הוא שיחק כמעט כל תפקיד בקולנוע, אבל בחיים האמיתיים הוא מחפש בתנ״ך את ההנחיות.
לוס אנג׳לס.
קירק דאגלס מתעקש שלשבץ ששיתק את שרירי לחיו, והכריח אותו להיאבק כדי להוציא מילים, הייתה לפחות תועלת אחת: כעת השחקן בן השמונים ומשהו חייב לחשוב פעמיים לפני שהוא מדבר. הלוואי, הוא מתלונן, שגם העיתונאים בישראל ובמקומות אחרים במזרח התיכון, המדווחים כביכול על מעשיו, יעשו כך. כמעט כל סיפור שנכתב עליו בימים אלה, אמר לג׳רוזלם ריפורט, שגוי. שגוי מאוד.
״האנשים האלה עיתונאים?״, הוא מתרעם. ״למען השם, למה הם לא פשוט מרימים טלפון ושואלים אותי מה קורה?״
לא קשה כל כך למצוא את דאגלס. הוא גר בבית לא מרשים בסגנון חווה בבוורלי הילס, כמה רחובות מדרום לשדרות סאנסט. כשאני עוצר ליד המדרכה, אני בודק שוב את הכתובת כדי לוודא שזה המקום הנכון: ודאי קירק דאגלס יכול להרשות לעצמו יותר מזה.
המזוזה הבלויה ממזג האוויר בכניסה לבית מרגיעה אותי חלקית, ועוד יותר אישה היספנית היוצאת משער צדדי, בוחנת אותי ומבקשת שאחכה רגע עד שתפתח את דלת הכניסה.
לאחר שאני נכנס, דאגלס מופיע, לוחץ את ידי בחוזקה ובחום ומוביל אותי לסלון. אפילו כשידעתי על התלאות הגופניות שסבל בשנים האחרונות, עדיין לא הייתי מוכן לזעזוע המפגש. דאגלס נראה זקן כל כך!
״תגיד שזה לא נכון, ספרטקוס״, אני כמעט פולט. אבל כשהוא מתחיל לדבר, מתברר שבמובנים מסוימים אכן אין זה כך. מוחו של דאגלס צלול, ומחשבותיו יוצאות בשטף הגיוני ומחושב. למעשה, נוכחות כתב כמעט מיותרת: הוא התראיין די פעמים על חזרתו ליהדות כדי להכיר את השגרה. וכמובן, כעת יש לו מטרה: להעמיד דברים משובשים על דיוקם, דבר שהוא ניגש לעשות לפני שאני יכול לשאול את שאלתי הראשונה. אחרי כחמש דקות, כשהוא מבין שאולי עדיין ארצה לעבור את תהליך הריאיון, הוא טופח על ירכי ואומר: ״אתה יודע, בניגוד לרוב הדעות, אני דווקא מסוגל לסתום — אז אנא הרגש חופשי לבקש זאת ממני״.
״ממש לא״, אני משיב. ״אתה מכסה את כל הנושאים — בבקשה המשך״.
לא, אומר דאגלס, בן 83, הוא אינו יהודי אורתודוקסי ואף לא שומר מצוות, ואינו מתכנן להפוך לכזה. ולא, הוא אינו, כפי שתואר, תלמיד של הסניף בלוס אנג׳לס של ארגון הקירוב ליהדות אש התורה מירושלים.
כן, הוא לומד עם כמה רבנים אורתודוקסים, ובהם מנהל החינוך של אש התורה בחוף המערבי, הרב נחום ברוורמן. וכן, הוא השתתף לפחות באירוע התרמה אחד של אש התורה. הוא גם אירח בשנה שעברה סמינר על צפני התנ״ך ביוניברסל סיטי, והשתתף בארוחת ערב בנובמבר שבה העניק לו ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו את פרס דוד המלך של הארגון.
אבל דאגלס רואה באש התורה מקור ללימוד, ולא מנוע לשינוי מוחלט באורח החיים, ובוודאי לא את הכת הפונדמנטליסטית שכמה מבקרים תיארו. דאגלס לומד גם עם רבנים אורתודוקסים אחרים, ובמיוחד עם דוד אהרון, יליד קנדה ממכון ישראלייט בירושלים. אהרון מגיע בטיסה מדי פעם ומקיים עם דאגלס מפגשי לימוד — לעתים משתתפים גם הבנים מייקל וג׳ואל — שיכולים להימשך חמש שעות ברצף.
״זה לא עניין של פוליטיקה או זרמים״, הוא אומר. ״אין לי עניין בפוליטיקה הישראלית. לא אכפת לי אם למישהו יש ציציות עד הרצפה, או אם הוא רפורמי או אתאיסט. אני לא ליכוד ואני לא עבודה. אני יהודי, וכל היהודים הם אחיי. אני רק מנסה, בלימוד תורה ובשימוש בכספי כדי לעזור לאנשים, להפוך לאדם טוב יותר״.
