לעורר את הגיהינום בקולנוע — אתגר לתסריטאי.
התסריטאי ברוס ג׳ואל רובין הוא המומחה המקומי של הוליווד לגן עדן ולגיהינום. מונע בדחפים מטפיזיים עמוקים, אפשר לתאר את הקריירה שלו כניסיון עתיר חוצפה להגניב מצלמת קולנוע אל העולם הבא ולחזור עם החומר המצולם. מובן שהמסע היה קשה. הסיכוי למות אינו מרתיע במיוחד את רובין, בן 46. אבל כמו אצל רוב התסריטאים, הצורך להעביר את רגישותו האישית דרך מסננת של במאי הותיר בו לעתים קרובות מדי טעם של כור המצרף.
״סיעור מוחות״, סיפור מדע בדיוני מ־1983, מוכר בעיקר משום שנטלי ווד מתה במהלך ההפקה. אבל רובין זוכר כיצד הבמאי דאגלס טרמבול צבע בדימויים נוצריים את התסריט שלו, שעסק במכונה המסוגלת להקליט את חוויית המוות. ״המלאכים שהתעופפו שם לא היו שלי״, אומר רובין. ״רוח רפאים״, סיפור אהבה לאחר המוות שהיה לאחרונה להיט קופתי, הציג את העולם הבא במונחים ספילברגיים מדי לטעמו של הכותב.
לאחר ששתי פעמים סוכל ניסיונו לברוא גן עדן וגיהינום, רובין תולה כעת תקוות באדריאן ליין, הבמאי הבריטי של ״חיזור גורלי״, שיצליח לעשות זאת נכון ב״סולם יעקב״. התסריט שכב בהוליווד יותר מעשור ונדחה בידי כל האולפנים הגדולים, וכך זכה למקום ברשימת ״עשרת התסריטים הטובים ביותר שמעולם לא הופקו״ של המגזין American Film. לבסוף הופק בידי קרולקו, והוא אמור לצאת בנובמבר. גיבור הסרט, יוצא מלחמת וייטנאם ג׳ייקוב סינגר, עובד כדוור בניו יורק כשהוא מתחיל לראות חזיונות דמוניים.
האם הוא הוזה, או שניו יורק, כפי שטוענת חברתו, היא פשוט מקום גיהינומי באמת? ג׳ייקוב, סטודנט לפילוסופיה לשעבר שהחליט ״להפסיק לחשוב״ אחרי המלחמה, מתחיל לחשוד שהצבא ערך בו ובמחלקתו ניסויים בחומרים פסיכואקטיביים. ב״סולם יעקב״, אומר רובין, ״אנחנו מוצאים אדם במסע שאי אפשר להסבירו. הוא רואה שדים ארכיטיפיים ששייכים לימי הביניים, לא לאמריקה של המאה העשרים. בתסריט שלי ג׳ייקוב היה אקזיסטנציאליסט יהודי מרדן — פילוסוף ללא דת, עם תחושה אוניברסלית של האבסורד בלבד״. בהיעדר רקע דתי, אין לג׳ייקוב כלים לפרש את חזיונותיו.
ליין, שרובין מתאר כ״איש קולנוע מבריק באופן אינטואיטיבי״, עדיין עורך את הסרט. הקטעים שרובין ראה עד כה זעזעו והדהימו אותו. ״מטעני העומק הרגשיים שאדריאן פוצץ בתוכי היו מדהימים״, הוא אומר. ובכל זאת, יהדותו של ג׳ייקוב נמחקה מן הסרט — תופעה אופיינית מדי בהוליווד. רובין רואה בכך חבל, בין היתר משום שבעיניו מצבו של ג׳ייקוב הוא מטפורה למצבה של ישראל המודרנית והחילונית, שנראית לו לכודה בתרחיש תנ״כי של אחרית הימים. ״חלק בתסריט שלא שרד עוסק באפוקליפסה״, אומר רובין. ״אדם שחווה את קצו שלו חווה רמז לקצו של העולם״.
״אנחנו נכנסים לתקופה אפוקליפטית של סוף המאה״, הוא ממשיך. ״זה קרה קודם, בשנת 999, ואפשר לחוש כעת ראשית התפשטות נוספת של רגשות משיחיים. אבל זה לא בהכרח רע. שנות ה־90 צריכות להיות זמן שבו האדם המודרני עושה חשבון נפש. עם כל הסחות הדעת שבחיינו, זו עשויה להיות תקופה מועילה לכל אחד מאיתנו״.
רובין אומר שאת ההצצה הראשונה שלו לטבעו של גן העדן קיבל מנזיר טיבטי, שכיסה את קירות בקתתו בתצלומי עירום של אלקה זומר. זה היה בנפאל בשנות ה־60, כשיליד דטרויט הזה נדד בעולם בחיפוש אחר תשובות לשאלות הגדולות הרגילות. ״גדלתי כיהודי רפורמי״, הוא אומר, ״אבל רק לעתים רחוקות סיפק הפולחן הדתי שלי את הכמיהות הרוחניות העמוקות יותר שלי. תמיד מצאתי תחושת ריקנות, של דיבור על האמת שהייתי רעב לה — בלי לגעת בה״.
רובין לא נרתע מפנטזיותיו הארציות של הנזיר והמשיך בחיפושיו. ״בסופו של דבר התעניינתי במסורות המיסטיות של כל הדתות״, הוא אומר. ״גיליתי שבכל אדם קיים הפוטנציאל להכיר את אלוהים באופן אישי. בתורות המיסטיות של הנצרות, בקבלה ובמסורות הבודהיסטיות וההינדיות יש תרגולים שתכליתם היא ההתייחדות הזאת״.
רובין הגיע לאמונה שהכאן והעכשיו והעולם הבא כרוכים זה בזה. ״בשבילי, אלוהים לא היה משהו לפגוש או להתמודד איתו אחרי שעוזבים את העולם הזה, אלא משהו שאפשר להתחבר אליו ולגעת בו בעודנו בחיים. ביטוי התחושה שלי לגבי העולם הבא היה כנראה המניע העיקרי לכתיבתי. אני רוצה לגרום לאנשים להבין באמצעות קולנוע שיש בחייהם יותר ממה שהמציאות החושית מגלה להם״.