סופה הבדיוני של ישראל מגיע כשהיא מתעלמת מאופיו של המאבק הלאומי כמאבק לחיים ולמוות ומזניחה את האחדות היהודית.
בביקורו האחרון בירדן השתתף הסופר הישראלי עמוס עוז בדיון שולחן עגול ששודר בטלוויזיה עם פרשנים מקומיים. כשאחד מבני שיחו שאל מהו הדבר שעוז, כישראלי, חושש ממנו ביותר, השיב הסופר שזהו הסיכוי שישראל תתגלה כאפיזודה זמנית בהיסטוריה העולמית.
אף שהממסד הספרותי הישראלי הביע באופן מסורתי בוז עמוק לרוב צורות הספרות המסחרית בעלת האופי הספקולטיבי, הרעיון שישראל עלולה בסופו של דבר ללכת בדרכה של הממלכה הצלבנית נתן השראה למספר מפתיע של סיפורי ״אזהרה איומה״ בעברית — אם להשתמש במונח הבריטי לסוגה שנטבע בתחילת המאה. לנוכח שבריריותו המובנית של המפעל הציוני והחרדות העמוקות שהוליד, ההפתעה האמיתית אולי היא שלא נכתבו יותר כאלה.
כמה רומנים דיסטופיים פורסמו בשנות ה־80 — ״הדרך לעין חרוד״ של עמוס קינן, ״פונדקו של ירמיהו״ של בנימין תמוז ו״החלום הרביעי״ של דוד מלמד הם שלוש מן הדוגמאות הבולטות — ובדרך כלל הייתה בהם רגישות שמאלית. רק כשבועיים לפני רצח יצחק רבין הצטרף סוף־סוף הימין הישראלי למרוץ הדיסטופיות הישראלי: אז יצא לאור ״שלום על ישראל״ של זאב בן־יוסף.
השנה היא 2045 והמדינה היהודית מתפרקת במהירות מדהימה. ישראל נמצאת בשלום עם העולם הערבי כבר חצי מאה, אבל במלחמה עם עצמה כמעט אותו זמן. לאחר שמסרה חלק מן הגליל למדינה הפלסטינית, ישראל חילקה את עצמה לשני קנטונים עצמאיים למחצה. הרפובליקה הישראלית המצומקת, שנטלה מעצמה את ניביה הצבאיים בשל אמונתה בהסכמי השלום ומסרה את השליטה ברחובות לפשע המאורגן, היא חילונית אדוקה. מובלעת ״שומרי ישראל״, שאוכלוסייתה מרוכזת בבני ברק, במאה שערים ובפאתי ירושלים, היא משיחית קודרת.
העימות ביניהן מחריף כשאנשי הדת הלאומיים, הנהנים ממילא מאוטונומיה, דורשים עצמאות במדיניות החוץ ובצבא. כלכלתם הרוסה, הצבא והמשטרה מותשים מעשורים של מאבק פנימי, והישראלים החילונים הנצורים מבקשים מן הפלסטינים לשלוח חיילים כדי לעזור להחזיר את הסדר. הפלסטינים, שהסתדרו איתם להפליא במשך עשורים, נענים בשמחה. ואז, כמובן, הם מסרבים לעזוב.
״אנחנו, כל עמי ערב״, מעיר המנהיג הפלסטיני המנצח ד״ר וליד אל־חוסייני — הנקרא על שם חאג׳ אמין אל־חוסייני, המופתי המנוח של ירושלים ותומך היטלר, אבל בעל החביבות המחויכת של בנו של בן דודו של המופתי, פייסל אל־חוסייני — ״תמיד היינו מאוחדים בתקוותנו להיפטר מכם, לטהר את אדמתנו מפולשים. מעולם לא הסתרנו זאת מכם. אבל אתם רציתם להיות מוסריים, טהורים. דאגתם לנו ולאנשים אחרים יותר משדאגתם לעצמכם. כך הקלתם עלינו, על הגרמנים ועל שאר האנטישמים בעולם״.
כן, הגרמנים. או ששכחתי לציין שעד 2045 גרמניה ויפן שבו למעמדן כמעצמות־על עולמיות, הקימו מחדש את מדינות הציר, ובטכנולוגיית העל המנצחת שלהן שחזרו באהבה את הגטאות ומחנות המוות של פעם?
בן־יוסף, בכיר בהסתדרות הציונית העולמית, מתעד את קצה של ישראל דרך קצה המקביל של משפחה ישראלית חילונית בולטת. ראש השבט הלא־מתפקד הזה הוא ד״ר שלמה אריאל, פיזיקאי חלקיקים זוכה פרס נובל, שעם חברי ילדותו מגיע להנהגת ממשלה ישראלית חילונית פושטת רגל מוסרית וחסרת יכולת באופן עמוק. שקוע בקריירה שלו, אינו מבחין שאשתו התנתקה ממנו ושילדיו נעשו מוטרדים ומנוכרים, אבודים בארץ שערכיה התרוקנו ותנאיה החברתיים והכלכליים מידרדרים.
