מובילת מגמה

ג׳סיקה פשקוב מגייסת תלמידי תיכון יהודים בשנתם האחרונה ל־USC, שהייתה פעם מעוז של ואספים ואנטישמים.

אייבור דייוויס / לוס אנג׳לס.

זהו ערב חול נעים בסוף מרץ בלוס אנג׳לס, אבל עובדת הקהילה היהודית ג׳סיקה פשקוב עובדת במרץ בקפטריה של תיכון בוורלי הילס, בניסיון לשכנע תלמידי י״ב יהודים להירשם לאוניברסיטת דרום קליפורניה בצדה האחר של העיר — מוסד שפעם הדגיש במתריס את אופיו הלבן, האנגלו־סקסי והפרוטסטנטי, ולעתים נודע באנטישמיות שלו.

מאמצי השכנוע של פשקוב ביריד המכללות שקטים ודיסקרטיים, כשהיא משוחחת בנינוחות עם הילדה וסם בן־סדיג ועם בנם המתבגר בריאן, הנרגש מן הרעיון ללמוד בבית הספר היוקרתי לקולנוע של USC. בקרבת מקום בוחן גיא שולמן את הדוכן העמוס עלונים עבור בתו ורוניקה, שלא יכלה לבוא בגלל בחינות. USC מתחרה על בקשותיהם של כמעט 400 תלמידי המחזור המסיים עם כל האוניברסיטאות הגדולות, מסטנפורד בחוף המערבי ועד הרווארד ו־MIT במזרח.

״חשוב שוורוניקה תלך למוסד עם חיים יהודיים חזקים״, אומר שולמן לפשקוב כשהגיע תורו, ומוסיף שהוא מסתייג מלשלוח אותה ללמוד בישראל בשל בעיות הביטחון. והמסר של פשקוב הערב מבטיח: החיים היהודיים ב־USC, היא אומרת לקהל שלה, חיים ובועטים. אף ש־30,000 הסטודנטים באוניברסיטה מגיעים מרקעים מגוונים, פשקוב, אחת מ־24 אנשי הקבלה שלה, מדגישה במיוחד הרשמה של יהודים — מגייסת הסטודנטים היחידה מסוגה בארצות הברית. זו המשימה שקיבלה כשנשכרה לפני ארבע שנים, והיא מניבה תוצאות יפות: מתוך 3,000 הסטודנטים במחזור החדש ביותר של שנה א׳, 11 אחוז יהודים, לעומת שבעה אחוזים קודם; עשרה אחוזים מכלל הסטודנטים לתואר ראשון הם יהודים.

הרבה סוזן למלה, דיקנית חיי הדת ב־USC ומתאמת כל הפעילות הדתית בקמפוס, מציינת שההחלטה להעסיק איש קבלה לגיוס יהודים לא נגעה להעדפה מתקנת, אלא לעובדה שהסטודנטים היהודים היו מעטים בקמפוס הנמצא בקהילה בעלת האוכלוסייה היהודית השנייה בגודלה במדינה. כיום, אומרת למלה, הנמצאת ב־USC שמונה שנים ובעבר ניהלה את הלל שם, ״החיים היהודיים בקמפוס משגשגים. יש לי תחושה שאנחנו מקבלים יותר סטודנטים יהודים, במיוחד מהתיכונים האורתודוקסיים״.

סטודנטים יהודים ב־USC היו פעם נדירים יותר מיום בלי ערפיח בלוס אנג׳לס. האוניברסיטה ״היהודית״ בעיר הייתה באופן מסורתי UCLA, הקמפוס היוקרתי במערב לוס אנג׳לס של רשת אוניברסיטת קליפורניה הממומנת מכספי ציבור. USC הפרטית, יריבתה העירונית הגדולה של UCLA בספורט אך לא בהישגים אקדמיים, נחשבה עד לפני עשור לנחלתם של ואספים, בחורי אחוות וצעירות באחוות נשים, שהוריהם העשירים שילמו את דרכם. לפי הבדיחה, ראשי התיבות USC ציינו בעצם ״אוניברסיטת הילדים המפונקים״. סטודנטים ב־USC השיבו בכינוי ״JewCLA״ ל־UCLA. ‏USC עדיין יקרה: שכר הלימוד השנתי הוא 40,000 דולר, לעומת מחצית הסכום במוסדות אוניברסיטת קליפורניה.

