקוול אינטרנשיונל. השכר בארצות הברית גבוה בהרבה, והמיסוי — מס הכנסה, מע״מ ומכס — נמוך במידה ניכרת. ככלל, גם עלויות הדיור והצריכה נמוכות בהרבה. אפילו אורנג׳ קאונטי, שמחירי הבתים בו מן הגבוהים במדינה, מציע לעולים הישראלים החדשים יותר בית תמורת כספם ממה שאפשר להשיג ברוב ערי ישראל. הוא מציע גם משכנתאות שקשה לקבל בישראל ושאי אפשר לעמוד בהן ממשכורת ישראלית.
כיום מחזיק בן־שמואל, שנולד בבולגריה והגיע לישראל בגיל 11, בבית דו־קומתי מרווח מן הסוג שבישראל רק תעשיין עשיר יכול להרשות לעצמו. אשתו גאולה מעריכה את שוויו בכ־300 אלף דולר בשוק הלוהט של היום. הוא וגאולה, מורה לעברית ממוצא תימני, נוהגים במכוניות שבישראל היו עולות פי שלושה. ונשאר גם כסף לשכר הלימוד באוניברסיטה של שלושת ילדיהם ולביקורים תקופתיים אצל בני משפחה וחברים בארץ.
״לא הוגן להשוות את אורח החיים הזה למה שאפשר להשיג בישראל, בהתחשב במצבה״, אומר בן־שמואל. ״בואו נשווה אותו ללוס אנג׳לס. אורנג׳ קאונטי פחות צפוף, שיעור הפשיעה נמוך יותר ומערכת בתי הספר הציבוריים טובה יותר.״
הייתה תקופה, הוא מספר, שבה חש שלא בנוח עם עזיבת ישראל, אף שעודדו אותו לקבל לפחות אחד מתאריו באוניברסיטה אמריקנית כדי לשפר את סיכוייו המקצועיים בארץ. רוב הישראלים שהיגרו מבלים את חייהם בהתמודדות עם החרדה הנלווית לעזיבת מדינה שבה העלייה וההתמדה נותרו ערכים עליונים.
גם מי שכמו בן־שמואל לא חשבו תחילה שהם עוזבים לצמיתות מתקשים להשתחרר מן הסטיגמה שהחברה והם עצמם מטילים על ״ירידה״ — הכינוי הישראלי השלילי להגירה, שבעיני רבים עודנו קרוב רגשית לעריקה.
איתן בנצור, הקונסול הכללי של ישראל בלוס אנג׳לס, מכנה את הירידה ״אות קין״, שלדבריו הוא מקווה שיישאר טבוע במצחם של כל 150 אלף עד 200 אלף הישראלים החיים בדרום קליפורניה. לטענתו, הם מכרו את זכות הבכורה שלהם ושל ילדיהם — האפשרות לחיות כיהודים בכבוד במדינה יהודית ריבונית — תמורת חיים חסרי תוכן וערך של חלומות קליפורניים.
״הם אבודים ואומללים כאן, והם יודעים זאת״, אמר בנצור, העומד לסיים את כהונתו בת השנתיים. אלה דברים קשים, שלא הקנו לו חברים רבים בקרב הציבור הישראלי המקומי. ואכן, טור שפורסם בשבוע שעבר במוסף לוס אנג׳לס של ״ישראל שלנו״, השבועון הניו־יורקי בעברית, הפר את הקו הנאמן לקונסוליה ויצא בחריפות נגד הבוז שבנצור מביע שוב ושוב כלפי יורדים.
