במחזה שעורר סערה בלוס אנג׳לס, כותב פלסטיני יוצר קשר המתריס נגד שני טאבו.
לקראת סוף השנה עורר עזר ויצמן עימות קצר אך סוער עם הקהילה הגאה בישראל. במוקד עמדה סלידתו של הנשיא הישראלי, הנוהג לירות מהמותן, מאנשים הנוטים למעשים שהוא רואה בבירור כבלתי טבעיים; הוא ביטא אותה במפגש שאלות ותשובות עם תלמידים. פגישה מאוחרת יותר בין ויצמן לפעילים גאים הניבה דבר־מה הדומה להתנצלות, והעניין הונח לדעוך.
בלוס אנג׳לס, בינתיים, עמד ישראלי הומו במרכז סערה אחרת: המחלוקת סביב מחזה בשתי מערכות מאת המחזאי והשחקן הפלסטיני סלים עזוקה, בתיאטרון Los Angeles Playhouse בהוליווד. הלוס אנג׳לס טיימס שיבח את ״סלאם שלום״ כ״יצירה מרתקת בעלת רגש כן״, בזכות ״הטיפול הגלוי בנושא״ של המחבר ״הנועז״. המחזה תוכנן לרוץ עד סוף ינואר, לפני שיעבור לסן פרנסיסקו ואולי גם לישראל.
עזוקה מגלם את נביל, סטודנט פלסטיני לתואר מתקדם ב־UCLA, שאינו מצליח להחליט מה מטריד אותו יותר בגילוי על שותפו החדש לדירה, ירון (מארק אירווינסן): שהוא ישראלי או שהוא הומו. מצבו מסתבך בשל יציאתו ההססנית שלו עצמו מהארון. נביל גדל בכפר בגדה המערבית שבו הומוסקסואליות נתפסת כסימן לחולי ולהשחתה. בלוס אנג׳לס הוא מוצא חופש לבחון את מיניותו בלי ההשלכות החברתיות המסורתיות.
אבל יש השלכות אחרות. ירון החתולי, ישראלי גאה והומו שאינו מתנצל, פותח במרדף משועשע ואחר כך מוצלח אחר הפלסטיני הקוצני. השותפים לדירה הופכים לזוג מוכר בקמפוס, ולפחות סטודנט ערבי זועם אחד נוגע בלב מה שמטריד כנראה כמה מהערבים־האמריקאים שראו את המחזה.
״לא אכפת לי מההעדפות המיניות שלך״, מכריז מאלכ (מייקל דסאנט), שבסופו של דבר מסגיר את נביל לאביו.
״אבל שיהודי יזיין אותך?!״
״לרוב האנשים לא הייתה כנראה בעיה שערבי ויהודי יהיו בקשר״, אמר עזוקה, בן 35, ל־The Jerusalem Report. ״אבל כמה ערבים שאלו למה הישראלי הוא התוקפן והפלסטיני כנוע יותר. כשהעליתי את המחזה במערכה אחת בשנה שעברה, אישה אחת שאלה למה עשיתי את ירון גבוה ויפהפה, ואת נביל נמוך ומכוער. אמרתי: סליחה?!״
נביל, שמגלם עזוקה בהיר העור וירוק העיניים, אולי אינו גבוה או בטוח בעצמו כעמיתו הישראלי, אבל המחזה רחוק מלהיות שחזור של ״היפה והחיה״. זהו טיפול רציני, גם אם לעיתים נרגש מדי, בקשרים חסרי מזל מהסוג שהיה מרכיב קבוע בספרות ובקולנוע הישראליים זה שנים. אולם בדרך כלל, אם כי לא תמיד, סיפורים כאלה, כמו ״מיכאל שלי״ של עמוס עוז, עסקו בנשים ישראליות הנמשכות למיניות הפראית לכאורה שהן תופסות בגברים ערבים.
סיפורים על קשרים הומוסקסואליים ישראליים־פלסטיניים, לעומת זאת, נשארים נדירים. בחלקו הדבר נובע מהיחס השלילי להומוסקסואליות בשתי החברות. אבל כמו ברוב ההיבטים האחרים של יחסי ערבים וישראלים, אי אפשר לבחון זוגות כאלה בלי להתייחס גם ליסודות הפוליטיים של הקשר.
כוחו של המחזה של עזוקה, מעבר למעלותיו האמנותיות כשלעצמן, הוא בכך שאף שהוא בוחן את היסודות האלה, הוא אינו מאפשר להם לגבור על ייחודן של הדמויות. ובכל זאת, לנוכח אופיו האוטוביוגרפי של המחזה, אין פלא שהדמות הפלסטינית מפותחת יותר ואולי גם מטופלת באהדה רבה יותר מהישראלית. ״סלים״, כתב סן דייגו ויקלי, בהתייחסו לעזוקה בשם הבמה שלו, ״מעניק לתפקיד אותנטיות כזאת, שתוהים עד כמה חזק היה ‘סלאם שלום’ עם מישהו אחר״.
״המחזה״, מודה עזוקה, ״מבוסס על הסיפור שלי. הייתי בקשר עם ישראלי ממוצא לובי־אמריקאי, שכמו במחזה חזר לתל אביב, שם הוא מנהל את עסקי המסחר של משפחתו. אבל אני מכיר אישית לפחות עוד ארבעה זוגות הומואים כאן בלוס אנג׳לס, שבהם אחד מבני הזוג ישראלי והאחר ערבי. האסור הוא הנחשק ביותר. אני אמור לדעת: בכל פעם שנמשכתי למישהו, הוא היה יהודי או ישראלי.
