האינואיטים הם תושביהם הקדומים של השטחים הארקטיים של קנדה, ארץ ריקה ועוינת כמו מאדים. הם עומדים לחצות את גשר הקרח אל המאה ה־21.
פורט פרובידנס, הטריטוריות הצפון־מערביות, קנדה
'תעלה הנה', מצווה ג'פרי פיליפ מאחורי ההגה של הפורד אקספדישן שלו. 'יש לנו פגישה עם גשר קרח'.
פורט פרובידנס, שהייתה פעם תחנת מסחר ומיסיון קתולי, ובה מתחיל גשר הקרח המסוים הזה, נמצאת כשלוש שעות נסיעה מבירת הטריטוריות ילונייף, בפתח נהר מקנזי האדיר של קנדה. כיום העיירה הקטנה הזאת, עיירה של אופנוע שלג אחד, ידועה גם כביתה של SSI Micro, אחת ממפיצות המחשבים האישיים הגדולות באזור הארקטי וספקית שירותי האינטרנט הנמרצת ביותר באזור.
המייסד והמנכ״ל בן ה־29 של SSI Micro, איש עסקים המרבה לשתות ובעל לשון עסיסית, העוקב אחר צריכת האלכוהול הלילית שלו באמצעות ספירת מקלות ערבוב המשקאות שהוא אוסף בכפות ידיו הענקיות, מארח מפגש בן שבוע של ספקיות אינטרנט קטנות מכל רחבי האזור הארקטי הקנדי. הן הגיעו ממקומות רחוקים כמו אינוויק בקצהו הצפון־מערבי, האי באפין במזרח הארקטי וקיימברידג' ביי בחופו הדרום־מזרחי של האי ויקטוריה. מטרתן: לבחון אסטרטגיות הישרדות בשוק תקשורת שהתעורר מתרדמתו לצד הימים הקפואים.
מדי לילה נסוג פיליפ עם אורחיו אל המסבאה שלו — הוא גם מחזיק בנתח נכבד משאר העיירה — ומגלה שוב ושוב יכולת מופלאה להתנער מהשלכות ההוללות של הלילה הקודם. זה טוב. לא תרצו לחצות גשר קרח בעיצומו של הנגאובר אחרי תריסר כוסות ג'ין וטוניק. במחשבה שנייה, אולי לא תרצו לחצות גשר קרח בשום מצב.
גשר הקרח של פורט פרובידנס, שאורכו כמעט שני קילומטרים ורוחבו כשל כביש אספלט בן ארבעה נתיבים, הוא רצועת קרח מוחלק בעובי שלושה מטרים, החוצה את נהר מקנזי כ־50 קילומטרים מדרום לקצהו האחורי של ימת העבדים הגדולה. הוא נבנה בתותחי מים מתכנון רוסי, ומשמש כדרך העיקרית לתנועת כלי רכב החוצה את האזור התת־ארקטי בחורפים שאינם נגמרים; מעבורת מטפלת בתנועת הקיץ. באמצע החצייה מודיע לי פיליפ, שנראה כי הוא נהנה להבהיל מבקרים ירוקים, שלמרות מוצקותו לכאורה, גשר הקרח הזה גמיש מאוד. אפשר לבחון את הגמישות, הוא מסביר תוך לחיצה על דוושת הגז, בנסיעה לרוחב הנהר במהירות העולה על 45 קילומטרים בשעה. חצייה מהירה ברכב גדול עלולה לגרום לקרח להתעקם, ולגל להתקדם על פני הגשר לפני הרכב. הגל פוגע בגדה שמנגד וחוזר בעוצמה. במקרים מסוימים הדבר שובר את הקרח ומשליך את הרכב אל המים הסוערים שמתחת.
כאן פיליפ מעניק לי, בלי להתכוון, מטפורה שימושית לאזור הארקטי הדיגיטלי החדש שמתחיל להיווצר. הרי הסיור שלי באמצע החורף בטונדרה הארקטית אינו רק עניין של אספקה אינסופית של סטייקים טריים מכבש מושק ומביזון שזה עתה הומתו, צ'יזבורגרים מאייל קריבו ובירת O'Keefe Extra Old Stock חזקה במיוחד. אני כאן כדי לנסות להבין מה קורה במוצבים מקפיאי העצמות של הקלישאה הקנדית הנוראה ההיא, הכפר הגלובלי.
