גורל שערורייתי

גורל שערורייתי

ארתור הילר הגיע לבימוי במקרה, אבל עשרות שנים של עשיית סרטים מוכיחות שזו לא הייתה טעות

שלי טייטלבאום, לוס אנג'לס

לארתור הילר יש לא מעט מן המשותף עם השלט של הוליווד. שניהם נולדו ב־1923; שניהם שרדו את חלקם בתזוזות טקטוניות; ובעיר השונאת זקנה וסוגדת לארעיות, שניהם נשארו ציוני דרך הוליוודיים.

אי אפשר, יש להודות, לראות את הילר מהחלל. אבל הקדישו מעט זמן להקפת אפילו שוליה של תעשיית הסרטים המקומית, ובוודאי תיתקלו בו: באירוע של האקדמיה לקולנוע מן הסוג שאירח בעת שהיה יושב הראש שלה, בשנים 1993–1997; בסמינר של מכון הקולנוע האמריקאי, שבו הוא עומד בראש מרכז ללימודים מתקדמים; באירוע של הקהילה היהודית; בפסטיבל הסרטים הישראלי השנתי; או, באוקטובר האחרון, בטקס הראשון של פרסי הדימוי היהודי בלוס אנג'לס, שבו קיבל הילר פרס על מפעל חיים.

הפרסים, במימון המפיקים סטיב וג'ונתן טיש ואיל תוכניות הילדים הישראלי חיים סבן, מוקדשים לעבודה יוצאת דופן המשקפת את המורשת היהודית בקולנוע ובטלוויזיה. פרסים נוספים השנה הוענקו ל'אנה פרנק' של ABC; ל'הבית הלבן' של וורנר, על גילומו של מנהל התקשורת טובי זיגלר בידי ריצ'רד שיף; ולרייצ'ל וייס כטניה ב'אויב בשער', סרט הצלפים של פרמאונט המתרחש בסטלינגרד.

אפשר היה לבחור משחק מילים זול ולכנות את הפלירט הממושך של הילר עם הוליווד 'סיפור אהבה' של ממש, ולהזכיר בכך רק אחד מעשרות המיזמים הידועים הנושאים את חותמו. למעשה היו אלה יותר יחסי אהבה־שנאה, עם סרטים כמו 'האיש בתא הזכוכית', 'סוויטת פלאזה', 'זוג מהפרוורים', 'איש למנשה' ו'גורל שערורייתי', שלעיתים קרובות הצליחו בקופות יותר מאשר אצל המבקרים. בעיניהם הילר הוא בעל המקצוע המיומן האולטימטיבי, ובוודאי לא יוצר בעל חזון אישי. אבל המבקרים באים והולכים, וכמוהם גם הצופים וטעמיהם המשתנים. ארתור הילר, בגיל 78, עדיין עושה סרטים. במאי הקרוב הוא ייסע למזרח אירופה לצלם את סרט הפנטזיה הראשון שלו, עמוס האפקטים, עיבוד עלילתי לאגדה הקלאסית 'החתול במגפיים', עם ז'ראר דפרדייה וג'ודי דנץ'.

'היצירה שלי אינה יהודית במפורש', הסביר ל־The Jerusalem Report בראיון במשרדו בבוורלי הילס, 'אבל יש בה הרבה ערכים יהודיים'. אלה, לדבריו, כוללים 'מודעות חברתית, כבוד לאחר ודאגה לקהילה'. הילר אכן עורר את זעמם של ליברלים בהוליווד ב־1995 כשצידד בקריאתו הנחרצת של קרדינל לוס אנג'לס רוג'ר מהוני לתוכן מוסרי בסרטים עלילתיים.

הילר היה מעורב לאורך השנים במיזמי תרבות וצדקה יהודיים שונים, ובהם הטלטון של חב"ד מאז אמצע שנות השמונים, אחרי שבית חב"ד ליד UCLA נשרף; הוועדה למען יהודי ברית המועצות; והפדרציה היהודית של לוס אנג'לס. הוא גם ביים עיבוד קולי של קטע שלא נכלל ברומן 'הרצוג' של סול בלו עבור KCRW, תחנת לוס אנג'לס של הרדיו הציבורי הלאומי, במסגרת 'סדרת הסיפורים היהודיים הקצרים' עטורת הפרסים שלה.

