על רקע העלייה המדאיגה בהשתמטות מגיוס, צה״ל בדרך כלל אינו שש לתת למתגייסים פוטנציאליים עצות כיצד לחמוק מתלאות שירות החובה. אלא שלא מזמן חשפו פסיכולוגים צבאיים בפומבי לפחות שיטה אחת המבטיחה תפקיד נוח ביחידה עורפית.
על המשתמט לעתיד רק להצהיר, על פי ״מקורות ביטחוניים״ שצוטטו ב״ידיעות אחרונות״, על תשוקה למשחקי מלחמה פנטסטיים מסוג ״מבוכים ודרקונים״. חובבי ״משחקי התפקידים״, המתנהלים אך ורק בדמיונם של חבורת לוחמים וקוסמים מדומים, נחשבים לחסרי שיקול דעת, מנותקים מן המציאות ובעלי ״אישיות חלשה״. אם תספר שהכינוי שלך בתיכון היה גנדלף; תשאל אם התנדבות לצנחנים תעניק לך יותר ״נקודות יוקרה״ מגולני; תנסה להפחיד את הקב״ן שלך במבטי התקפה, בכבילת נשמות, במכת חום ובשאר כשפים — רמזים אלה ואחרים לקרבה לשוליים הדמיוניים יותר של עולם החנונים כמעט בוודאות יזכו אותך בשלוש שנים בעורף, בקילוף תפוחי אדמה, בחלוקת קיטבגים או בהכוונת ג׳יפים למגרשי חניה.
אבל ״מבוכים ודרקונים״, לצד המסורת עתיקת היומין של משחקי לוח וקלפים והתופעות החדשות יותר של משחקי מחשב ווידאו, הוא משחק מלחמה מובהק. ולמשחקי מלחמה היה זמן רב מעמד מיוחד במפעל הציוני, לדברי חוקר האמנות המסחרית חיים גרוסמן, שפרסם ב־2004 בכתב העת ״Israel Studies״ מאמר בשם ״מלחמה כמשחק ילדים״.
בין 1920 לתחילת שנות השבעים שווקו כ־250 משחקי מלחמה מתוצרת מקומית, המבוססים על לוח, קוביות ואסימונים, על מיניאטורות ועל קלפים, כדי לחבר צעירים יהודים — בעיקר בנים — לדרישות הגאוגרפיות, ההיסטוריות והצבאיות של בניין האומה והגנתה. העניין בתחביב פחת אחרי 1973, כשהמצב הצבאי של ישראל נעשה מורכב יותר, העמדות כלפי תפיסת הביטחון שלה התמלאו עמימות, והסיפור הלאומי התפצל לנרטיבים מתחרים, לעתים סותרים זה את זה.
הופעת המחשב האישי בתחילת שנות השמונים הגבירה את העניין במשחקי מלחמה ברחבי העולם, והסכסוך הערבי־ישראלי העניק השראה לתת־סוגה קטנה אך מתמשכת של משחקים, הזמינים כחבילות תוכנה או כמשחקי מפה ולוח. חברה ישראלית, פיקסל מולטימדיה, אף חברה לאלקטרוניק ארטס ב־1998 כדי להפיק הדמיית טיסה וקרב בשם ״Jane’s Israeli Air Force״, שזכתה לקבלת פנים חיובית למדי.
יתרה מזאת, בצה״ל החלו הדמיות ממוחשבות להשתלב באימוני טייסים, צוותי צוללות ובעלי מקצועות אחרים עתירי טכנולוגיה. אפילו החי״רניק הזוטר ביותר יכול לצפות לכמה אימונים בטקטיקה של יחידות קטנות עם עכבר במקום רובה סער, בזכות הפריסה האחרונה של מעבדות ניידות לאימוני לחימה במולטימדיה. עדיין אינכם יכולים לקנות גרסאות מסחריות של היישומים האלה בחנות משחקי הווידאו המקומית. אבל לנוכח ההכרה הנרחבת בצבא, ובפרט בבית הספר למקצועות המחשב של ממר״ם — מרכז המחשבים של צה״ל — כחממה לחדשנות תוכנה בענף ההייטק הישראלי הרווחי יותר ויותר, אין ספק שעוד תוכלו.
