הם ניצבים לאורך הכבישים המהירים של שיקגו ודטרויט, סיאטל, וושינגטון ואפילו טורונטו. אז מדוע שלטי המידע המתחלף מזוהים כל כך עם לוס אנג׳לס? בעזרת הופעות אורח בסרטים כמו ״L.A. Stories״ הפכו מבשרי הכאוס האלה ממפגע לעין לאיקונה בתוך פחות מ־20 שנה. לא רע בשביל 48 שלטים בסך הכול.
25 השלטים המקוריים הותקנו בכביש המהיר סנטה מוניקה באפריל 1973, בעלות של 1.14 מיליון דולר. המרחק ביניהם היה חצי מייל — צפוף הרבה יותר מדי, כפי שהעלה מחקר מאוחר יותר — והם הופעלו, ועדיין מופעלים, מסביב לשעון בידי מרכז התנועה של לוס אנג׳לס, המאויש במשותף בידי מחלקת התחבורה של קליפורניה וסיירת הכבישים המהירים של קליפורניה.
השלטים נותרים ריקים כשאינם מפרסמים הודעות, מדיניות שהונהגה ב־1979 כדי לחסוך באנרגיה ולהדוף ביקורת שלפיה הודעות בטיחות לציבור מטרידות את הנהגים. השלטים מציינים אירועי תנועה, סגירות לצורך עבודות בנייה, עבודות תחזוקה ואירועים מיוחדים. כיום יש שני סוגי שלטים. הגרסאות המקוריות, שמספרן כעת 29, משתמשות בנורות; התקנתן עולה בין 85,000 ל־100,000 דולר, ותחזוקתן כ־5,000 דולר בשנה. 18 שלטים נוספים, שהותקנו לפני אולימפיאדת 1984, משתמשים בדסקיות מתהפכות. התקנתם עולה כ־65,000 עד 85,000 דולר, ותחזוקתם כ־4,000 דולר בשנה. יש גם דגם ניסיוני אחד המבוסס על סיבים אופטיים.
השלטים מתוכנתים במרכז תפעול התנועה על סמך דיווחים מעדי ראייה, מעובדי מחלקת התחבורה ומאנשי סיירת הכבישים, וממצלמות טלוויזיה במעגל סגור. פרק הזמן שבין האירוע לפרסום הודעה נע בין שלוש ל־15 דקות. דיווחים שלפיהם השלטים העבירו מסרים מאלביס טרם אושרו. מאת: שלדון טייטלבאום. צילום: שלט בכביש מהיר.