לא סייעה לגיוס היהודים העובדה שההיסטוריה של USC ביחסיה עמם הייתה בעייתית, בלשון המעטה. על נשיאה בשנים 1922–1946, רופוס ב׳ פון קליינסמיד, שהמשיך להיות דמות חזקה בקמפוס כנגיד עד מותו ב־1964, נפוצו שמועות שהוא אוהד הנאצים. סגנונו הרודני והסמכותני ושמו הגרמני רק ליבו את ההשערות. פרנסס לומן פלדמן, ההיסטוריונית הוותיקה של סגל USC, אמרה שפון קליינסמיד, שהיא מצאה אותו לבבי, עמד בראש המוסד בתקופה שבה דיקנים שונים בקמפוס, ובהם דיקני בתי הספר לרפואה ולרפואת שיניים, דחו סטודנטים רק משום שהיו יהודים או בני קבוצות מיעוט אחרות.

ב־1946 התרחש אירוע שרפת צלב על המדשאה של בית אחווה יהודית. ב־1972 תיאר לוס אנג׳לס טיימס ״סערה בבית הספר לרפואת שיניים, שכללה האשמות של בוגרים שדיקן הוא פרו־יהודי״; וב־1978 הוטרדו יהודים מקומיים רבים מן הידיעה ש־USC מתכננת להקים מרכז למזרח התיכון בעידוד סעודיה. לאחר מחאות הוועד היהודי האמריקני בוטלה התוכנית.

המספר הגדול באופן חריג של סטודנטים ממדינות ערב, שהקשה על פעילות פרו־ישראלית, הרתיע גם הוא כמה אנשים. אפילו ב־1986 הושעו חברי אחווה בקמפוס בשל קריאות אנטי־יהודיות לאחר שהפסידו בתחרות לאחווה יהודית ברובה. נקודה נוספת לרעת USC בעיני יהודים המתכננים לימודים הייתה היותה הקמפוס השמרני ביותר מבחינה פוליטית בקליפורניה — למשל, אחד משני קמפוסים בלבד במדינה שבהם קיבל ריצ׳רד ניקסון רוב בהתמודדותו לנשיאות ב־1972.

גם מיקומה של USC לא היה אטרקטיבי במיוחד לכמה סטודנטים. הקמפוס והמעונות נמצאים בשכונת הפועלים סאות׳ סנטרל בלוס אנג׳לס, שרוב תושביה שחורים והיספנים, סמוך לזירת מהומות ואטס בשנות ה־60 והאלימות שבאה לאחר זיכוי השוטרים הלבנים שהואשמו בהכאת רודני קינג השחור באפריל 1992. האבטחה הדוקה, אבל סטודנט או סטודנטית עדיין עשויים שלא לבחור לטייל שם בשעה מאוחרת בלילה.

כעת הכול משתנה. מועצת העיר לוס אנג׳לס, כמו קבוצות רבות במרכז העיר, השקיעה רבות בשיפור פני השכונה. ״העובדה היא שאנחנו קמפוס עירוני, וברגע שסטודנטים מגיעים הנה הם משנים את דעתם על הסכנות הנתפסות״, מציינת פשקוב. ״יש הרבה סטודנטים שרוכבים על אופניים ובטוחים לחלוטין. הם יכולים להישאר בתוך גבולות הקמפוס, ויש לנו מערך האבטחה הגדול ביותר בעיר בבעלות פרטית״.

פשקוב מבינה היטב מוסד הזקוק לגיוס סטודנטים: היא קיבלה את התואר הראשון באוניברסיטת אוהיו, שבה היו גם כן מעט מאוד סטודנטים יהודים. היא גדלה כיהודייה רפורמית, בילתה שנה בישראל אחרי סיום לימודיה ואומרת שתמיד הייתה לה זהות יהודית חזקה. היא קיבלה תואר שני בשירות קהילתי יהודי בהיברו יוניון קולג׳ של התנועה הרפורמית, הנמצא שני רחובות מן הקצה הצפון־מזרחי של קמפוס USC, ועבדה בהדסה שישה חודשים לפני שנשכרה ב־USC לפי המלצת חבר במשרד הקבלה. הוא הועסק כדי לנסות להגדיל את מספר הנרשמים היהודים בידי דיקן הקבלה המנוח ג׳ו אלן, שלדברי פשקוב ״היה אכפת לו מאוד מסטודנטים שאינם מיוצגים מספיק״. בלוס אנג׳לס, עיר של 600,000 יהודים, היא אומרת, נראה לאלן מוזר שכל כך מעטים מהם נמצאים ב־USC.