אולם המוצרים שימצאו לבסוף את דרכם לידיים אזרחיות קלות על ההדק עשויים להפתיע גם את נפוליאוני הסייבר הוותיקים ביותר. לפני כמה שבועות, למשל, הצלחתי להשיג עותק של ״Peacemaker״, פרי שיתוף פעולה בין שני סטודנטים לתארים מתקדמים במרכז לטכנולוגיות בידור של אוניברסיטת קרנגי מלון: האחד קצין מודיעין לשעבר בצה״ל, והאחר אמריקאי בעל רקע בציור. ״Peacemaker״, האחרון בשורה של ״משחקים אקטיביסטיים״ — כך נקראו מפני שהם מנסים לעודד מעורבות בונה בבעיות העולם האמיתי — מציע לשחקנים הזדמנות לגלם את ראש ממשלת ישראל או את יו״ר הרשות הפלסטינית. בכל אחד מן התפקידים מוטל עליכם לנווט במבוך זרוע המוקשים של יחסי ישראל והפלסטינים, בתקווה להפוך טרגדיה מתמשכת של משחק סכום אפס להסדר ששני הצדדים ימצאו בעצמם את היכולת ליישם, לשמר ולשאת.
כמו רוב משחקי המלחמה הרגילים, ״Peacemaker״ מתרחש על מפה — במקרה הזה חגיגה גרפית לעיניים מן המעלה הראשונה, רחבה ופרושה, כלל לא כמו הפגיון הקטן והדקיק שעיטר פעם את קופסאות הקרן הקיימת. זהו משחק מבוסס תורות, ולא משחק אסטרטגיה בזמן אמת. בכל תור מוצג לשחקן עיגול אדום מהבהב על המפה, המסמן את מיקומו של המשבר האחרון: פיגוע התאבדות באוטובוס בירושלים, למשל, או השתוללות של מתנחלים בגדה המערבית. תפקידכם לאמוד את הלכי הרוח הציבוריים, המקצועיים והפוליטיים לא רק במחנה שלכם אלא גם במחנה היריב, ובמסגרת המגבלות שמכתיבים כוחות מתחרים בזירה הפנימית, החיצונית, הבינלאומית ובזירות אחרות, להגיב למשברים האלה, ואולי אפילו לקדם מדיניות ארוכת טווח כלשהי.
בנאום בכינוס של מפלגת קדימה בירושלים לפני כמה שבועות טען ראש הממשלה אהוד אולמרט כי ״את ישראל צריך לנהל בשילוב הנכון של רגישות ביטחונית, חמלה אנושית ואחריות כלכלית וחברתית״. באותו רגע חשבתי שדי מאלף לראות עד כמה המעיט בערכו של מה שג׳ורג׳ בוש האב כינה פעם בזלזול ״עניין החזון״. תשכחו ממחוות גדולות. נדמה היה שהוא רומז שישראל זקוקה פחות למנהיג ויותר למנהל משברים — מישהו שיוכל לכבות שרפות בקור רוח סביר, ובה בעת להחזיק בלשכה הפינתית, בוולוו הממשלתית ובמקומו בראש שולחן הממשלה.
אולם ״Peacemaker״ נראה כמאשש את השקפת עולמו של אולמרט, אף שהוא עושה זאת בעיקר באמצעות הצגת מבחר מוגבל למדי של אפשרויות בינריות לשחקן, שאינן יכולות לכסות את מלוא טווח האתגרים ודרכי התגובה האפשריים הזמינים למקבלי החלטות בעולם האמיתי. כשעברתי על התרחישים השונים שהוצגו, מצאתי את עצמי מייחל, ולו לרגע, שבמקום, נניח, לשנות את תוואי גדר הביטחון כך שיתאים יותר לקו הירוק, אוכל אולי להוסיף מדי פעם כישוף שהופך סלע למאגמה — אתם יודעים, רק כדי לנער קצת את העניינים.
זה כמובן לא מסוג הדברים שהייתי מתוודה עליהם בפני קב״ן. אבל אני לא בטוח שפסיכולוגי צה״ל יאהבו את המשחק הזה יותר ממשחקי השיטוט במבוכים.
מעניין מה יחשבו על חיבתי ל״Starfleet Command״.
שלי טייטלבאום