שכחו מן 'הגשר למאה ה־21' של ביל קלינטון. הצפוניים האלה עסוקים בהנחת גשר קרח דיגיטלי, שאם יעמוד בעומס, יתמוך בצפון הקנדי ובתושביו האינואיטים, האינדיאנים והקנדים ממוצא אירופי, בשעה שיעשו את דרכם אל הזרם המרכזי של כלכלת המידע במאה הבאה.
החדירות הדיגיטליות אל הצפון הלבן הגדול — וגם הלא־לבן — אינן צריכות להפתיע. הטכנולוגיה, כמו האנושות, תלך לכל מקום שאליו היא יכולה להגיע. הדבר מסביר לא רק את הנוכחות הקוטבית המתהווה ברשת, אלא גם את הנוכחות הפיזית, התמוהה מכל בחינה אחרת, של בני אדם רבים כל כך באחד האזורים הנידחים והמקוללים ביותר על פני כדור הארץ. ואכן, בלי טכנולוגיה, ובלי התושייה הכמעט בלתי נתפסת שאפשרה לבני אדם ליצור קיום התלוי בטכנולוגיה כמעט ללא דבר מלבד פיסות עצם, עור, טחב וקרח, איש, שפוי או לא, לא היה יכול לחיות כאן.
למי שחיים זה מכבר בפינות הקפואות של אי הארץ הזה, המרחב הדיגיטלי החדש מציע חבל טבור מנחם אל המודרניות, גם אם מאיים מבחינה תרבותית. למצטרפים החדשים הוא מציע גם סביבת תחליף, מפלט מן המגבלות הגופניות, הכלכליות והנפשיות המוחצות שעד כה הותירו את המקום הזה כאזור ספר.
באפריל 1999 אמור האזור הארקטי הקנדי להתחלק לשתי טריטוריות אוטונומיות: המזרח הארקטי האינואיטי, ששמו נונאווט, או 'אדמתנו' באינוקטיטוט, ושריד מערבי שישמור על שמו המקורי, הטריטוריות הצפון־מערביות, למרות מאמץ עממי של מקומיים שוחטי פרות קדושות לקרוא לו בוב. אולם עוד לפני שזה יקרה, המוצבים, הכפרים, העיירות והערים בשתי הישויות יקושרו, לראשונה, לרשת דיגיטלית מהירה שרוב מנויי האינטרנט האמריקאים היו שמחים להתחבר אליה.
ב־25 באפריל 1997 הסכימה ממשלת הטריטוריות הצפון־מערביות לעסקה בסך 25 מיליון דולר קנדי, שהם 18 מיליון דולר אמריקאי, עם חברה צפונית בבעלות ילידית בשם ארדיקום, הפועלת באמצעות מערך הלוויינים של קנדה. משימתה של ארדיקום כעת היא להקים את הרשת באמצעות קישורים לווייניים וקרקעיים, עם צמתים בכל 58 מרכזי האוכלוסייה של האזור הארקטי הקנדי. התקנת הרשת הדיגיטלית החדשה החלה בסתיו שעבר, וארדיקום מתכננת לחבר אליה את 20 הקהילות הראשונות באזור עד סוף השנה.
אין זה הישג של מה בכך. שטחן של הטריטוריות הצפון־מערביות של קנדה הוא שליש משטח ארצות הברית, ובכל זאת אפשר לדחוס את כל אוכלוסייתן, שמחציתה ילידית, לאצטדיון גדול. האקלים כמעט עוין כמו זה הממתין למתיישבים האנושיים הראשונים במאדים. הטריטוריות, המשתרעות עד למרחק של 800 קילומטרים מן הקוטב הצפוני, הן לב המאפליה של מהנדס: עולם תחתון טכנולוגי שבו יסודות הגומי, הפלסטיק והמתכת החשופים של תשתית התקשורת הנוכחית ביבשת היו מתפוררים במהירות תחת מתקפתם של תנאים הרבה־הרבה מתחת לאפס. זה בדיוק מה שהופך את האזור הארקטי הקנדי לשדה ניסוי אידיאלי לרשתות אלחוטיות.