דאגלס אומר שלא קנה, כפי שדווח, נכסים בירושלים או במקומות אחרים בישראל או בגדה המערבית, לא מטעמים אישיים ולא כדי לתמוך בהתנחלויות או בישיבות או להקים אותן. יתרה מזו, הוא מעולם לא פגש ואין לו קשר ידוע עם איל הבינגו ממיאמי אירווינג מוסקוביץ׳, שרכש כמה קרקעות באופן מעורר מחלוקת. והוא בוודאי אינו רואה בעצמו, בניגוד לדיווח האחרון ביומון הפלסטיני הרשמי אל־חיאת אל־ג׳דידה, ״שחקן אמריקני גזען״ הידוע בעמדותיו האנטי־ערביות והאנטי־מוסלמיות.
״כל מה שעשיתי״, אמר דאגלס לריפורט, ״הוא לבנות כמה גני משחקים. בניתי אחד בשכונת עזרא בתל אביב, לכבוד יצחק רבין. בניתי אחר ברובע המוסלמי בירושלים, ליד שער הפרחים, כדי שלילדים הפלסטינים שם יהיה מקום יפה לשחק. הייתי רוצה לבנות את הבא ביפו, שם ערבים ויהודים יוכלו לשחק יחד. אם זה הופך אותי לגזען, אז אני מניח שאני גזען.
״אני מאמין שהפלסטינים כאן כדי להישאר. איש לא יגרש אותם. תקוותי היחידה היא שיהודים ופלסטינים ילמדו לחיות יחד. בדרך קטנה כלשהי, אולי גני המשחקים האלה יעזרו״.
אבל דאגלס גם התחייב לתרום שני מיליון דולר לאש התורה להקמת אולם מולטימדיה ליד הכותל המערבי.
״כשמבקר מגיע לכותל״, הוא אומר, ״זו חוויה רגשית. אבל אחר כך אין כלום... חוץ אולי מן הטיול הנפלא במנהרות הכותל. אני רוצה לבנות שם אולם שבו יהודים וגויים יוכלו לחוות היסטוריה של האזור במולטימדיה, משהו כמו קולנוע איימקס, אולי בעזרת סטיבן ספילברג. אבל שום דבר מזה אינו כרוך בקניית הקרקע. היא שייכת לעיר״.
פרטי התעניינותו המחודשת של מי שהיה פעם איסור דניאלוביץ׳, ובהמשך איזידור דמסקי, במורשתו היהודית כבר מוכרים ברבים, בעיקר הודות לפרסום האחרון של כרך אוטוביוגרפי שני, ״מטפס על ההר: החיפוש שלי אחר משמעות״ (סיימון אנד שוסטר).
ספר הזיכרונות החדש של דאגלס, המשך ל״בנו של סוחר הסמרטוטים״ מ־1988, נכתב בידי אדם שכבר אינו יכול להיות מוטרד מהימנעות מלומר דברים כפי שהוא רואה אותם. ואת מה שהוא רואה, הוא רואה בעין שאינה מעורפלת כלל בכאב, בחולשה, באשליה או בייאוש.
ב־1991, בדרכו חזרה ללוס אנג׳לס ממחוז ונטורה שמצפון־מערב לעיר, פגע המסוק שבו טס דאגלס במטוס קטן והתרסק. שני האנשים במטוס, מדריך טיסה מנוסה בן 46 ותלמיד תיכון בן 18 בשנתו האחרונה, מתו. אבל דאגלס לא מת, אף שעמוד השדרה שנדחס בכאב והשבץ שהחליש מחצית מגופו כעבור חמש שנים הותירו אותו לעתים קרובות מצטער שלא מת.
״הרגשתי אשמה איומה, איומה״, אמר. ״הייתי בשנות ה־70 שלי. עשיתי כשמונים סרטים, היו לי ארבעה ילדים. עשיתי משהו עם חיי. אבל הילד שמת לא יגיע אפילו לנשף סיום התיכון שלו. למה אני חי?״
היה קל מדי, מודה דאגלס, להיכנע לרעיון שניצל במכוון כדי להגשים תכלית אלוהית כלשהי. באותה מידה, איזו תכלית יכולה להתגשם במותו של ילד בן 18?
איש, מאמין דאגלס, אינו יכול להבין את מטרותיו של אלוהים — לא בעולם הזה, ומי יכול אפילו להעמיד פנים שהוא יודע על העולם הבא? הישרדותו וייסוריו שבאו עמה אולי נקבעו מראש. אבל דאגלס עצמו יצטרך לגלות בהם, או להעניק להם, משמעות אנושית כלשהי.
״סי־אס לואיס אמר שהכאב הוא המגפון של אלוהים להעיר עולם חירש. הייתי אנוכי. תמיד עשיתי שניים, שלושה, ארבעה סרטים בשנה. שיחקתי, הפקתי, ביימתי, בלי לחשוב על דברים אחרים. הייתי צריך לקבל מכה בראש. בום! בום! עכשיו אני מתחיל להבין את המסר.
