הפירות הראשונים של מיזם שאפתני מאוד להחיות 350 שנות מוזיקה יהודית אמריקאית יגיעו לחנויות בכל יום.

פרי פארל, הסולן היהודי והדמות המובילה של ג׳יינז אדיקשן, שסייעה להגדיר את הרוק של שנות התשעים, עושה כעת קאמבק עם הלהקה, מוציא אלבום בשם ״Strays״ ויוצא לסיבוב הופעות ארצי. אבל ספק רב אם פארל או המוזיקה שלו ייכללו אי פעם בארכיון המוזיקה היהודית האמריקאית שקרן מילקן מתחילה להוציא כעת.

אחרי הוצאה ראשונית של חמישה תקליטורים מתוכננות הוצאות חודשיות עד 2005 או 2006, אז הקרן מתכננת להוציא מארז הכולל שש מאות יצירות על פני עד תשעים תקליטורים, וגם תקליטורי DVD עם היסטוריות בעל פה המבוססות על מאות ראיונות. מתוכנן גם ספר שיתעד 350 שנות מוזיקה יהודית אמריקאית, מאת המנהל האמנותי של הארכיון, ניל ו׳ לוין, מן הסמינר התאולוגי היהודי.

היעדרן הצפוי של יצירות פארל, שלא לדבר על אלה של ניל דיימונד, סמי דייוויס ג׳וניור, רנדי ניומן ורבים מזמרי הפופ היהודים האחרים, נובע בעיקר מכך שהקלטותיהם כבר זמינות מאוד; אחת המטרות המוצהרות של המיזם, שעלותו 17 מיליון דולר, היא להקליט ולהנגיש חומר שאחרת נמצא מחוץ להישג ידו של הציבור. אבל יש גורם נוסף הפועל נגדם ונגד מלחינים ואמנים יהודים רבים מן העבר ומן ההווה: עצם היותך יהודי אינו מבטיח כניסה לאוסף. או, כפי שניסח זאת לוין בריאיון ל״ריפורט״ במטה קרן משפחת מילקן בסנטה מוניקה שבקליפורניה, ״אין כאן גזענות מוזיקלית״.

״מוצאו של אדם או חייו הפרטיים אינם רלוונטיים״, הרחיב המוזיקולוג הנמרץ. ״מה שרלוונטי הוא אם המוזיקה הייתה חלק מחוויה יהודית, שיש לה סוגים רבים. הם כוללים את החוויה היהודית החילונית — כלומר לא דתית, ולא אנטי־דתית: תיאטרון, שירים שצמחו מתנועת העבודה היהודית, שירים שנוצרו ביידיש ושירים הקשורים לחוויה הציונית.״

מתוך שש מאות היצירות, חמש מאות הן הקלטות חדשות של מוזיקה שאבדה או שלא נשמרה מעולם, שלוין הזמין מתזמורות, ממקהלות ומסולנים בחמש־עשרה ערים בארצות הברית ובאירופה. הן כוללות תפילות ספרדיות מן התקופה הקולוניאלית באמריקה; הקלטות של תפילות אורתודוקסיות, קונסרבטיביות ורפורמיות שלמות; יצירות קונצרטנטיות בהשפעת כליזמר; מוזיקה חסידית אקסטטית; יצירות מן התיאטרון היידי בתזמורים משוחזרים; ויצירות המנציחות את השואה ואת הקמת מדינת ישראל או מושפעות מהן בדרך אחרת.

רוב היצירות מעולם לא הוקלטו קודם. רבות מגרסאות מילקן הוכנו מתוך כתבי יד, אומרים מנהלי המיזם. ״סוויטת בראשית״, הכוללת יצירות של אמני המאה העשרים כמו שנברג, סטרווינסקי וטוך, מוצגת בהקלטה המסחרית המודרנית הראשונה שלה. ועשרות שירים מימי הזוהר של התיאטרון היידי, הוודוויל והרדיו תוזמרו מחדש בהתאם למסורת הביצוע ההיסטורית.

