ביקורות מורחבות על ״ציון בדיונית״

1 — איזה מן הסיפורים הבאים הוא מדע בדיוני או פנטזיה?

א. אסטרונאוט ישראלי מאחד את האומה לקראת משימתו הנועזת, אך בתפנית טרגית נהרג כשהמעבורת שלו מתפוצצת מעל עיירה בטקסס ששמה פלסטיין.

ב. גבר פלסטיני הומו עובר לדירה חדשה בתל אביב עם בעלו היהודי. הוא מגלה שדיירי הבניין זימנו אספה כדי לברר אם הוא סיכון ביטחוני. הוא מגייס תמיכה רחבה בעזרת כישוריו ברשתות החברתיות; כל הדיירים מתייצבים לבסוף לצדו והאספה אינה מתקיימת. החוויה מחזקת אותו, והוא מתחיל להרצות על סוגיות פלסטיניות ועל ענייני להט״ב בבתי ספר יהודיים־ישראליים ברחבי הארץ.

ג. שועלים נצפים בהר הבית בירושלים, ומגשימים נבואה מקראית הנוגעת לבנייתו מחדש של המקדש. רב נרגש בכותל המערבי שולח הודעה לעיתונות ומזמין את העם היהודי לבכות עמו דמעות שמחה על מה שנתפס בעיניו כאות משמים.

התשובה היא שאף אחד מן הסיפורים האלה אינו מדע בדיוני או פנטזיה: כולם קרו באמת. האסטרונאוט שנהרג היה אילן רמון; הפלסטיני ההומו הוא זיזו אבו אל־הווא. הרב שלח את ההודעה על השועלים ב־8 באוגוסט 2019.

המציאות בחברה הישראלית ובחברה הפלסטינית נעה בין הפנטסטי לדיסטופי. כנגד כל הסיכויים הצליחה התנועה הציונית במידה רבה במשימתה רחבת ההיקף: הקמת חברה יהודית בסגנון מערבי במזרח התיכון. אבל בעיני פלסטינים רבים יש למציאות גוון אחר. בין שמדובר בהשפלה במחסום ובין שברחפני המעקב של צה״ל, חיי היום־יום מתחרים בחזון הדיסטופי של ״מראה שחורה״ בקשיחותם הבלתי פוסקת.

לכן פרסומן לאחרונה של שתי אנתולוגיות של ספרות ספקולטיבית — ״ציון בדיונית: אוצר של ספרות ספקולטיבית ישראלית״ ו״פלסטין + 100: סיפורים ממאה שנה לאחר הנכבה״ — הוא אירוע יוצא דופן. זו הזמנה לקוראים ברחבי העולם לגלות משהו אחר: להפליג בים הדמיון במקום לקרוא דיווחים על סכסוך מתמשך. מהו מדע בדיוני או פנטזיה ישראליים או פלסטיניים? ומה הם יכולים ללמד אותנו על החברות שיצרו אותם?

2 — הבעיה עם המבקרים

לפני שנמשיך, הערה על ההבדל בין מדע בדיוני לפנטזיה. ביצירת מדע בדיוני חייב להיות מרכיב ספקולטיבי, כלומר דבר שאינו קיים בזמן הכתיבה. בהתחשב בכך שהאנושות פיתחה לאחרונה דרך להשיב רקמת מוח מתה לחיים, ושמדענים ישראלים יכולים לגדל עצמות אדם במעבדה, סופר מדע בדיוני בן זמננו עשוי בהחלט לגלות שיצירי דמיונו דופקים בדלת במהירות שבה מתגשם סיוט. הפנטזיה, לעומת זאת, היא צורה ספרותית עתיקה בהרבה, הפועלת לפי מערכת כללים אחרת.

בקורס המוקלט שלו ״כיצד פועל מדע בדיוני גדול״ מציע פרופסור גארי ק׳ וולף הבחנה שימושית בין פנטזיה למדע בדיוני. אם הדרקון הוא יצור אורגני, כמו סמאוג אצל טולקין ב״שר הטבעות״, זהו דרקון של פנטזיה. אבל אם הדרקון נוצר באמצעות הנדסה גנטית או רובוטיקה, כמו בסדרת ״רוכבי הדרקונים של פרן״ מאת אן מק׳קאפרי, הוא שייך ליצירת מדע בדיוני.

לאור ההבחנה הזאת, חלק מן הסיפורים ב״ציון בדיונית״, בעריכת שלדון טייטלבאום ועמנואל לוטם, אינם מדע בדיוני כלל אלא פנטזיה. ״ציון בדיונית״ היא אסופה מסורתית של סיפורי מדע בדיוני ופנטזיה: ראשית, הם מתפקדים כסיפורים מן הז׳אנר, כלומר קהילת חובבים קראה אותם ואף רכשה אותם לפני שנבחרו לאנתולוגיה; שנית, מחבריהם חיים בחברה חזקה יחסית, המקיימת קשרים חופשיים עם העולם שמחוץ לה. במובן הזה אין האסופה שונה מאנתולוגיה של מדע בדיוני איטלקי או נורווגי, שחובבי הז׳אנר המקומיים בחרו כדי להציג את יצירתם לעולם.