כמה ציניקנים מציינים שהדחיפה לרישום יהודים חופפת זמנים קשים בגיוס תרומות לאוניברסיטאות ברחבי המדינה, וייתכן שנבעה מהנהלות המחפשות תמיכה כספית יהודית. אבל גורמים רשמיים מכחישים בתוקף מניע כזה ומצביעים על ההיסטוריה הארוכה של המוסד במשיכת תורמים יהודים כבדי משקל מקרב בוגריו. אלה מימנו תוכניות ובהן בית הספר לתקשורת על שם וולטר אננברג ובית הספר להנדסה על שם אנדרו וארנה ויטרבי, שהוקם בתרומה של 52 מיליון דולר ממייסד קוואלקום.

פשקוב, המתגוררת עם בעלה איש העסקים מאט ובתה מיראבל בת השנתיים במערב לוס אנג׳לס, שבו אוכלוסייה יהודית רבה, מאמינה שתמיד היה ב־USC מספר סביר של סטודנטים יהודים; שליש מחברי הסגל יהודים. אבל, היא מציינת, ״אני לא חושבת שהייתה דרך לסטודנטים יהודים להזדהות ככאלה, בלי מקום רשמי בטופס ההרשמה שבו אפשר לציין אם הם יהודים או לא״.

כיום, כשהיא מופיעה בתיכונים ברחבי העיר, במיוחד בבתי ספר שיש בהם יהודים רבים, פשקוב אומרת שהיא עונה על שאלות בנוגע ל״כמה הלל פעיל, אם יש אוכל כשר בקמפוס ואיך עובד החופש בראש השנה וביום כיפור״. ואכן, מאז 1996 יכולים סטודנטים לבחור לעבור ל״מגורי שלום״, מקבץ קטן של עשר דירות שמטבחיהן הוכשרו ובפתחיהן נקבעו מזוזות. ויש תוכנית ארוחות כשרה טובה למי שגרים בקמפוס.

מוקד משיכה גדול נוסף הוא הקשר ההדדי החזק עם המכון היהודי לדת של היברו יוניון קולג׳ הסמוך. מדי שנה לומדים כאלף סטודנטים לתואר ראשון ב־USC קורסים בעברית ובמדעי היהדות שמלמדים אנשי הסגל של הקולג׳, ויש להם גישה גם לספרייתו בת 600,000 הכרכים. אפילו חב״ד נעשית נוכחות גדלה בקמפוס ופתחה בית חדש בשורת אחוות הנשים בתחילת השנה. להלל יש בניין משלו מחוץ לקמפוס כבר יותר מעשר שנים.

במסעות הגיוס שלה נזהרת פשקוב באופן שבו היא מציגה מה היא מחפשת. כשהיא מדברת עם תלמידים בבתי ספר לא־יהודיים היא נוהגת בעדינות: ״אני לא אומרת מיד: אם אתם יהודים, אנחנו רוצים אתכם. במקום זאת אני מדברת איתם על כמה מן התוכניות שיש לנו ב־USC ומנסה בעדינות לעורר את עניינם״. או, היא אומרת, ״אני עשויה להזכיר דברים אישיים על עצמי, כדי שהתלמידים יבינו שאני יהודייה״.

עלון מיוחד בשם ״החיים היהודיים ב־USC״ הוא כלי יעיל. בתיכון בוורלי הילס, למשל, ״דאגתי שכל תלמיד יהודי, או מי שחשבתי שהוא יהודי, יקבל את העלון״, היא מציינת. החוברת, שפשקוב השתתפה בכתיבתה, מבטיחה למועמדים שירגישו נוח בקמפוס בסביבה יהודית: ״בהסתמך על יותר ממאה שנות מסורת, הקהילה היהודית ב־USC חזקה, דינמית ואכפתית. אבל מעל הכול, USC — חלק חיוני מן הקהילה היהודית בלוס אנג׳לס... היא מקום להיות מי שאתם״.

פשקוב מודעת לאירוניה בתפקידה: ככל שתגייס יותר סטודנטים, כך ייעשה תפקידה נחוץ פחות. ״נכנסתי לתפקיד הזה״, היא אומרת בשמחה, ״בתחושה שכשאצליח, אוציא את עצמי ממעגל העבודה״.

בהשתתפות שלי טייטלבאום בדיווח.