'אלה ערכים שהוריי הקנו לי כשגדלתי באדמונטון, קראתי שלום אש ושלום עליכם, למדתי בבית הספר היידי שהקימו והשתתפתי בתיאטרון היידי שגם אותו הקימו. לכן הפרס הזה גם מבורך וגם מוערך.'

לפי תיאורו של הילר, אדמונטון שלפני השפל הגדול, באלברטה שבקנדה, הייתה 'השטעטל הקטן בערבה'. אביו היה ספר במקצועו, אך עבר לסחר בחפצים שונים שמכר בחנות קטנה ליד שנייה. הילר לא חגג בר־מצווה, אבל ממהר להזכיר ש'יכולתי אילו רציתי. לא היה לנו בית כשר, אבל אכלנו בשר כשר וחגגנו את כל החגים. אמי הייתה מכינה את היין לשבת.'

כילד עבד הילר עם הוריו מאחורי הקלעים של התיאטרון היידי המקומי, הכין אביזרים, סייע בעיצוב תפאורות ולפעמים מילא מקום של שחקנים שנעדרו. בתיכון הצטיין במועדון הדיבייט והאמין שפניו לקריירה במשפטים. אבל בשנתו האחרונה למד אצל מורה לדרמה, וזה הכיר לו פרופסור מאוניברסיטת המדינה של אוהיו ששהה אז באדמונטון. לפרופסור חסרו שני שחקנים להפקת מכללה של 'לא תוכל לקחת את זה איתך', והוא ליהק את הילר כמשרת שחור. אבל הילר דחה את הצעת האוניברסיטה ללמוד שם משחק, מפני ש'דרמה הייתה מה שעשית בסופי שבוע, לא מה שעשית לפרנסתך'.

עם תחילת מלחמת העולם השנייה מצא עצמו הילר מקדיש את ימי החול ואת סופי השבוע באירופה לחיל האוויר המלכותי הקנדי, כנווט מפציץ. עם שחרורו למד באוניברסיטת טורונטו והחל בלימודים לתואר מתקדם בפסיכולוגיה.

יום אחד נכנס הילר בן ה־24 למטה תאגיד השידור הקנדי בחיפוש אחר עבודה. כשנשאל מה הוא רוצה לעשות, פלט שהוא רוצה להיות במאי. 'אני לא יודע מאיפה זה הגיע', הוא אומר. 'מעולם לא ביימתי שום דבר. נכנסתי במחשבה שאולי אהיה קריין או שחקן. זה פשוט יצא.'

לאחר שיחה עם הממונה על שידורי ענייני הציבור קיבל הילר עבודה בהפקת תוכניות שיחה ציבוריות לרדיו, ובהמשך עבר לדרמות רדיו. 'זו הייתה תקופה נהדרת לעבוד ברדיו', נזכר הילר. 'יכולת לביים 17 דברים שונים בשבוע, ואיש לא היה אומר לך שאסור. אני זוכר, למשל, שביימתי את שקרים שאבי סיפר לי של טד אלן, עם לורן גרין. חזרתי לכמה מהאנשים שעבדו שם בתחילת שנות החמישים ושאלתי אותם אם התקופה הייתה זוהרת כפי שאני זוכר. הם אמרו שבמזל הגעתי לשלוש או ארבע מהשנים הטובות והחמות ביותר שהרשת ידעה אי פעם.'

גם הכניסה לטלוויזיה הייתה מקרית באותה מידה. לאחר כמה שנים של הפקת דרמות זולות לרשת הטלוויזיה הצעירה של CBC, הגיע שמו של הילר לידיעת סגן נשיא התוכניות ב־NBC. הוא ביקש שישלח קורות חיים ויפנה אליו אם יגיע לניו יורק.