״פלסטין + 100״ היא אסופה מסוג אחר. אנו אמורים לקרוא אותה כדי ללמוד משהו על חברה שמוגדרת באמצעות הסכסוך שלה עם חברה אחרת — ואולי אף לתמוך בה באופן פעיל באמצעות הרכישה. הסיפורים שהוזמנו לספר מומנו בידי מועצת האמנויות הבריטית. במובן הזה הם אינם ״אורגניים״: קהילת חובבי מדע בדיוני לא קראה אותם לפני שנבחרו לאנתולוגיה. הסדר התהפך. במקום להציג מדע בדיוני פלסטיני לעולם שמכיר בעיקר את הסכסוך הערבי־ישראלי, האסופה מציגה את הסכסוך באמצעות ז׳אנר לא מוכר ברובו — מדע בדיוני פלסטיני.

הדבר בא לידי ביטוי בהקדשת הספר לזכרו של טום הורנדל, סטודנט בריטי לצילום שנורה בידי צלף של צה״ל בזמן שהתנדב בתנועת הסולידריות הבינלאומית ברצועת עזה, ומת מפצעיו כעבור תשעה חודשים. הצלף שהרג אותו ריצה שש שנים וחצי בכלא צבאי.

3 — כוכב הלכת הערבי

מדוע, אם כן, אסופה של מדע בדיוני פלסטיני מפתיעה כל כך? הספרות הפלסטינית עסקה בדרך כלל בדילמות של הפלסטינים, ולא במסעות בחלל או בעתיד הרחוק. לטענתי, סופרים פלסטינים נוטים יותר לעסוק בטבע מאשר בטכנולוגיה, ומציגים את זיקתם לארץ כ״עליונה״ על זו של היהודים. אסופת סיפורים קצרים מ־1970, שתורגמה מערבית לעברית בשם ״סיפורים פלסטיניים״, כוללת עצים שנשתלו מחדש בתל אביב אך זוכרים את ההיסטוריה האסלאמית העשירה שהיו עדים לה — ״האחיות העצובות״; תפוזים הנרקבים לאחר שהיהודים משתלטים על האדמות שמהן באו — ״ארץ התפוזים העצובים״; וכלב שמוכיח את עליונותו על בני האדם כששב לכפר שבו גדל למרות נוכחותם של כוחות יהודיים — ״הכלב בראון״. הטבע משמש כאן כוח נגדי לגורמים השונים המבקשים להחליש את החברה הפלסטינית.

ההישענות הזאת על הארץ כמקור כוח, שכוח המכונות של היהודים לעולם לא ישתווה לו, ניכרת גם בשם שנתנו הפלסטינים להתקוממויותיהם נגד ישראל: אינתיפאדות. זו תנועת ההתנערות שבעל חיים עושה כדי להיפטר מפרעושים. הדגש על הקשר הפלסטיני לטבע ולאדמה נמשך ב״פלסטין + 100״: את עשב המולדת וגבעותיה אי אפשר להחליף במציאות מדומה — ״שירת הציפורים״ — או אפילו בשחזור פיזי של פלסטין חלופית — ״N״. באופן דומה, בסרט המדע הבדיוני שלה מ־2013, ״Nation Estate״, בחנה האמנית לריסה סנסור אפשרות שמדינת ישראל העתידית תדחס את כל האוכלוסייה הפלסטינית לגורד שחקים עצום, ובו ירושלים שנוצרה מחדש וחברון משוחזרת.

הסרט הקצר ורב־העוצמה הזה כולל רמיזות אירוניות לשחקנים מרכזיים בדרמה המזרח־תיכונית: נורווגיה מספקת את המים לצינורות הבניין, ועל המדרגות הנעות מופיע הכיתוב ״אמריקן אקספרס״. אבל גם בבניין העתידני הזה משקה הגיבורה עץ זית שנשתל בביתה, ובכך מעלה שוב את ההבנה שגם בעתיד יישארו הפלסטינים קשורים לאדמה ולא יוותרו על שום חלק ממנה.

ב״פלסטין + 100״ מופיעות רוחות רפאים פלסטיניות המבעיתות ישראלים ומנפצות את תחושת הביטחון הכוזבת שלהם — ״המפתח״ ו״קללת הילד מכדור הבוץ״; פורטלים של למידה מקוונת במערכת החינוך היהודית נפרצים, והעברית מוחלפת בערבית — ״אומה דיגיטלית״. הפלסטינים הבדיוניים מסרבים לוותר לא רק על סנטימטר אדמה, עץ או בית, אלא גם על זיכרון אחד. ב״האגודה״ מסכימות שתי החברות המותשות לפתרון רדיקלי: העבר נמחק ואסור לאיש להזכיר אותו לעולם. ואף על פי כן, גם אז דורשים הפלסטינים, ואף רוצחים, כדי לשמור על מלוא זיכרונם כעם. הסיפור אינו דן בתגובות היהודים להסכם השלום התלוי באובדן הזיכרון.