״אני באמת בר־מזל מאוד. יהיו הדברים גרועים ככל שיהיו, הם תמיד יכולים להיות גרועים יותר. אז מה אם יש לי ליקוי דיבור? גם למשה היה, והוא הסתדר. אני לא מצפה להצליח כמו משה. אבל אני מתפקד. אתה יכול לשבת ולשאול אותי שאלות, ואני יכול לענות, ואתה מבין מה אני אומר. אז מה הבעיה? אני רק רוצה לתת את כספי, לעשות דברים ראויים שיעזרו לאחרים״.
דאגלס אומר שפנה לתורה להשראה לאחר שבהה בעצב בסדרת ציורים של שאגאל המתארים את האבות. מייקל שאל אותו על אבות המשפחה. הם היו איכרים רוסים מתחום המושב היהודי, סיפר דאגלס, טרף לקוזאקים. אבל שם לא הייתה הדרמה. הדרמה, הבין בעזרת שאגאל, הייתה בתנ״ך.
״אלה היו אבותינו״, אמר לבנו. ״יש לנו שושלת מדהימה שאפשר להיות גאים בה. הדרמה של היות יהודי נוגעת בי״, הכריז דאגלס, ״התורה והאופן שבו אלוהים נותן לך הזדמנות שנייה״.
כמו יהודים רבים אחרים מהוליווד, דאגלס מרגיש מעט חוב כלפי היהודים האורתודוקסים הפונים אליהם כיום מארגונים כמו חב״ד, אש התורה ואפילו המרכז לקבלה השנוי במחלוקת. האורתודוקסים מזכירים לכמה מהם את סבא־רבא וסבתא־רבתא המהגרים ואת העולם הציורי שנעלם מזמן.
דאגלס מאמין שיהודים אורתודוקסים שמרו על היהדות בזמן שיהודים חילונים כמוהו טעמו ממנעמי התרבות המערבית. ״אילו לא היו לנו היהודים עם הכובעים השחורים לאורך הדורות״, הוא אומר ברצינות, ״ייתכן שהיהדות הייתה נכחדת. הם השאירו אותה בחיים. אבל מטרתי אינה בהכרח להיות יהודי דתי. לכן אני אוהב את אש התורה. הם אינם פוליטיים. הם לא מוציאים מן הכלל את מי מאיתנו ששומרים פחות מצוות. הם מאמינים בסובלנות דתית. ודאי שהיו רוצים שכולם יניחו תפילין מדי יום. אבל הם לא יגידו לאף אחד לעשות זאת. גם אם היו אומרים, זה לא היה עוזר״.
כמובן, הסובלנות הדתית הזאת אינה מגיעה עד לקבלת השינויים שערכה היהדות הרפורמית בכללים הקובעים כיצד מועברת הזהות היהודית. והבן כוכב־העל מייקל, שאינו יהודי לפי ההלכה, אמר לאחרונה למראיין ישראלי בטלוויזיה שהוא עוקב בדאגה אחר הניסיונות בישראל להחמיר את הליכי הגיור.
שני נישואיו של קירק היו ללא־יהודיות. מייקל וג׳ואל הם בניו מאשתו הראשונה דיאנה, ואריק ופיטר מנישואיו לאן, הנמשכים כבר 43 שנה. כל הארבעה פיתחו עניין ביהדות, ואיש אינו מופתע יותר מקירק. במיוחד בולט שתסריט בשם ״שיר לדוד״, על איש עסקים החוזר לשורשיו היהודיים למורת רוחו של בנו, שימש כלי לפיוס בינו לבין מייקל. מייקל העניק לאביו את הזכויות במתנה, והשניים עובדים לפתח אותו כסרט, שבו קירק מקווה לשוב למסך.
אני שואל את דאגלס אם אינו מרגיש סתירה בתמיכה בארגונים כמו אש התורה, שאולי לא יסכימו להכיר בילדיו כיהודים אלא אם יתגיירו.
״מייקל שאל את השאלה הזאת״, משיב דאגלס, ״ועד כה הוא לא שמע תשובות, אפילו לא מן הארגונים היהודיים שפונים אליו בקביעות בבקשות כסף. זו בעיה. אבל זו לא, בעיניי, בעיה שאי אפשר להתגבר עליה״.
במהלך חייו קיבל קירק דאגלס שלוש מועמדויות לפרס האוסקר, ולאחר השבץ אוסקר על מפעל חיים. הוא זכה בפרס חוג מבקרי הקולנוע של ניו יורק לשחקן הטוב ביותר על ״התאווה לחיים״ (1956), במדליית החירות הנשיאותית, בפרס ג׳פרסון לשירות הציבור, בפרס הקולנוע האמריקני, בפרס מצלמת הזהב הגרמני ובלגיון הכבוד הצרפתי. איך, אני שואל, הייתה ארוחתו עם ביבי נתניהו בהשוואה לאירועים הנוצצים שליוו את הכיבודים האלה?
״תמיד אמרתי שכל ארוחה שמסתיימת מוקדם היא הצלחה״, הוא אומר, ומבטיח לי שיצא ממנה בתחושת בטן אישית טובה כלפי ראש ממשלת ישראל הנאבק בקשיים. ״אם מנסים להשאיר אותי אחרי ׳חדשות עשר׳, אני אומר להם שאני מצטער, אבל מחכים לי בדיסקו״.