הפרטיות היא היסטוריה — תשלימו עם זה. לדברי סופר המדע הבדיוני דייוויד ברין, הסוגיה אינה פרטיות אלא שוויון בחשיפה. מאת שלדון טייטלבאום.
Wired: בהקדמה שלך ל'ערפל מסנוור' אתה מציג שני חזונות שונים. באחד יש מצלמות משטרה על כל עמוד תאורה. באחר, אזרחים מן השורה יכולים לגשת לכלי מעקב אוניברסליים. האם זו הבחירה שלנו — האח הגדול, או עולם של מציצנים?
ברין: אל תטעו, המצלמות בדרך. כבר היום תריסר ערים בריטיות מפנות מצלמות טלוויזיה משטרתיות אל עשרות גושי בניינים. הפשיעה יורדת, אבל כמה זמן יעבור עד שעדשות הזום הללו יעקבו אחרי פנים, יקראו מספרי כרטיסי אשראי או יאזינו לשיחות פרטיות? אי אפשר לעצור את הסיוט האורווליאני הזה באמצעות חוקים. כפי שאמר רוברט היינליין, הדבר היחיד שחוקי פרטיות משיגים הוא הקטנת מכשירי הציתות. בתוך עשור לעולם לא תדע שהמצלמות נמצאות שם. לבעלי הגישה אליהן יהיו יתרונות מוחצים. החלופה היחידה היא להעניק לכולם את כוח הראייה של הציפור. להנגיש את המצלמות הבלתי נמנעות כך שכל אחד יוכל לבדוק את התנועה בצומת הרחובות פירסט ומיין, לחפש ילד שהלך לאיבוד או לפקח על השוטר מקגיליקאדי בסיורו. רק כך תהיה לבעלי הכוח אותה מידה של פרטיות — רבה או מעטה — שיש לשארנו.
Wired: חברי תנועת הסייפרפאנק מקדמים הצפנה כאמצעי להגנת הפרטיות האישית. אבל אתה אינך משתכנע.
ברין: בראש הסיבות לכך שהצפנה לא תעבוד עומדת העובדה שסודיות תמיד היטיבה עם החזקים. לעשירים יהיו משאבים לעקוף כל מחסום עלוב שאתה או אני נקים, ואילו חוקי הפרטיות והצפנים יגנו על מי שבצמרת מפנינו. התשובה אינה עוד ערפל אלא עוד אור: שקיפות. כזאת שפועלת לשני הכיוונים.
Wired: אתה חושב שהפרטיות תיכחד?
ברין: כמו הדודו. אבל יש דרך להגביל את הנזק. אם כל אזרח יוכל לקרוא את דוח המס של המיליארדר או את דף חשבון הבנק של הפוליטיקאי, אם שום בריון — או שוטר — לא יוכל להיות בטוח שמעשיו אינם נצפים, אם שום סוכנות ממשלתית או חדר ישיבות תאגידי לא יהיו מוגנים מפני חושפי שחיתויות, יהיה לנו משהו יקר ערך שיסייע לפצות על אובדן הפרטיות: חירות.
Wired: כתבת את 'Earth' ב־1988, לפני שהרשת הפכה לביטוי אופנתי בתקשורת. בתור סופר מדע בדיוני, במה צדקת? ובמה טעית?
ברין: חשבתי ש'Earth' ימשוך תשומת לב בזכות ההשערות האקולוגיות וכדומה. למרבה ההפתעה, התיאורים שלי של רשת מידע עתידית עוררו את העניין הרב ביותר. ה־WorldNet שלי נראה לי התפתחות טבעית של מה שאנשים עושים בטכנולוגיה חדשה. יש שמבזבזים זמן. אחרים מנסים לשפר את מצב האנושות. אבל רובם משתמשים בה פשוט כעוד כלי, צורך חיוני בחיים. נס שגרתי, כמו מקררים וטלפונים. מה שמסקרן אותי הוא כיצד קבוצות אינטרס מנוגדות בחברה עשויות להשתמש בטכנולוגיית מידע — תחילה כדי להתארגן, ואחר כך כדי להתווכח, לחשוף שקרים ולדרוש דין וחשבון זו מזו. אחריות הדדית הנאכפת במשותף היא המפתח לניהול חברה מורכבת שאינה יכולה עוד להרשות לעצמה טעויות גדולות.
Wired: למה אתה מתכוון באחריות הדדית?
ברין: לאורך כל ההיסטוריה מצאו בני האדם רק תרופה אחת לטעות — ביקורת. אבל ביקורת כואבת. אנחנו שונאים לקבל אותה, אף שאין לנו בעיה להמטיר אותה על אחרים. זה טבע האדם. למדנו לקח קשה: שום מנהיג אינו חכם דיו כדי להחליט ללא בחינה, תגובות ומשוב. ואלה בדיוק הדברים שה־WorldNet יספק, בשטפים עצומים. נסה לדמיין המוני אזרחים, שכל אחד מהם יכול לגשת למאגרי מידע עולמיים ולבנות מודלים מתוחכמים, וכל אחד מהם נחוש להפריך תפיסות מוטעות או לחשוף טעויות שהוא מזהה. זהו מתכון לכאוס, או לדמוקרטיה חדשנית ומלהיבה — אם האנשים בוגרים דיים.
Wired: יש דיבורים המשווים את הרומן שלך מ־1985, 'הדוור', להצהרות של תנועת המיליציות.
ברין: אחת ההנאות הגדולות ביותר של סופר היא להמציא נבלים מעניינים. אבל המיתוס האמריקאי תמיד הטיף לחשדנות כלפי סמכות, אינסטינקט חברתי בריא בעיקרו שעזר לשמור על חירותנו. אלא שהמסר נעשה סרטני כשהוא הופך לסוליפסיזם — הרעיון שלפיו השאגה הצדקנית של היחיד חשובה יותר מהיותו חבר בחברה מתורבתת. הסוליפסיזם הוא להט הולך וגובר ככל שאנחנו מתקרבים לאלף החדש. באינספור ספרים וסרטים פופולריים, הגיבור היחיד לעולם אינו טועה, אבל כל מוסד מוצג כמושחת מטבעו. ובכל זאת, למרות התעמולה המקיפה הזאת, רבים עומדים בפיתוי המתוק של ההתמקדות בעצמם. במקום זעם, הם מציעים טיעון, להט, ביקורת ואפילו שיתוף פעולה. 'הדוור' עסק בבחירה שבין סוליפסיזם לבין בנייה מחדש של קהילה חיה. כולנו בוחרים מדי יום, בדרכים פחות דרמטיות.
שלדון טייטלבאום (shelit@aol.com) הוא כתב בכיר של The Jerusalem Report המתגורר בלוס אנג'לס וכתב מיוחד של Sci Fi Universe.
זכויות יוצרים © 1993–2004 The Condé Nast Publications Inc. כל הזכויות שמורות. זכויות יוצרים © 1994–2003 Wired Digital, Inc. כל הזכויות שמורות.