מעניין שב״אומה דיגיטלית״ יש גם דיון קצר בשאלה מדוע הספרות הערבית לא הצמיחה מדע בדיוני רב. אפשר אולי לטעון ש״העיר המעולה״, יצירה אוטופית שכתב אל־פאראבי במאה התשיעית, היא יוצאת מן הכלל, אך הטענה נראית נכונה ברובה. מעניין גם שמחבר ״אומה דיגיטלית״, עמאד א־דין עיישה, בחר לשים את הדיון בפיהן של דמויות יהודיות. ״הם מכירים את המלכודות שבאוטופיה״, אומרת הדמות היהודית כשהיא מביטה בדגל הפלסטיני המוצג במקום שכבר אינו ישראל. ״הייתה להם מעין אוטופיה בימי הנביא שלהם, ואז הכול התפרק.״

התפיסה הזאת, שלפיה הערבים אינם מסוגלים כיום להתקדם מעבר לחזונות של תהילה שהתקיימה פעם, משתקפת גם בדברי דמות פלסטינית לאחותה ב״שירת הציפורים״: ״את יודעת איך אנחנו, הערבים — אנחנו לכודים בזיכרונות הוורודים של אבותינו״. אלו רגעים נדירים באנתולוגיה, העוסקים בנושא רחב מן הסכסוך הערבי־ישראלי: כאן זו השאלה כיצד הספרות הערבית מנסה לברר מה השתבש בניסיונות העולם הערבי להתמודד עם המודרניות המערבית.

במקום אחר באסופה, למשל ב״N״, מציג הסופר מג׳ד כיאל את הטענה המעניינת שבמובן מסוים תפקידם של הפלסטינים הוא לשחרר את היהודים מן הציונות. דמות פלסטינית שואלת באירוניה: ״מה היינו אמורים לעשות? להוציא ספה בזמן ההפגזות ולפתוח מרפאה לפסיכותרפיה כדי לרפא את טראומת השואה?״ בהקשר של סיפור מדע בדיוני זו שאלה נוגעת ללב מאוד, משום שהיא מגלה שתגובות הפלסטינים לנוכחות היהודים מורכבות הרבה יותר, ולעיתים גם רגישות יותר, מכפי שקוראים ישראלים עשויים לדעת.

לא תמיד היה הדבר כך. סיפור משונה בשם ״היהודי ובקבוק הקוניאק״ משך את תשומת לבי ב״סיפורים פלסטיניים״. בסיפור הזה פוגש מספר פלסטיני ניצול שואה החי באיטליה, שהאובדן שחווה שיתק אותו עד כדי כך שהוא מבלה את רוב זמנו בשכרות. הוא מתפרנס כסרסור. הוא מתעמת עם הפלסטיני ומתעקש שאינו יהודי אלא פולני, ושמולדתו היא פולין ולא פלסטין. המחבר, המתאר בתחילה את האיש בבוז בשל שכרותו ובשל היותו סרסור, מתמלא לבסוף רחמים כשהוא לומד כיצד טבעה ספינת הפליטים שנשאה את משפחתו של האיש לחיפה.

גם ב״פלסטין + 100״ מופיע נושא הסטייה המינית. אינני יודע מדוע, אבל נשים יהודיות־ישראליות מוצגות כעובדות מין ב״תישן על זה, ד״ר שוט״ וככוכבות פורנו ב״קללת הילד מכדור הבוץ״. המיניות הפלסטינית, לעומת זאת, כמעט שאינה מוזכרת, פרט ל״תישן על זה, ד״ר שוט״: אישה פלסטינית מגויסת שם לרגל אחר ד״ר שוט לאחר ששכבה עם גבר. ד״ר שוט, כמו הדמות ב״היהודי ובקבוק הקוניאק״, הוא גם שיכור.

בסיפורים אחרים יש דמויות ישראליות שהן פשוט רצחניות. ב״יישום 39״, המתרחש בעתיד מזוהם כל כך עד שאי אפשר לנשום ללא מסכת אוויר, חיילי צה״ל הורגים פלסטינים באמצעות ניתוק מסכותיהם. ב״2030״, אולי סיפור ההרפתקאות המדע־בדיוני ה״קלאסי״ ביותר באסופה, מהנדסים פלסטינים מבריקים מצליחים לפרוץ לרחפן של צה״ל ולארגן מחאה לא אלימה, לפני שחיילי צה״ל טובחים בהם. נדמה שהכותב פונה אלינו, בכל מקום שבו אנו קוראים, ושואל: ״אתם לא צופים בחדשות? איך חשבתם שזה ייגמר?״

4 — היהודי שבכוכבים שלנו

בניגוד ל״פלסטין + 100״, לסיפורים ב״ציון בדיונית״ אין חוט ייחודי הקושר אותם יחד מבחינה נושאית. יש סיפורי פנטזיה אפלה כמו ״במראה״ ו״מוות בירושלים״. בראשון יורשת הגיבורה מראת קסמים המאפשרת לה לשנות את בחירותיה בחיים — אך במחיר מסוים. בשני, סיפור פנטזיה רב־עוצמה המזכיר את יצירותיהם של ניל גיימן או רוג׳ר זילאזני, אישה ישראלית נישאת לגבר אמריקאי המגלם את כל מקרי המוות הקשורים בנשק חם.