המונח למבנה הכוח הקנדי־אירופי המעניק דחיפה למאמץ הזה הוא qadlunaat, כינוי גנאי מתון שמשמעותו המילולית מבוססת על השורש המציין 'גברים לבנים בעלי גבות עבות'. אנשי ה־qadlunaat רואים בנתיב דיגיטלי מהיר לרשת תנאי מוקדם לפיתוחו ולניהולו התקינים של האזור המבודד הזה.
האתגרים הטכניים הם רק מחצית מן הקושי שבחיבור האזור הזה לרשת באמת. האינואיטים, השולטים במזרח הארקטי, הם העשויים להרוויח או להפסיד יותר מכול מן המאמץ הזה. נידחותן של הטריטוריות שבהן הם חיים אולי מעניקה דחף מסוים להתחבר, אבל האינואיטים מביטים בדיגיטציה המתקרבת של ארצות הצפון ברגשות מעורבים עמוקים.
מצד אחד, אלה חובבי טכנולוגיה מיומנים. האינואיטים מיהרו להתאים רובים ומלכודות לצורכי הציד שלהם כשחברת מפרץ הדסון העמידה אותם לראשונה לרשותם, והם מוסיפים להיות אנשי טכנולוגיה נלהבים של הטונדרה, תמיד להוטים לשים יד על הצעצוע הדרומי החדש ביותר, ממכשירי קשר ואופנועי שלג ועד מכשירי GPS וטלפוני MSAT. כשנדרש מהם, חובבי הטכנולוגיה האינואיטים מסוגלים לפרק ולתקן מכשיר קשר בשטח, באמצע משטח קרח ובסערה של מינוס 40 מעלות צלזיוס, כמעט בלי דבר מלבד אולר.
לפני שמגלשי מזחלת מפוליאתילן נכנסו לאופנה, האינואיטים יצרו תערובת יעילה, גם אם בלתי נאה, של חזזית, טחב ושתן אנושי, שנקראה slider, ומרחו אותה כחומר מונע קפיאה על מגלשי הפלדה באמצעות מקל שקצהו מכוסה בפרוות דוב קוטב. לאחר מריחת מנה ראויה של התערובת, מגלשי המזחלת היו טסים על פני הטונדרה כמו רגליו של שועל מטורף.
ציוד שלא יתפגר בקור הקיצוני זוכה להערכה רבה בצפון: ראו את תפוצתם הנרחבת של מכשירי הקשר בתדר גבוה של ספילסברי, בצבע כתום בוהק. לאחר הקמת המחנה, אינואיטים רבים מותחים מיד זוג חוטים באורך 90 רגל מאוהליהם אל צלצלי ציד כלבי ים הנעוצים בקרח. בעזרת נוסעים אחרים המצוידים במכשירי קשר ונמצאים אולי בטווח האנטנות המאולתרות האלה, הם מסוגלים להעביר הודעות למרחק של עד 1,600 קילומטרים.
מצד שני, יש אינואיטים החוששים מן הפתיחות הטבועה ברשת שאינה כה מוחשית. אפילו כשאנשי העולם הדיגיטלי בצפון מציעים שהווב יוכל לשמש מאגר לכישורים ילידיים מסורתיים — ציד, לכידה במלכודות, ניווט והישרדות בשטח — המצויים כעת בסכנת היעלמות עם הזקנים, אחדים מן המומחים המזוקנים האלה מזכירים שנכונותם לחלוק מידע כבר פגעה בהם לפעמים. מבקרים מן הדרום גנבו ידע מסורתי מכל הסוגים, מגזרות למעילי פארקה ועד תובנות על הרגלי נדידה של בעלי חיים ומיקומם של מרבצי מחצבים. לאחר שנותרו בלי קרדיט ובלי פיצוי, יש אינואיטים המטילים ספק בהכנסת כל ידע מסורתי למאגר מידע הנגיש לאחרים.