חמשת התקליטורים הראשונים, שאמורים לעלות פחות מעשרה דולר כל אחד ומופצים בחברת נקסוס, כוללים מוזיקה של קורט וייל, ״הדרך הנצחית״, ושל מריו קסטלנואובו־טדסקו, מלחין יליד איטליה שכתב הן מוזיקה קונצרטנטית והן פסקולים לקולנוע, ובין תלמידיו היו ג׳ון ויליאמס, הנרי מנציני ואנדרה פרווין. המבצעים כוללים סולנים כמו קלרניתן הכליזמר דייוויד קרקאואר והטנור אלברטו מזרחי, ותזמורות בניצוח דמויות בולטות כמו ג׳רלד שוורץ.

ארכיון מילקן למוזיקה יהודית אמריקאית הוא פרי יוזמתו של לואל מילקן, יושב ראש קרן משפחת מילקן ומייסדה ב־1982 יחד עם אחיו מייקל. הקרן מתמקדת בחינוך וברפואה. מייקל מילקן, המכונה לא פעם ״מלך אג״ח הזבל״, הודה באשמה בשש עבירות חמורות הקשורות להונאת ניירות ערך ב־1991 וריצה מאסר.

לואל השיק את מיזם הארכיון ב־1990 מתוך עניין אישי ברפרטואר העשיר והמגוון של מוזיקה הקשורה במיוחד לחוויה היהודית האמריקאית, דתית וחילונית כאחת. בעוד חלק גדול מן המוזיקה הזאת הפך ל״כוח חיוני בתרבות האמריקאית והעולמית״, כתב מילקן, שמושבו בלונדון, בתשקיף, ״עוד יותר מוזיקה בעלת תוכן יהודי מובהק נוצרה, אולי בוצעה, ואז אבדה לדורות הנוכחיים והעתידיים״.

המשימה להשיב את גוף היצירה האבוד הזה החלה בהנהלת המלחין והמפיק מייקל אייזקסון, שגייס חברי סגל וסטודנטים מבית הספר למוזיקה איסטמן ברוצ׳סטר שבניו יורק כדי להכין כמה הקלטות של יצירות ליטורגיות ושל מוזיקה קאמרית עכשווית. אבל המיזם המריא רק באמצע שנות התשעים, כשהקרן הקימה מערכת ומינתה את לוין ליושב ראש ולמנהל האמנותי שלה.

שלב מכריע היה למצוא חברת תקליטים שתסכים לקבל עליה סדרת תקליטורים עצומה, ואולי שולית מבחינה מסחרית. הקרן מצאה את שותפה בקלאוס היימן, מייסד נקסוס היושב בהונג קונג, שחברתו נודעת מאז הקמתה ב־1987 ביצירת הקלטות קלאסיות מעולות עם תזמורות מצוינות במחירים מוזלים. במילותיו של מגזין המוזיקה של ה־BBC: ״בתולדות הגרמופון, שום חברה לא הפכה את עסקי התקליטים הקלאסיים באופן יסודי יותר.״

לוין והמערכת שלו בילו כמעט שנתיים בהכרעה למה הם מתכוונים במוזיקה יהודית, האם להקליט מחדש יצירות קיימות וכמה רחב לפרוש את הרשת. לבסוף בחרו בספקטרום הרחב ביותר האפשרי של מוזיקה וסוגות, מתפילות בנות 350 שנה ועד טין פאן אלי, התיאטרון היידי של השדרה השנייה ופופ יהודי עכשווי.

להפתעתו הרבה, אמר לוין ל״ריפורט״, התברר שהציונות הייתה השפעה מרכזית על המוזיקה היהודית האמריקאית, גם הרבה לפני הקמת ישראל. ״כל היבט של החיים היהודיים הושפע מן התנועה הציונית, כולל שירי החנוכה שצמחו מן התרבות העברית, שריתקה אנשים בשנות העשרים והשלושים. כמעט כל שירי החנוכה בעברית שלא נתפסו כקשורים לציונות, ולכן לא נאסרו בידי מי שלא רצו שום דבר ציוני או ישראלי, היו למעשה מארץ ישראל היהודית. הם פשוט לא ידעו את זה. עצם הקשר והעניין בסיפור החנוכה היו חיבור לציונות הפוליטית.״

לוין מציע כדוגמה שיר שהיה פופולרי בין דוברי יידיש בראשית המאה העשרים, ״דער חנוכה ליכט״, מאת מוריס רוזנפלד, ששהה בארץ ישראל, חזר לאמריקה ונודע בהמשך כ״משורר סדנאות היזע״ בשל תמיכתו הנלהבת בתנועת העבודה היהודית וקשריו עמה. ״השיר נעשה פופולרי כל כך עד שיוצא בחזרה לאירופה.״

לוין מצא למעשה מוזר שלמרות הבינלאומיות שאנשים כמו רוזנפלד תמכו בה, השיר חוזר לזמן ״שבו הייתה לנו אומה משלנו... שבו היה לך צבא ולא היית תמיד חסר הגנה״.