האסופה כוללת גם סיפורי מדע בדיוני הגובלים בפרודיה, או לפחות מצחיקים מאוד, כגון ״עכברי שטרן־גרלך״ ו״הסתיו המחורבן שלי״. בשניהם יש מספר ישראלי בוטה, החי בחברה צרת אופקים להפליא — בתוספת תפנית של מדע בדיוני. בראשון, מלבד כל מה שהישראלים כבר מתמודדים איתו, עליהם להתמודד כעת גם עם גזע עכברים משופר גנטית. בשני — מצחיק עד דמעות למי שמכיר את ישראל — מגיע המשיח בכבודו ובעצמו, אך אינו מצליח לשנות דבר. במובן הזה ״הסתיו המחורבן שלי״ הוא פארסה נהדרת.

אבל אלה אינם הכיוונים היחידים שהאנתולוגיה מצביעה עליהם. חלק מן הסיפורים הם מדע בדיוני ״קלאסי״: הם מדמיינים טכנולוגיה או מציאות חברתית ומפתחים אותה הלאה. ב״חלום של גבר״ יש אנשים שבכוחם לגרום לדמויות מחלומותיהם להופיע במיטותיהם. גבר נשוי מעביר בשנתו את שכנתו הצעירה למיטתו, עירומה, ולא משנה כמה פעמים אשתו צועקת עליו להפסיק. ב״האיטיים״ יכולה הטכנולוגיה הרפואית להאיץ את תהליך הגדילה האנושי. גברים ונשים המגדלים את ילדיהם מינקות לבגרות נעשים מיעוט, ותרבות הרוב חוקרת אותם כאילו היו חברה פרימיטיבית.

אפשר לחלק את האנתולוגיה לסיפורים המתרחשים בישראל ובהם דמויות דוברות עברית, ולסיפורים שדמויותיהם אינן ישראליות במובהק וחיות בתפאורת קרטון של חברה אנגלו־אמריקאית. עם אלה נמנים ״שתי דקות מוקדם מדי״, שבו פתרון חידות נעשה ענף ספורט מרכזי, ו״הנערה המושלמת״, המציג בית ספר לטלפתים רבי־עוצמה. יוצא מן הכלל אחד הוא ״מסך לבן״ מאת פסח עמנואל, שתורגם מרוסית ועוסק בשאלות פילוסופיות ורומנטיות.

כפי שמסבירים שלדון טייטלבאום ועמנואל לוטם בהקדמתם, עד לאחרונה רוב הספרות הישראלית הייתה ריאליסטית ועסקה בשאלות ה״רציניות״ של חברה אידיאליסטית הנתונה בין צרכים רבים. מדע בדיוני ופנטזיה נתפסו כילדותיים, ולא כמשהו שאיש ספרות רציני יעסוק בו. עמוס קינן המנוח, מספרים טייטלבאום ולוטם, נעלב מן ההצעה שהרומן הדיסטופי שלו מ־1984, ״הדרך לעין חרוד״, הוא יצירת מדע בדיוני.

החשדנות הזאת כלפי מדע בדיוני ופנטזיה השתלבה היטב בתפיסה שסופר רציני עוסק בנושאים הגדולים של הגורל היהודי. בעוד שסופרים יהודים במרכז אירופה, כמו קארל צ׳אפק, שטבע את המילה ״רובוט״, וסטניסלב לם, שכתב את ״סולאריס״ ב־1961, עדיין נחשבים כיום לאמנים גדולים של הז׳אנר, ילדים ישראלים גילו בדרך כלל את המדע הבדיוני דרך ספרי כיס זולים בתרגום בסוף שנות החמישים, או בצפייה ב״מסע בין כוכבים: הדור הבא״ כששודרה בארץ בשנות השמונים. במדינה היהודית המדע הבדיוני לא היה רק שטותי: הוא נקשר לתרבות חומרית אמריקאית ברובה ודקדנטית במקצת. הוא היה ״נאַרישקייט״ — שטויות ביידיש — ועוד שטויות אמריקאיות. אבל הדבר השתנה עם תהליך האמריקניזציה המהיר של ישראל מאמצע שנות השמונים, ועם הרשת העולמית שהפכה את כל מוצרי התרבות לנגישים בהרבה.