כעבור שישה חודשים, בעת שביקר אחות שחיה בניו יורק, התקשר הילר ל־NBC. 'שעה אחר כך אני בקומה ה־27 של בניין RCA, משוחח עם הבמאי של סדרת טלוויזיה בשם Cameo Theater, שמעולם לא שמעתי עליה. ביקשו שאשלח סליל סרט. התכוונתי לשלוח תוכנית חיה שעשינו פעם, בשם הביצה, על שוד בנק, עם אקדחים וירי — אמריקאי מאוד, חשבתי, ובדיוק הדבר הלא מתאים ל־Cameo Theater, שבה שחקן פעל מול רקע, בלי תפאורות ואולי עם אביזר אחד או שניים.' למרבה המזל, התברר שעמיתו היהודי־קנדי ביל שאטנר, לימים כוכב 'מסע בין כוכבים', כבר לקח אותו מהארכיון כדי לשלוח למישהו אחר בניו יורק. לכן שלח הילר עיבוד לסיפור של מיקי ספיליין.

'במקרה היו בו צילומים הדוקים, המון תקריבים וצילומים מתחת לזרוע. האיש שהקרין אותו בהוליווד אמר: עשר דקות לתוך הסליל, הם כבר רצו להתחתן איתך. שאטנר, כמובן, אומר עכשיו לכולם שהוא אחראי להגעתי להוליווד.'

הילר הצטיין בטלוויזיה. ב־1956 זכה באמי על 'הטבח בסנד קריק', סרט טלוויזיה על מתקפת חיל הפרשים האמריקאי על ילידים אמריקאים בקולורדו, וביים את אנתולוגיות הטלוויזיה החיות של 'Playhouse 90' וכן סדרות ידועות כמו 'עיר עירומה', 'אלפרד היצ'קוק מגיש', 'Gunsmoke', 'בן קייסי' ו'כביש 66'. הילר ביים את סרט הקולנוע הראשון שלו, 'The Wheeler Dealers', ב־1963, ומצא את עצמו מוביל הפקות עתירות תקציב כמו 'האמריקניזציה של אמילי' וב־1970 'סיפור אהבה', שזיכה אותו במועמדות לאוסקר.

הילר הפגין כישרון לקומדיה קלה והוכיח שהוא טכנאי מעולה. סרטיו המאוחרים, ובהם 'קו הכסף' ו'הבחור הבודד', היו בידור מלוטש ויעיל שהצליח באופן סביר בקופות, וביסס עוד יותר את שמו כבעל מלאכה שאפשר לסמוך עליו, אך בלי סגנון ייחודי במיוחד. סרטו האחרון, לעומת זאת, 'שרפי הוליווד, שרפי: סרט של אלן סמיתי', שכתב ג'ו אסטרהאז ויצא ב־1998, זכה למקום של כבוד ברשימות הכישלונות המחפירים ביותר של הוליווד. הילר אכן הסיר את שמו מהקרדיטים וייחס את הסרט ל... אלן סמיתי.

'הוליווד נמנעה מדמויות יהודיות במשך שנים רבות', אומר חתן פרס הדימוי היהודי על תחום עיסוקו. 'אבל היום קל יותר, בוודאי בטלוויזיה. אני חושב שמה שקרה הוא גם שיהודים רבים מאוד בהוליווד דאגו לקהילה, למדינה ולעניינים בינלאומיים, אבל הרשו לעצמם להשתתף רק במטרות שנגעו לכולם, ולכן נמנעו מסוגיות קהילתיות מצומצמות. הם לא היו טורחים למען הקהילה שלהם. בעשר עד חמש עשרה השנים האחרונות התחילו אנשים להבין שאפשר לדאוג לכולם בלי להזניח את עצמך.'

כיום, אומר הילר, רתיעה כזו נראית מוגבלת לאירועים סביב פיצוצי מגדלי התאומים וליחס אל הקלות והציניות שאפיינו את הוליווד לפני המתקפות. שום דבר ב־11 בספטמבר, הוא אומר, אינו מבשר טובות במיוחד לבני עמו היהודים. 'אני רואה את הרגישות של הרגע, צריך להיזהר מפני שאיש אינו יודע איך עלינו להתמודד עם הדברים. זה לא קל. אם לא רוצים להרגיז אנשים, אולי צריך להימנע מתגובה. אבל אני חושב שבסופו של דבר היהודים עלולים לשלם את המחיר. נדמה לי שלא משנה מה קורה, מאשימים את היהודים.'