״איננו זקוקים לשום אישור רשמי לנוכחותנו כאן״, כתב העורך נועם ניב. ״גם ישראל וגם ארצות הברית הן דמוקרטיות. אלה שנות השמונים — אנשים צריכים להיות חופשיים להגשים את מטרותיהם האישיות בלי שיקולים אידיאולוגיים מיושנים שיפריעו להם.״
״אני מכיר כאן ישראלים רבים, אחדים הצליחו מאוד ואחרים בקושי מסתדרים — בדיוק כמו בכל קבוצת מהגרים אחרת באמריקה. הטענה שכל האנשים האלה בזבזו כאן את חייהם נשענת אך ורק על סטריאוטיפים חסרי יסוד.״
״במקום לרדת על ישראלים משום שעזבו, אולי ישראל ושליחיה צריכים לבחון היטב מדוע הם בוחרים לעזוב, ואז לנקוט צעדים לתיקון המצב.״
כמובן, לא הביקורת הציבורית בישראל ולא הספקות האישיים עוצרים את הישראלים מלצאת, אף שמספרם אינו גדול דיו לסכן את המדינה או אפילו להטיל ספק באפשרות קיומה. בשנה שעברה דיווחה העיתונות הישראלית כי לכחצי מיליון הישראלים החיים בארצות הברית הצטרפו כ־200 קצינים בכירים בצה״ל, שמכרו כאן את ניסיונם הקרבי לתעשייה הביטחונית, לחברות אבטחה פרטיות ולמכוני מחקר.
אורנג׳ קאונטי הוא מוקד משיכה מיוחד לישראלים שעסקו בבניית תעשיית הנשק המרשימה של המדינה. ביקור במפעלי התעופה ובפיתוח מערכות הנשק המקומיים מגלה ישראלים רבים, העובדים במיזמים משותפים או מועסקים ישירות בחברות המקומיות. רבים, כמו בן־שמואל, נסחפים לאמריקה כמעט מבלי משים ואינם מוצאים את דרכם חזרה. ״בהתחלה באים לכאן ולא חושבים בכלל להישאר״, הוא אומר. ״אבל שלוש שנים הופכות לארבע ולחמש. לפני שמרגישים, כבר נמצאים כאן לתמיד.״
אולם כל ספק שחש בן־שמואל באשר להחלטתו להישאר התפוגג בביקורו האחרון בישראל, שבו פגש את עמיתיו לשעבר.
מטוס ה״לביא״ השנוי במחלוקת, פרויקט מרכזי לפרנסתה של התעשייה האווירית, בוטל בגלל לחץ אמריקני וחריגות גדולות בתקציב. ״אותם אנשים שעבדתי איתם בתעשייה האווירית, ושפעם הסתכלו בעין רעה על יורדים, הגישו פתאום בקשות לאשרות לקנדה ולדרום אפריקה, שם עוד בנו מטוסים. לכן עכשיו אני רואה בעצמי בר־מזל — עשיתי את הצעד המקצועי הנכון.״
בן־שמואל מודה שיש מחיר. הילדים מאבדים קשר עם שורשיהם, וסביר יותר שיהיו מעודדות וגולשים מאשר חיילים וקצינים. המהגרים הישראלים עלולים להתרחק מן המציאות בישראל, ובמידה מסוימת גם מזו שבאמריקה.
תמי דרזנר, מתכננת ערים המתגוררת אף היא באנהיים הילס, אומרת שביקוריה האחרונים בארץ שבה נולדו היא ובעלה שכנעו אותה כי ״ישראל שאנחנו זוכרים ושהיינו רוצים לחזור אליה כבר אינה קיימת״.
לדברי דרזנר, יהודייה אשכנזייה ממוצא אירופי, הקנאות הדתית והערכים הספרדיים — שאותם היא מתארת בזלזול כמייצגים את ״הלבנט״, המזרח התיכון — תפסו בחיים הישראליים מקום גדול מכפי שנוח לה לקבל.
דרזנר ובני ארצה גילו שגם כאן, בין כנסיות וקניונים, מגרשי גולף מטופחים להפליא ומועדוני קאנטרי יוקרתיים, אפשר לקיים ולשמר אורח חיים ישראלי אמיתי, גם אם מעט מנותק מסביבתו.
ובכל זאת, למרות הגידול הדרמטי בחיים היהודיים באורנג׳ קאונטי ב־15 השנים האחרונות — האוכלוסייה היהודית מוערכת בכ־75 אלף נפש, כחמישית מזו של לוס אנג׳לס — הנוכחות הישראלית כאן כמעט שאינה נראית.
הסיבה היא מספרם הקטן של הישראלים והפיזור שלהם, למעט באירוויין, שבה אוכלוסייה יהודית ניכרת.