5 — מוסווים בשדה אנרגיה

יש לציין שמלבד דמות משנית אחת ב״הסתיו המחורבן שלי״, אין ב״ציון בדיונית״ דמויות ערביות. ב״פלסטין + 100״ קיימות דמויות ישראליות. גם אם הן מעט קריקטוריות או סוטות, אי אפשר להימלט מנוכחותם של הישראלים כמי ששולטים בחיי הפלסטינים. אבל ב״ציון בדיונית״ הערבים אינם קיימים: אף סיפור אינו מביע סקרנות כלפיהם או כלפי מה שהם עשויים לעשות. בז׳אנר המוכן לעסוק בנושאים סבוכים כגון חקר החלל, רובוטים בעלי נשמה וחייזרים, היעדר הסקרנות כלפי תרבות שלמה השוכנת במרחק נגיעה מן התרבות היהודית מעורר תמיהה.

חוסר העניין העמוק הזה עשוי להיות קשור לדבר שהזכרתי קודם. הערבים הם מחציתו של הסכסוך הערבי־ישראלי, ולכן שייכים לתחום ה״שאלות הרציניות״. אם ספרות רוסית נשגבת חייבת תמיד להתמודד עם השאלה ״כיצד אפשר להציל את רוסיה?״, ספרות עברית נשגבת שואלת ״כיצד נוכל לפתור את הסכסוך הערבי־ישראלי?״ ובכן, לפחות לא באמצעות חלליות שטותיות, אקדחי קרניים ומאהבים רובוטיים. זו תשובה אפשרית אחת; תשובה אחרת היא שפשוט לא בכך עוסקת ״ציון בדיונית״. כפי שציינתי קודם, מטרת האנתולוגיה היא להציג מדע בדיוני ישראלי לעולם הרחב, לא לזכות בפרס נובל לשלום.

חוסר האיזון המדהים הזה בין החברה היהודית לחברה הערבית — האחת מתעלמת ברובה מן האחרת, ואילו האחרת נפגעת עמוקות מן הראשונה — אינו חדש. בספרו מ־2009, ״תשוקת החלוצים״, טען ההיסטוריון המנוח בועז נוימן שהיהודים שהגיעו לארץ שבין נהר הירדן לים התיכון לא ראו בערבים אויבים ואף לא מתחרים. הם נחשבו לחלק מעולם טבע שאינו משתנה, לשומרי הארץ עד שבעליה האמיתיים — היהודים — יוכלו לשוב אליה. הפלסטינים, מצדם, האמינו שדווקא זיקתם לארץ היא שתציל אותם מן הציונות.

לפחות מנהיג ציוני אחד, זאב ז׳בוטינסקי, הזהיר ב־1923 שאי אפשר לקנות את הסכמת הערבים בהבטחות לקדמה טכנולוגית ולעושר יחסי, כפי שדמיין קודם לכן בנימין זאב הרצל, אבי הציונות. אבל ז׳בוטינסקי לא הציע לתת לערבים שותפות פוליטית. הוא קרא ליהודים להקים ״קיר ברזל״ בין שתי החברות, בתקווה שלאחר ניסיונות חוזרים וכושלים להדוף את היהודים, ייכנעו הערבים לבסוף לרצון היהודי ויאפשרו לחברה יהודית ברובה להתקיים בתוכם.

הרעיון שאפשר ״ללמד״ עם לקבל מציאות פוליטית באמצעות אלימות טכנולוגית ממשיך להטיל צל על יחסי הערבים והישראלים גם היום, כשהיהודים הישראלים מדברים תכופות על ״צריבת התודעה״ של הפלסטינים ועל ״השבת ההרתעה״. לדעתי יש כאן קשר מעניין בין אנתולוגיית המדע הבדיוני הפלסטינית לבין המושג שטבע המנהיג הציוני. האלימות המבוקרת שהציע ז׳בוטינסקי משתקפת, במונחים מוגזמים או דיסטופיים, בכתיבתם של מי שנושאים בתוצאותיה.

6 — ציון, פלסטין וההולכים מאומלאס

כשעבדתי על הביקורת הזאת נתקלתי בסיפורה הקצר של אורסולה ק׳ לה גווין מ־1973, ״ההולכים מאומלאס״, שזכה בפרס הוגו לסיפור הקצר הטוב ביותר ב־1974 ונדפס בכרך השני של סדרת האנתולוגיות ״זוכי ההוגו״. הסיפור עוסק באומלאס, חברה מאושרת ומשגשגת שאין בה הרבה טכנולוגיה או קפיטליזם. האושר המשותף של התושבים תלוי בכך שילד אחד יישאר נעול במרתף כל חייו, עם מעט מזון וללא קשר אנושי. כשהילדים שנולדו באומלאס מגיעים לבגרות, לוקחים אותם לראות את הילד הזה. מטבע הדברים הם בוכים ומתמלאים זעם. אולם עם הזמן רובם מקבלים את הרעיון שאושרם של רבים כל כך אכן ״שווה״ את הכאב שסובל ילד יחיד, ומוצאים דרכים להשלים עם הסדר החברתי הקיים. הסיפור מתמקד, כמובן, במי שמסרבים לקבל אותו, וכפי שאומר שמו — הולכים משם.