אולם אולי המכשול הגדול ביותר לקבלה נרחבת של חיבור לרשת בקרב האינואיטים נובע מתחושת בטן: שהשימוש בסביבה המלאכותית המוסכמת הקרויה מרחב הסייבר כדי לעקוף את הגאוגרפיה, ובכך להתגבר עליה, הוא מעשה של יוהרה. הרי האינואיטים שואבים את זהותם מן הארץ שבה הם חיים. הם מקיימים קשר רוחני עמוק עם האדמה, המכתיב את דרך חייהם עליה, את יחסיהם זה עם זה ואת יחסם לעולם החיצון. הגאוגרפיה אינה נתפסת ככוח עוין שיש להכניע או לעקוף; מדוע אפוא לעקוף את הארץ באמצעות כניסה לנוף וירטואלי?
אינוויק, הטריטוריות הצפון־מערביות
אינוויק היא היישוב הקנדי הגדול ביותר מצפון לחוג הארקטי. העיירה הזאת, שנבנתה בסוף שנות החמישים כמרכז מנהלי לאזור מקנזי העליון, מונה 3,700 תושבים ונמצאת כ־1,080 קילומטרים מצפון־מערב לילונייף, ורק 95 קילומטרים מן המקום שבו המקנזי נשפך לים בופור הקפוא. מבחינה גאוגרפית, אינוויק נידחת יותר וצפונית יותר מרוב אלסקה. גושי בנייני המגורים כאן עטופים בחיפוי ויניל מבודד ורב־צבעים, וב־11 בבוקר הרחוב הראשי ההומה עדיין עטוף בשחור הלילה החד. מבחינה חברתית וכלכלית היא סובלת מרבות מן הבעיות המשותפות לשאר האזור הארקטי הקנדי, ובמיוחד משפע של אלימות במשפחה, שימוש לרעה בחומרים ממכרים, רמות השכלה נמוכות, קיפאון כלכלי ומוסר עבודה מחורבן, מנקודת מבט פוסט־תעשייתית. תושבת אחת אמרה לי שלא תשלח את בנה האינדיאני המאומץ לבית הספר היסודי המקומי, משום שידוע כי ילדים הסובלים מתסמונת אלכוהול עוברית ניסו לדקור זה את עיניו של זה בעפרונות מחודדים.
אולם מבחינת החיבור לרשת, העיירה יכולה לשמש מודל לקהילות ארקטיות אחרות. בתי הספר כאן מחוברים, הילדים מפיקים תוכניות טלוויזיה משלהם, המכללה הקהילתית המקומית מגבשת שותפויות עם אוניברסיטאות בדרום למיזמים משותפים של למידה מבוזרת, ועבודה לקידום תיירות ומלאכות ילידיות מפרנסת מעצב אתרים מקומי. אינוויק מתהדרת גם במרכז שיחות הוועידה מרחוק הראשון במערב הארקטי, שאנשי עסקים ופקידי ממשל משתמשים בו כדי לצמצם נסיעות יקרות וגוזלות זמן. בקרוב המתקן יועמד גם לרשות אנשי חינוך.
תושבי העיירה נהנים גם מכמה מן החיבורים הביתיים המהירים ביותר לאינטרנט ביבשת. לפני כשנה החלה חברת הכבלים המקומית להציע חיבורי מודם עם חבילת התוכניות הרגילה שלה. הבעלים טום זובקו אומר שככל שהתכנסות המדיה מכה שורש בקנדה והתחרות על השוק הצפוני הקטן אך המתוחכם גוברת, הצרכנים ידרשו ערך נוסף כדי לשמור על נאמנותם.