הם נטמעו יחסית בזכות שליטתם הטובה בדרך כלל באנגלית, הקלות שבה הסתגלו לדרכי האמריקנים, הכישורים ההופכים אותם למבוקשים באקדמיה, בתעופה ובפיתוח מערכות נשק, והרתיעה הכללית שלהם מהתכנסות במובלעת ישראלית אחת. במקום זאת הם מגשימים בשקט את החלום האמריקני. יתרה מזו, כפי שגילתה פנינה שיחור לפני ארבע שנים כשייסדה את לשכת ״הדר״ של בני ברית — המסגרת דוברת העברית הראשונה והיחידה באורנג׳ קאונטי לתושבים הישראלים המקומיים — קשה מאוד לגרום לבני ארצו של בעלה אפילו לשקול הצטרפות לארגון יהודי־אמריקני. בשל ניסיונות החיים השונים מאוד שלהם, המשותף לישראלים וליהודים אמריקנים קטן משמקובל לחשוב. היהודים האמריקנים שואבים חלק גדול מזהותם היהודית מן הדת; ברוב ההיבטים האחרים עמדותיהם והתנהגותם אינן שונות בהרבה מאלה של שכניהם הלא־יהודים. רוב הישראלים, לעומתם, אינם דתיים במיוחד, וזהותם נובעת מניסיון חיים משותף במולדת יהודית דוברת עברית הנתונה במאבק. אופייה היהודי אינו תלוי בהתנדבות הקהילתית ובגיוס התרומות הארגוני המאפיינים את החיים היהודיים באמריקה.
רוב הישראלים חשים שכבר שילמו את חובם מעצם חייהם בישראל, השתתפותם במלחמותיה, תשלום המסים הכבדים ותרומתם להישגיה. לכן הם נוטים להתקומם ולחשוד במוסדות היהודיים־אמריקניים הפונים אליהם לתמיכה כספית. ״רוב הישראלים גם מסויגים מהשתתפות בחיים הקהילתיים היהודיים״, אומרת פנינה שיחור, ״מפני שאינם רואים בעצמם מהגרים. גם מי שכבר נמצאים כאן שנים רבות רואים בעצמם אנשים השוהים כאן זמנית וישובו לישראל יום אחד, ולו לפנסיה.״
אולם לפני ארבע שנים השתתפה במסיבה בלוס אנג׳לס שערכה לשכת ״שלום״ של בני ברית. הלשכה, שהוקמה לפני 18 שנה, מונה כיום כ־350 מן המשפחות הישראליות המבוססות ביותר בעיר.
״חיפשנו מסגרת גג״, היא אומרת. ״היינו צריכים למצוא ארגון שייתן לנו את החופש להגדיר את המטרות שלנו בעצמנו.״
כ־250 המשפחות הישראליות שהשתכנעו לבסוף להצטרף ל״הדר״ גילו שבני ברית מתאים להן מאוד. את מפגשי הלשכה, שעד לאחרונה נערכו בבתי החברים, אפשר היה לקיים בעברית. נשים וגברים הורשו להצטרף במעמד שווה, בניגוד לחיים הדתיים האורתודוקסיים או הקונסרבטיביים שבהם נשים ממלאות תפקיד משני. לא היו חסמים על בסיס זרם דתי. וחשוב אולי מכול, בהתחשב ברוח העצמאות העיקשת של רוב הישראלים, הארגון־האם הניח ל״הדר״ לקבוע את סדר היום שלו.
״אני לא אוהבת שמכתיבים לי״, אומרת תמי דרזנר, שהצטרפה ללשכה זמן קצר לאחר שהגיעה למחוז לפני שנתיים עם בעלה צבי, כיום ראש מחלקה בבית הספר למינהל עסקים באוניברסיטת המדינה של קליפורניה בפולרטון, ובתם בת ה־15.