״פלסטין + 100״ ו״ציון בדיונית״, על אף ההבדלים הגדולים ביניהן, חולקות את החופש הבסיסי שמדע בדיוני מעניק לסופרים ולאמנים: לדון בסוגיות החשובות, במה שמתרחש; לדבר על הילד הנעול במרתף בלי שיגרשו אותם מן העיר בקלשונים. לדעתי סופרי מדע בדיוני זוכים לחופש הזה משום שבסופו של דבר הציבור הרחב אכן רואה בז׳אנר נאַרישקייט. הוא עדיין אינו נלקח ברצינות כספרות.

אחד ממקורות הכוח של ספרות ספקולטיבית ומדע בדיוני הוא האפשרות לבחון כיצד בני אדם — כלומר אנחנו עצמנו — עשויים להגיב לתנאים טכנולוגיים וחברתיים קיצוניים. מדע בדיוני, כמו כל צורה ספרותית אחרת, יכול לעסוק בסוגיות המורכבות והרלוונטיות ביותר של זמנו וגם להציע לנו פנטזיות אסקפיסטיות. אלא שרוב האנשים מבחינים באפשרות הראשונה רק כעבור שנים.

דוגמה לכך היא לביא תדהר, סופר מדע בדיוני ישראלי עטור פרסים, שפרסם ב־2018 את ״Unholy Land״. בספר הוקמה המדינה היהודית באוגנדה, בהשראת תוכנית אוגנדה — הצעה בריטית מתחילת המאה העשרים להפוך חלק ממזרח אפריקה למדינה יהודית. ובכל זאת, נדמה שמעט קוראים בישראל התעניינו בספר. דמיינו איזו התעניינות תתעורר אם יעובד לסדרה של נטפליקס או להפקה של אולפני אמזון! תדהר, שיצירתו נכללת ב״ציון בדיונית״ ושמוזכר בקורס של פרופסור גארי ק׳ וולף כדוגמה להתרחבות הז׳אנר בשנים האחרונות, זכה בפרסים רבים אך כמעט שאינו מוכר בישראל למי שאינם חובבי מדע בדיוני אדוקים — כלומר לרוב האוכלוסייה.

יהיה חבל אם גם פרסומן של ״פלסטין + 100״ ושל ״ציון בדיונית״ יעבור בלי שיבחינו בו. שתיהן מאירות את החברות שלהן באור מרענן, ומשתמשות בז׳אנר שאולי אינו מוכר כדי להעמיק את הבנתנו את שני העמים. האסופות האלה נותנות לקורא הזדמנות ללכת מאומלאס ולהיות, ולו לזמן קצר, חופשי לבחון אילו דרכי קיום אחרות פתוחות בפנינו — כאן, עכשיו או בעולמות אחרים.

* הציטוט נלקח מקטלוג האמנות שפרסם מוזיאון פתח תקווה לאמנות ב־2016, שבו משתמשת בו דורית לויטה הרטן במאמרה ״על מדע בדיוני וציונות״. המחבר מבקש להודות למשוררת שיח׳ה חליווה על עזרתה בחקר המדע הבדיוני הערבי.

כתב העת Asimov’s Science Fiction — על ספרים, מאת נורמן ספינרד

Zion’s Fiction, בעריכת שלדון טייטלבאום ועמנואל לוטם. הוצאת Mandel Vilar Press, ‏24.95 דולר.

שלדון טייטלבאום ועמנואל לוטם ערכו אנתולוגיה בשם ״ציון בדיונית״, אוצר של ספרות ספקולטיבית ישראלית. מעניין שבחרו לומר ״ספרות ספקולטיבית״, ולא ״מדע בדיוני ישראלי״ או ״SF ישראלי״. ישראל היא מדינה קטנה, עם קהל קוראים פוטנציאלי של פחות משמונה מיליון בני אדם. היא לא הייתה קיימת באמת לפני 1948, וגם בשפתה הרשמית, עברית, נוצר לפני כן מעט מאוד, אם בכלל, שאפשר לראות בו ספרות ספקולטיבית.

לכן, לפני שנות החמישים לא הייתה למעשה היסטוריה ספרותית של ספרות ספקולטיבית שאפשר לדבר עליה — לא בעברית ואף לא באנגלית, שבה נכתבו במקור רבים מן הסיפורים האלה. כמו במדינות רבות שאינן דוברות אנגלית, תחילה פורסם מדע בדיוני אמריקאי, באנגלית המקורית או בתרגום לעברית. אך אף שתהליך דומה התרחש באותה תקופה במדינות שונות באירופה, לחלקן כבר הייתה היסטוריה ספרותית של מדע בדיוני מלפני מלחמת העולם השנייה. במקומות מסוימים, כגון רומניה, הוא היה אוונגרדי למדי; באחרים, כגון רוסיה, היה ספרות פוליטית מחתרתית בתחפושת תמימה; ובמקומות נוספים חיקה ספרות זולה אמריקאית.