אינוויק הייתה היישוב הקנדי האחרון בגודלו שקיבל שירות כבלים. אבל בזכות זובקו, וגם בזכות ארדיקום, בתוך שנה היא עקפה את ילונייף והפכה לכוח מרכזי במאמץ האחרון לחבר את הצפון לרשת. בניגוד למזרח העני והלא מפותח, 41,000 האנשים החיים כאן ובמקומות אחרים במערב הארקטי — כמחציתם בני האומות הילידיות דנה, אינואיט, אינוביאלואיט, גוויצ'ין, סאהטו וקרי, או בני מטיס ממוצא מעורב — מקבלים את החיבור החדש בטבעיות. אולי משום שמבחינה מסורתית לא הרגישו מנותקים כל כך מן העולם כמו עמיתיהם במזרח. בגלל הצורך לפתח את עתודות הנפט שנמצאו מתחת למקנזי, האזור מחובר לקנדה במערכת כבישים שנונאווט אינה יכולה להתחרות בה.
במזרח הארקטי, לעומת זאת, אין מקנזי שיקשר בין העיירות והכפרים הפזורים; אין כביש דמפסטר שייתן לרכבי שטח גישה יבשתית לאוקיינוס הארקטי; אין מסילת רכבת כמו זו המשתרעת מגרימשו שבאלברטה להיי ריבר; אין מכרות יהלומים המסוגלים לשלם תמלוגים עצומים לטריטוריות; ואין מרבצי נפט מרשימים דיים כדי לייצר את האמצעים להגיע אליהם. המזרח הארקטי, ארצות הישימון, הוא פשוט שטחי טבע עצומים שכמעט אינם נושאים את משקלן של תודעה או יוזמה אנושיות.
האינואיטים במזרח הגיבו לנוכחותו המוחצת והכוללת של הנוף בכך שנעשו נוודים. אורח החיים הנוודי, והמפגשים שהתאפשרו בזכות נסיעות תכופות ברחבי הטונדרה חסרת העצים, טיפחו תחושת קהילה, ובו בזמן הפכו את תושבי המקום לפגיעים פחות לפגעי הנוף השוחקים את הנפש. שבטים ומחנות נוודיים החליפו בקביעות מידע על תנאי מזג האוויר, התנהגות הנדידה של בעלי החיים שקיימו אותם ותקנות ממשלתיות משתנות בדבר המקומות שבהם יכלו לחיות והחיות שיכלו לצוד. חבריהם הצטיינו, לא במקרה, כרכלנים כרוניים, שעליהם הוטלה המשימה לקיים מאגר מידע אישי כלל־ארקטי שקל יחסית לגשת אליו ולעדכנו.
כשפקידי הצמרת באוטווה החליטו שלאינואיטים ייטב אם יחיו חיי קבע, הקימו בעלי השררה שורה של יישובים זעירים ופזורים באזורים מרוחקים, שבהם הריבונות הקנדית הייתה עלולה אחרת לעמוד בספק. וכך האינואיטים, שרבים מהם הועברו בכוח למוצבים האלה, מצאו את עצמם לפתע מתמודדים עם צורות חדשות של תקשורת אלקטרונית.
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה ולאחר מכן המלחמה הקרה, תשתית תקשורת ארקטית בסיסית הפכה לעדיפות עבור ארצות הברית וקנדה, לא פחות משהייתה עבור האינואיטים. התקשורת המוקדמת באזור הארקטי התנהלה בשידורי רדיו בתדר גבוה, ששימשו בעיקר לעסקים או למצבי חירום. שידורי הרדיו הציבורי של CBC הגיעו לחלקים מן הצפון כבר בשנות העשרים, אבל היו באנגלית, ולכן הועילו רק מעט לרוב הילידים, שדיברו ניבים שונים. השידורים בשפה האינואיטית לא החלו עד 1960, וב־1972 היו רק 17 אחוז מכל שידורי השירות הצפוני של CBC.
אין פירוש הדבר שהילידים הארקטיים לא מצאו דרכים להתאים לצורכיהם את השידורים הדרומיים כשהייתה להם גישה אליהם. לפני הגישה האוניברסלית לטלפון, למשל, תוכניות רדיו של מצעדי פזמונים אפשרו לילידים להעביר מידע לידידים ולקרובים רחוקים באמצעות הקדשות שירים בטלפון, שכללו דיווחים ארוכים המפרטים את החדשות האישיות של המתקשר.