״אם אני רוצה לתרום, אני אקבע למי. אני לא אוהבת שמישהו מחליט בשבילי או לוקח ממני כסף. לא אשפוט את השיטה היהודית האמריקנית, אבל היא לא בשבילי; אני לא מרגישה בה בנוח.״
סדר היום של ״הדר״, שהדרזנרים מסתדרים איתו היטב, שונה מאוד מזה של רוב הלשכות האחרות בדרום קליפורניה. הוא מספק מסגרת חברתית רחבה המבוססת על לוח שנה ישראלי מובהק.
הישראלים, למשל, חוגגים בהתלהבות חגים יהודיים רבים שרוב יהודי אמריקה רואים בהם חגים משניים. המסיבה הגדולה מכולן, יום העצמאות הישראלי, נערכת בתחילת מאי ומציינת את מה שבעיני יהודים רבים הוא הנס המרכזי של תקופתם: תקומתה של המדינה היהודית הריבונית ב־1948. בין החגים נפגשים חברי ״הדר״ כדי לעשות את הדברים שנהגו לעשות בישראל. ערבי שישי, למשל, מוקדשים לקפה ועוגה עם חברים, בליווי מנות גדושות של פוליטיקה. בימים אלה ההתקוממות הפלסטינית בגדה המערבית ובעזה עומדת במוקד מה שהישראלים מכנים בנדיבות ״דיון״, אך למתבונן מבחוץ עשוי להיראות יותר כקטטת רחוב. סטיב — יליד הארץ בשם שלום — אייזנברג, נשיאה החדש של ״הדר״, אומר שהבחין במגמה ליברלית בקרב חבריו ומכריו הישראלים באורנג׳ קאונטי. מאז התקופה שלאחר מלחמת ששת הימים ב־1967 לא הביעו נכונות רבה כל כך לדבר עם פלסטינים על החלפת שטחים בשלום. ישראלים רבים בלוס אנג׳לס, לעומת זאת, נוטים ימינה ואימצו קו נוקשה כלפי המהומות האחרונות. אייזנברג, בן 54, תושב הנטינגטון ביץ׳ רזה ושזוף ובעל חברת ביטוח, אומר שלא קשה להבין את ההבדל.
״כאן חיים ישראלים ברמה גבוהה יותר״, הוא מצהיר, ״אנשים שכבר נמצאים כאן זמן־מה, בעלי מקצוע ואנשי אקדמיה. כאן, כמו בישראל, אנשים כאלה ליברלים יותר בדעותיהם הפוליטיות.״ אייזנברג מודה שיש מידה של יוקרה סנובית במגורים באורנג׳ קאונטי ובחברות ב״הדר״. באופן מוזר, שמץ הבלעדיות הזה מופנה יותר כלפי הישראלים בלוס אנג׳לס מאשר כלפי השכנים הלא־יהודים.
״אין לנו בעיות עם שכנינו הלא־יהודים״, אומר שמואל בן־שמואל, ״ואני מסתדר היטב עם עמיתיי לעבודה. אבל למרות היחסים הלבביים, הם שטחיים. אנחנו לא מבקרים זה בביתו של זה. אי אפשר להתחמק מן העובדה שאנחנו זרים — שומעים זאת בכל פעם שאנחנו פותחים את הפה. פשוט יש בינינו יותר מן המשותף. אף שיש לנו קשר מסוים עם הקהילה היהודית, אנחנו מחפשים ישראלים אחרים כי יש לנו אותו רקע ואותה תרבות. זה טבעי לגמרי.״
בתצלום העליון: צבי דרזנר, ראש מחלקה בבית הספר למינהל עסקים באוניברסיטת המדינה של קליפורניה בפולרטון, ואשתו תמי, מתכננת ערים, בביתם באנהיים הילס. צילום: גייל פישר / לוס אנג׳לס טיימס.
בתצלום מימין: גאולה ושמואל בן־שמואל, אף הם מאנהיים הילס. היא מורה לעברית והוא עובד בחטיבת תובלת החלל של רוקוול אינטרנשיונל. צילום: כריסטין וולטר / לוס אנג׳לס טיימס.
בתצלום הימני העליון: פנינה שיחור, שייסדה במחוז את לשכת ״הדר״ של בני ברית. צילום: מארק בוסטר / לוס אנג׳לס טיימס.