ישראל, לעומת זאת, לא התקיימה באמת כתרבות בפני עצמה. היא נדרשה ליצור תרבות מפליטי שואה מאירופה, מאוכלוסייה יהודית מקומית קטנה שכבר הייתה בארץ ומפליטים יהודים מארצות ערב. אין אפוא פלא שערבוביה תרבותית צעירה כל כך הולידה גרסה משלה — או ליתר דיוק, גרסאות משלה — לספרות ספקולטיבית ישראלית.

כשם שבישראל יש חלוקה בין זרמים המביטים לאחור, דתיים ומיתיים, שירושלים מסמלת אותם, לבין ישראלים מודרניים ודינמיים, שתל אביב מסמלת אותם, כך הסיפורים באנתולוגיה מייצגים שני זרמים עיקריים ב״ספרות הספקולטיבית״ הישראלית: מדע בדיוני מימטי, המחויב לחיקוי המציאות, ופנטזיה שאינה מימטית במידה זו או אחרת. אבל מאחר שזו ישראל, לטוב ולרע, הם מתערבבים לא פעם.

חלק מן הסיפורים ב״ציון בדיונית״ הם יותר פנטזיה מספרות ספקולטיבית, משום שהם אדישים לכל דרישה רצינית למימזיס. ״הנערה המושלמת״ מאת גיא חסון, למשל, הוא פנטזיה מובהקת. כך גם ״במראה״ מאת רותם ברוכין, ״מקום טוב ללילה״ מאת סביון ליברכט, ״מוות בירושלים״ מאת אלנה גומל, ״חלום של גבר״ מאת יעל פורמן ו״הם היו חייבים לעבור״ מאת שמעון אדף. יש בהם נקודות מוצא ספקולטיביות מעורפלות, אך הם אינם ספרות ספקולטיבית ממשית יותר מאסופת ״רשימות מן המאדים״ של ריי ברדבורי, מרבים מסיפוריו הטובים ביותר של הרלן אליסון, מרבים מן הסיפורים ב״חזיונות מסוכנים״ — ובהם ״מלאכי הסרטן״ שלי — או מרבים מן הסיפורים הקצרים שזכו לאחרונה בפרסי נבולה.

לדוגמאות האלה של פנטזיות בלבוש מדע בדיוני אין הרבה מן המשותף מעבר לכך. אבל לזרם הזה של סיפורים ישראליים יש, בדרך זו או אחרת ובמידה זו או אחרת. המוקד, סיבת הקיום, הוא פנימי ולא חיצוני; הוא נוטה יותר לפחד ולפרנויה מאשר להארה או לתקווה. איכות הכתיבה בדרך כלל גבוהה — לא מפתיע, שכן ״ציון בדיונית״ היא מבחר שערכו העורכים מתוך סיפורים שכבר פורסמו. אלא שיש כאן משהו שישראליותו בולטת יותר מן הספקולטיביות שלו: הגוון הפסיכולוגי של התרבות הספרותית הכללית במדינה שהיא גם עתיקה וגם צעירה במונחים היסטוריים, שנוצרה ואוכלסה ברובה בידי פליטים ושמעולם לא זכתה לקבלה אמיתית מצד המדינות הגובלות בה.

אבל ישראל המודרנית היא גם פוסט־מודרנית ככל שמדינה יכולה להיות מבחינת יכולות טכנולוגיות ומדעיות בחזית הקדמה. יש בה זרם אחר של מדע בדיוני, המגיע מתרבות ישראלית אחרת — תרבות פופולרית עדכנית המביטה קדימה. בניסוח פשטני מדי: תל אביב מול ירושלים. מיעוט מן הסיפורים ב״ציון בדיונית״ משתייך לזרם הספרותי הזה: כביכול ״הבדיון של ישראל המודרנית״, ולא ״הבדיון של ציון״.

״שרפו את אלכסנדריה״ מאת קרן לנדסמן אולי נשען על מדע גמיש במקצת, אבל אינו סתם סיפור על מסע בזמן. זהו סיפור קוונטי מורכב, הכתוב בתנופה חדשנית. ״צייד הכוכבים״ מאת נאוה סמל אולי מתבסס על מקגאפין — אמצעי המניע את העלילה — שנראה שייך לפנטזיה, אך מלבד זאת הוא מפתח את השלכותיו מתוך נאמנות משכנעת למציאות. ״מסך לבן״ מאת פסח, פאבל, עמנואל הוא מדע בדיוני מובהק למדי.

לביא תדהר הוא משהו שמעבר לכך בהרבה. סיפורו כאן, ״ריח פרדסים״, נראה כפתיחת הרומן שלו ״תחנה מרכזית״, שאולי הוא חלק מסדרה מתמשכת; כך או כך, לא אכנס לכך, מפני שכבר עשיתי זאת בטור קודם כאן. אבל תדהר הוא הסופר הטוב ביותר באסופה, בהפרש גדול. הוא אינו רק היוצר המשמעותי ביותר של ספרות ספקולטיבית שיצא מישראל, אלא אחד מחצי תריסר הכותבים המעניינים והחדשניים ביותר שהופיעו בשנים האחרונות, מכל מקום בעולם.