״אבל אפשר כנראה גם להשוות את מיניות שתי הדמויות למצב הזהויות הלאומיות שלהן. הישראלים כבר ביססו את עצמם מבחינה לאומית ובינלאומית. הם ‘מחוץ לארון’ כבר זמן רב. אבל הפלסטינים רק עכשיו מתחילים לצאת. אנחנו עדיין מנסים לבסס את הזהויות שלנו״.
זהותו של סלים עזוקה עוצבה בסעודיה, שם עבד אביו, יליד ג׳נין שבגדה המערבית ממוצא צ׳רקסי, כספק מזון לחברות בינלאומיות שונות. סלים סיים תואר ראשון במנהל עסקים באמריקן קולג׳ בדהראן, ובגיל 24 יצא ללימודי שיווק מתקדמים באוניברסיטת מדינת קולורדו. אולם רק ב־1989, כשהגיע ללוס אנג׳לס ללמוד משחק במכון לתיאטרון לי שטרסברג, החל לצאת מהארון.
עזוקה פגש את ירון במסיבה שאירח ישראלי הומו אחר. בישראל השתוללה האינתיפאדה, ובתחילה היו השניים חשדנים למדי זה כלפי זה. ״אבל גם נמשכנו מאוד זה לזה. בתוך חודשיים יצאנו יחד; בתוך ארבעה עברנו לגור יחד. במשך שנה זו באמת הייתה התקופה הטובה ביותר בחיי״.
עזוקה דוחה את התפיסה שירון הוא התוקפן ונביל מושא לניצול מיני ופוליטי. ירון, הוא אומר, פשוט היה אסרטיבי וגלוי יותר לגבי מי שהוא. ״אני הייתי ביישן יותר, עדיין ניסיתי למצוא את דרכי. יש בלוס אנג׳לס אוכלוסייה עצומה של ישראלים״, נזכר עזוקה, ״והבנתי שמה שהורגלתי לצפות לו לא היה מה שראיתי. הם לא היו מכוערים או מפחידים כפי שדמיינתי.
״ראיתי אנשים שהם בני אדם. הם ניסו לחיות את חייהם ולגמור את החודש. נמאס להם מחוסר ביטחון וממלחמה, והם רצו לחיות בהרמוניה עם כל האחרים״.
עזוקה, שמעולם לא חי בישראל או בגדה המערבית אך ביקר בהן, מכיר את ההתקדמות שעשו הומואים ישראלים בשנים האחרונות. למרות עמדות חברתיות כלליות שאינן שונות כל כך מאלה של ויצמן, תת־תרבות גאה משגשגת בתל אביב, הומואים יכולים כיום לשרת בצה״ל בלי הפחד מסחיטה או מרדיפה שהיה קיים רק לפני עשור, והשמצות לא מוצדקות מצד פוליטיקאים בולטים כבר אינן מתקבלות בשתיקה.
החברה הערבית, הוא אומר, לא התפתחה באותו כיוון. מעשים הומוסקסואליים נפוצים, אבל כשהם נעשים בידי גברים נשואים או גברים שאינם מגדירים את עצמם כהומוסקסואלים, רואים בהם מוצא מועיל בחברה שאינה יכולה לקבל מין מכל סוג אחר מחוץ לנישואים. אנשים גם נוטים להבחין בין מי שעושים לבין מי שעושים להם.
״אבל להיות הומו גלוי במזרח התיכון נחשב משפיל״, אמר עזוקה ל־The Report. ״אנשים חושבים שאתה נער ליווי, זונה, כנוע, הנמוך שבנמוכים. זה לא כך בערים כמו קהיר או במוקדי תיירות כמו מרוקו ותוניסיה. הייתי אומר שקהיר, שבה פועלת תעשיית הקולנוע המצרית, וביירות, שתמיד הייתה עיר פתוחה וקוסמופוליטית, נחשבות כיום לווסט הוליווד של המזרח התיכון. אבל לא רואים את הפתיחות הזאת בירדן, ובוודאי לא בג׳נין״.
בלוס אנג׳לס, לדברי עזוקה, גברים ערבים הומואים, אף שעדיין לא נשים, מצאו קול ציבורי, בעיקר בזכות הקמת קבוצת תמיכה בשם האגודה הערבית־אמריקאית להומואים וללסביות. לדבריו, היא משכה לבסוף גם תושבים מהמזרח התיכון שאינם ערבים, ובהם כמה איראנים, טורקים ומעט יהודים.
״הקהילה הערבית המקומית״, הוא אומר, ״הביעה התנגדות רבה להקמת הקבוצה. הם התעקשו שאין הומואים בעולם הערבי. אבל דברים כאלה רק עושים אותנו אסרטיביים יותר. במוקדם או במאוחר החברה הערבית תהיה חייבת לקבל אותנו. אבל זאת תהיה דרך ארוכה.
״אנחנו בוחנים את האפשרות להביא את ההצגה לפסטיבל עכו בישראל. אבל גם קיבלתי לאחרונה שיחה ממפיק ערבי מקומי שרצה לקחת אותה למדינה ערבית. היה רק דבר אחד: אולי אוכל להפוך את ירון לאישה? אמרתי: בסדר, אבל אז בוא נהפוך גם את נביל לאישה.
‘לא, לא’, הוא אמר, ‘נביל חייב להיות גבר!’
‘מותק’, אמרתי, ‘זה פשוט לא עובד בשבילי’.