״זה היה הרבה לפני כל תקווה למדינה או מימושה״, מציין לוין. ״זה מראה שלא כולם בעולם היהודי האמריקאי היו אנטי־ציונים, ולא כולם בקהילה הסוציאליסטית היו אנטי־לאומיים.״

שיר אחר של רוזנפלד, ״מיין יינגעלע״ — ילדי הקטן — קונן על התנאים בסדנאות היזע. אף שכתב אותו בארצות הברית, הוא התפרסם באירופה. ״לא היה צריך טכנולוגיה״, אומר לוין. ״הוא עבר בן רגע לקבוצות של תנועת העבודה באוקראינה ובמקומות אחרים. במזרח אירופה התאימו אותו ושירים דומים לו למנגינות עממיות אירופיות.״

הקמת המדינה היהודית ב־1948, אומר לוין, הולידה מחוות מוזיקליות בלי סוף, סימפוניות וקונצ׳רטי. ״אתה מזכיר את ׳ארצה עלינו׳״, הוא אומר. ״מצאתי קונצ׳רטו לפסנתר שאיש לא יודע עליו מאת יעקב ויינברג, מלחין יהודי־רוסי רציני, שלמרבה הצער נשכח כיום ברובו. הוא בא מאסכולה אינטלקטואלית מאוד של מוזיקאים יהודים, נסע לארץ ישראל לזמן קצר, וזה שינה לחלוטין את השקפתו.

״כאן הוא הלחין קנטטות לבתי כנסת. הוא גם כתב שני קונצ׳רטי לפסנתר. אחד יפה מאוד, אבל אני לא מוצא בו שום דבר שאינו פשוט קונצ׳רטו לפסנתר. השני בוצע כמה פעמים, אני חושב, פעם אחת בניו יורק ופעם אחת בקנדה בוודאות. בילינו שנתיים בחיפוש אחר הפרטיטורה המלאה וכמעט ויתרנו. והתברר שהפרק השני הוא ׳ארצה עלינו׳ בעיבוד קלאסי מלא, כאילו צ׳ייקובסקי או רחמנינוב כתבו אותו. המנצח, שלא היה יהודי, אמר ששמע גם מרכיבים של פרוקופייב. ובכל זאת, בחלק אחר הוא כולל את ׳העבודה׳, מנגינת יום כיפור שמקורה בתפילות אשכנז בימי הביניים ומזכירה את עבודת הכוהנים במקדש. והוא בונה מזה פרק של פסנתר וירטואוזי עם תזמורת סימפונית מלאה.״

אם הפרדת החוטים שמהם נארג מרקם המוזיקה היהודית האמריקאית החילונית הייתה משימה לא פשוטה, לוין ועמיתיו מצאו שהטיפול במוזיקה הדתית היהודית מאתגר לא פחות. ״חוט אחד היה אורתודוקסי״, הוא אומר. ״אבל איזה סוג של אורתודוקסיה? אחד הדברים שמצאנו היה הבדלים עמוקים בין המוזיקה האורתודוקסית באמריקה לבין זו שבאירופה.

״העובדה היא שרוב המהגרים היהודים שהגיעו לאמריקה בראשית המאה הקודמת היו עניים מאוד וחסרי השכלה. האנשים שפקדו את בתי הכנסת האירופיים הגדולים והמתוחכמים שנקראו בתי כנסת עם מקהלה לא הגיעו לאמריקה. כתוצאה מכך, המרכיבים המוזיקליים המפותחים של בתי הכנסת האלה לא שוכפלו כאן. רק המרכיבים העממיים יותר של החזנות נשארו.