אריאל, למקרה שלא הבחנתם, הוא שמאלני חילוני ליברלי הומניסט אוניברסליסט — בן־יוסף אוהב להצמיד תוויות בנוסח ראש לימבו לאנשים ולמוסדות שאינם מוצאים חן בעיניו — המאמין ברעיון, הליברטריאני למעשה, שאין למדינה או לעם זכות מוסרית לכפות את רצונם על מדינות או עמים אחרים, אפילו לא על קבוצות החיות בתוך גבולותיהם. לכן, כשהערבים החיים בקנטון עצמאי למחצה בגליל העליון דורשים את הזכות להתמזג עם פלסטין העצמאית, חבריו השמאלנים של אריאל אינם יכולים לחשוב על סיבה טובה יותר למנוע את עזיבתם מכפי שיכלו לעכב את ההחלטה הקודמת להכיר בעצמאות פלסטינית. אבל הדבר אינו מסיח את דעת הממשלה מהטלת תוכנית לימודים חילונית־הומניסטית על כל בתי הספר הנתמכים בידי המדינה, ובכך היא מאלצת גם את הדתיים והחרדים לפרוש.
הבעיה האמיתית, כפי שבן־יוסף מבין אותה וכפי שמנסח אותה, בלי שמץ אירוניה מכוונת, פילוסוף נאצי מן המאה ה־21 שהוא ממציא, היא שיש עמים וגזעים ששורדים כשהם מציבים את האינטרסים ואת הרווחה שלהם ראשונים, ועמים וגזעים שנידונו להכחדה משום שהם מעריכים את רווחת האחרים יותר משלהם. כפי שמסביר אחר כך הנשיא הפלסטיני וליד אל־חוסייני לאריאל, בסיור במחנות המוות הדומה לזה שערך אביו הקדמון בחיים האמיתיים, המופתי הגדול, מאה שנה קודם: ״אולי עכשיו תבינו מדוע מתנגדי היהודים בכל הדורות, שנקראו אנטישמים, ובהם אנחנו הפלסטינים, קראו לכם ׳בני המוות׳. הייתם עם שלא ידע לחיות ולכן לא היה ראוי לחיים.
״פשוט מעולם לא הצלחתם להבין שהיחסים ביניכם לבין עמי ערב היו מבוססים על עיקרון יסודי אחד — מאבק מוחלט לחיים ולמוות. או אתם או אנחנו. השלתם את עצמכם כשחשבתם שחלוקת הארץ תביא שלום, ושהשלום הזה ישרוד... הייתם צריכים ללכת בעקבותינו בעניין קדושת הארץ. מעולם לא היינו מוכנים לשקול ברצינות ויתור על חלק כלשהו מאדמתנו. החלטנו שארץ פלסטין קדושה, כל חלוק אבן, קודש הקודשים...
״במקום להתאחד כמונו סביב מטרה — הקדשת העם כולו לקדושת הארץ — התפרקתם בחיפזון מופרז לקבוצות ולתת־קבוצות, והתקוטטתם זה עם זה במקום עם האויב האמיתי. בדרך הזאת איבדתם את הזכות הבסיסית אפילו להיקרא עם״.
למרבה הצער, משום שחלק רב כל כך מספרו של בן־יוסף מורכב מפולמוס פטפטני מהסוג הזה, ״שלום על ישראל״ מאבד את הזכות הבסיסית לקרוא לעצמו סיפור ״אזהרה איומה״ ראוי, מן הסוג שהתפרסם בזכות ג׳ורג׳ אורוול ואלדוס האקסלי. ״1984״ של אורוול המחיש בעוצמה מוחשית את סירחון הכרובים המרקיבים ואת הצללים המאיימים של שכונות העוני המופצצות בלונדון שלאחר המלחמה. ״שלום על ישראל״, לעומת זאת, אינו מצליח ליצור את תחושת הזמן והמקום המפורטת שסיפור כזה צריך כדי לעורר אימה אמיתית. המאה ה־21 המתוארת כאן כמעט זהה, בנימה ובמרקם, לעולם שבו אנו חיים כיום. הדבר מוזר, בהתחשב בכך שהגיבור, ד״ר אריאל, המציא למעשה מכונה היוצרת אנרגיה בחינם וללא הגבלה. בחיים האמיתיים היה הדבר פותח תור זהב חומרי לישראל ולעולם, שלא נראה מאז המצאת מערכת הסרת השיער אפיליידי בקיבוץ הגושרים. אבל במשל של בן־יוסף לא רק שאין היא משנה את חיי האדם: אריאל שוכח בנוחות, במשך רוב העלילה, שהפך אותה לקרן מוות היכולה להכות כל אויב של ישראל או של היהודים בכל מקום בעולם, כמעט ללא חשש מעונש.
הפולמוס של בן־יוסף נחלש עוד יותר בשל הבוז שלו למי שמבקשים סיום כלשהו לסכסוך של ישראל עם העולם הערבי שאינו מבוסס על שעבוד אחד הצדדים בידי האחר. למרות הכרזתו הספונטנית האחרונה של שמעון פרס שאולי יוותר על האופציה הגרעינית של ישראל במקרה של שלום אמיתי, אין זה סביר שממשלה ישראלית עתידית כלשהי תבצע אי פעם התאבדות לאומית שיטתית מהסוג המתואר כאן. סביר עוד פחות שקוראים בעלי הבחנה יקבלו את אמונתו הבסיסית של בן־יוסף, שהמשימה המיועדת לישראל ביקום הזה היא להמשיך להילחם במלחמת העולם השנייה עם שאר כדור הארץ לנצח.