אין בכך לומר ש״ריח פרדסים״, המתרחש בתל אביב עתידית מורכבת ומרתקת מבחינה ספקולטיבית, אינו ישראלי בכל מאודו. זו התבגרותה של הספרות הספקולטיבית הישראלית — וכן, זהו מדע בדיוני מימטי במובהק, ואף מעבר לכך: יצירה בחזית הספרות הספקולטיבית, בלי סייגים.

לכן, במובן מסוים, ״ציון בדיונית״ היא למעשה היסטוריה תמציתית של ספרות ספקולטיבית ישראלית, ולא של ספרות ספקולטיבית ״ציונית״, שם המרמז על שורשים מקראיים בעבר הרחוק של העם היהודי. ההיסטוריה שלה אינה מגיעה אל מעבר לעצם קיומה של ישראל. היא הושפעה בדרכים ייחודיות מן התרבות היהודית הישראלית הקדם־מודרנית הארוכה, אך נולדה, כמו חלק גדול מן המדע הבדיוני שמחוץ לעולם דובר האנגלית, מתוך חיקוי של מדע בדיוני מסחרי אמריקאי, ובמידה פחותה בריטי — מה שמכונה ״מסורת הפאלפ״, החוזרת אל ״תור הזהב של המדע הבדיוני״ כביכול בשנות השלושים.

מאחר שלספרות הספקולטיבית הישראלית המודרנית היו שורשים קצרים בלבד במסורת הזאת, היא לא התפתחה בפשטות מן המדע הבדיוני המסחרי. היא צמחה מערבוב שלו עם הדגש של התרבות היהודית עצמה על תודעותיהן הפנימיות של הדמויות ועל מאבקיהן, ועל הפרנויה, הפחדים והמטענים הפסיכולוגיים השליליים המובנים של אומה שנולדה במציאות של לחימה באויבים שסביבה, ושעדיין אינה יכולה לבטוח בקלות בהמשך קיומה אלא בזכות עליונותה הטכנולוגית והמדעית המוכחת על מי שמבקשים להשמידה.

במובן מסוים, אם כן, ההיסטוריה הקצרה של הספרות הספקולטיבית הישראלית היא מה שאומרת הכותרת: גרסה הפוכה ודחוסה של התפתחות הספרות הספקולטיבית האנגלו־אמריקאית, שלא נולדה מתור הזהב של המדע הבדיוני בשנות השלושים. בשנות החמישים הייתה לה נגיעה קצרה יחסית, מיד שנייה, במסורת הזאת, אך מאז הלכה בדרכה. אולי בשל הדגש המרכזי שלה על הפסיכולוגיה של הדמויות יותר מאשר על סביבתן החיצונית, היא מטשטשת — עם כמה יוצאים מן הכלל — את ההבחנה בין ״מדע בדיוני״ מימטי לבין ״פנטזיה״ אנטי־מימטית.

בין שנאהב זאת ובין שלא, זו נעשית מגמה ספרותית ב״ספרות ספקולטיבית״ גם מעבר לנכדיה ולנכדותיה של ״מסורת הפאלפ״. בחלקה היא נובעת מן הגל החדש של סוף המאה שעברה. אך היא נובעת גם מכך ש״סופרי מדע בדיוני״ כבר אינם בעליה הבלעדיים של הספרות הספקולטיבית: הם חולקים אותה עם סופרים מוכשרים שאולי כותבים אותה בלי לדעת כמעט דבר על ההיסטוריה הספרותית של המדע הבדיוני. ואם הם יודעים, ייתכן שפשוט לא אכפת להם, או שהם נמנעים מן המגבלות הספרותיות של הז׳אנר כמו מן המגפה שהן כבר מזמן נעשו.

סופרי הספרות הספקולטיבית הפוסט־פוסט־מודרניים האלה אולי יודעים מהם חוקי המסה והאנרגיה, ואולי לא. מצד אחד אין להם עניין במימזיס מסוג זה. מצד אחר, כמו טובי היוצרים של הריאליזם המאגי באמריקה הלטינית, מרגע שהם יוצרים את חוקי המציאות הספרותית הטהורה שלהם, הם נוטים שלא להפר אותם באמצעות שליפה חוזרת של שפנים שרירותיים מן הכובע.

זכויות יוצרים © 2019 נורמן ספינרד.

מגזין ״הדסה״ — קהל קוראים: שלושה מיליון. ״ציון בדיונית״, מדע בדיוני ישראלי מתוצרת מקומית. מאת גדעון מרקוס, יולי 2019.

Zion’s Fiction: A Treasury of Israeli Speculative Literature. בעריכת שלדון טייטלבאום ועמנואל לוטם; איורים: אבי כץ. הוצאת Mandel Vilar Press, ‏320 עמודים, 24.95 דולר.

באוסף שבארכיון מופיעים רק הכותרת והפרטים הביבליוגרפיים של ביקורת ״הדסה״. לקריאת הביקורת המלאה של גדעון מרקוס באנגלית באתר ״הדסה״.