״הדוגמה הטובה ביותר היא יוסל׳ה רוזנבלט (1880–1933), החזן האמריקאי הנודע ביותר במאה העשרים, שהיה מוכר ליהודים וללא־יהודים כ׳קרוזו היהודי׳״ — ושגילם את אביו של אל ג׳ולסון ב״זמר הג׳אז״. ״כשבא לאמריקה מהמבורג ב־1912, שם שר בבית כנסת מפותח מאוד מבחינה מוזיקלית, השדה היה כולו שלו. ואיכשהו, בארצות הברית, הוא הצית את דמיון עולם האופרה. באמריקה הוא העלה פנטזיות חזנות עצומות. אבל לעולם לא היה מעז לבצע אותן בבתי הכנסת עם המקהלה באירופה. עם כל תחכומם, היו רואים בו ראוותני מדי, ולכן נאלץ להגביל את הפגנת הווירטואוזיות שלו.״

באופן מוזר, גם התיאטרליות היהודית מבמות התיאטרון היידי בשדרה השנייה מצאה את דרכה לתפילות בתי הכנסת. השמות הגדולים בתיאטרון היהודי, אומר לוין, הלחינו לבתי הכנסת, וחלק מעבודתם היה, כמובן, תיאטרלי. ״בבית כנסת הונגרי יומרני אחד במה שהייתה אז הארלם היהודית האמידה, גיליתי שאימצו מוזיקה מסצנת בית כנסת שהרמן וול הלחין לשדרה השנייה.״

תקליטורים מוזלים או לא, מי בקהילה היהודית האמריקאית של ימינו, המתפצלת ומתפוגגת יותר ויותר, שבה מוזיקה יהודית מסתכמת לעיתים ב״כל נדרי״ ואולי ב״לו הייתי רוטשילד״, ישלם כסף ממשי — מאות דולרים למארז — על מוזיקה שכמעט איש מהם לא שמע מעולם? בן דור הבייבי בום הקונה את כל יצירות לד זפלין, אולי. אבל עשרות תקליטורים של מוזיקה יהודית אמריקאית?

לוין אינו מהסס. הוא מאמין שאוניברסיטאות, תיכונים, ספריות ומספר משמעותי של אנשים פרטיים יתעניינו. ההכנסות ממכירת התקליטורים יופנו בחזרה לתוכניות החינוך והתרבות ללא כוונת רווח של הקרן. ״זה ידבר אל כולם״, טוען לוין, ״כי כולם רוצים ללמוד משהו וכי זה מספר את הסיפור כולו. זה בשום אופן לא מיועד רק ליהודים.

״קחו את הכליזמר. מי יצר אותו, עם כל המשמעויות הנלוות אליו — הרי המילה כליזמר פירושה המקורי היה נגן כלי או נגן חתונות? צעירים בחמש־עשרה השנים האחרונות. עכשיו, משהו שאנשים חשבו שמת לא רק חי, אלא יש גם להקות בכל אירופה, רבות מהן של לא־יהודים. בהולנד יש אפילו להקה בשם ׳הגויים׳.״

לוין מאמין שאחת ההתפתחויות החשובות יותר שתנבע מהוצאת הארכיון, וכן מן הספר שהוא כותב לקוראים מן הציבור ומהאקדמיה, תהיה האפשרות ללמד לראשונה קורסים במוזיקה יהודית אמריקאית בחטיבה העליונה או בתואר ראשון. לפני המיזם הזה, הוא מציין, לשום פרופסור או מורה לא היו הזמן והמשאבים לאתר את האוצרות האלה, ובוודאי לא להחיות אותם בביצוע חי ולהנגיש אותם.

״ניסו לעשות קורס כזה בקולומביה, וויתרו עליו״, הוא מציין. ״והסקירה האחרונה של מוזיקה יהודית בצורת ספר יצאה ב־1929 מאת אברהם צבי אידלסון. אנשים עדיין משתמשים בספר הזה. באיזה תחום אחר היו משתמשים בטקסט שפורסם לפני כל כך הרבה זמן? בתקווה, זה יוליד שפע חדש של קורסים לא רק במוזיקה יהודית אמריקאית, אלא במוזיקה יהודית ברחבי העולם.״