במהלך שנות השמונים דחפה ועדת הרדיו, הטלוויזיה והתקשורת הקנדית למדיניות תקשורת צפונית המבוססת על השתתפות ילידית. עד 1983 יכלו האזורים הנידחים ביותר לקבל שידורי טלוויזיה של CBC. עד 1995 הייתה להם גם גישה למגוון שידורי כבלים. הילידים הצפוניים אימצו את הטלוויזיה כדי לחזק את השפות הילידיות, לקדם תחושת קהילה חזקה יותר בין יישובים מרוחקים וליצור את המודעות הפוליטית הנדרשת להשגת שלטון עצמי רחב יותר בטריטוריה האינואיטית החדשה נונאווט.
אבל בכל הנוגע לגישה לרשת, הצפון נותר פריפריה חסרת תקווה. ממשלת הטריטוריות הסתמכה מצדה על מערכת מחשבים מיושנת לניהול האזור הארקטי. אולם תשתית התקשורת במזרח הייתה כה פרימיטיבית, שפקידים נאלצו להטיס קלטות מילונייף למשרדיהם האזוריים כמה פעמים בשבוע. ערוצי העברת הנתונים החדשים יותר היו איטיים ומסורבלים כל כך, שחלק מהפקידים שקלו לדרוש תוספת שכר בשל הקושי להשתמש בהם. בינתיים משתמשים פרטיים, רובם עסקים ובעלי מקצוע של ה־qadlunaaq, נאלצו לסבסד את תעריפי השיחות הבין־עירוניות המופרזים של חברת התקשורת האזורית, כשחייגו אל AOL או קומפיוסרב באדמונטון שבאלברטה.
אולם ב־1994 הקימה קבוצה של אנשי טכנולוגיה מילונייף אגודה אזורית ללא כוונת רווח בשם NTnet, שיצרה קישורים לשדרת הרשת הקנדית CA*net. סוכנויות ממשל, עסקים ואנשים פרטיים משתמשים כיום בקישורים האלה.
במאי 1996 פרסמה ממשלת הטריטוריות, הרעבה לרוחב פס, בקשה להצעות להקמת רשת תקשורת דיגיטלית בזמן ובעלות יעילה. רצוי היה שהקונסורציום הזוכה יהיה מבוסס בצפון ובבעלות ילידית, מחויב להקמת צמתים גם ביישובים הקטנים ביותר, ומוכן לסיים את העבודה עד אפריל 1999. עליו היה להבטיח גישה ראשונית למתקני ממשל, חינוך ורפואה בכל קהילה ברוחב פס של 384 קילוביט לשנייה.
בתחילה לא כל אחד בצפון יוכל להשתמש בצומתי הגישה הדיגיטלית החדשים. הרשת הצפונית נותרת במידה רבה נחלת ה־qadlunaat. המחשבים פשוט היו יקרים מדי, וההכנסה לנפש בקרב האוכלוסיות הילידיות נמוכה מדי, כדי שמחשב אישי ביתי יהיה אפשרות עבור רוב הילידים בצפון. ולכן העולם המקוון עשוי להוסיף להרתיע את מי שטרם פיתחו אמון במחשבים. ילידים מבוגרים אולי ימשיכו לזהות מחשבים עם פקידים לבנים בעלי גבות עבות. אבל צעירים לומדים להשתמש בהם בבית הספר, וילדים שסיימו תיכון מוצאים את עצמם כעת מסומנים להכשרה כטכנאים וכמתכנתים.
איקאלואיט, האי באפין, הטריטוריות הצפון־מערביות
האי באפין נמצא ארבע שעות וחצי טיסה מצפון־מזרח לילונייף. כך הוא קרוב יותר לגרינלנד הדנית, כמה מאות קילומטרים ישירות מצפון־מזרח, מאשר למטרופולין הקנדי הקרוב ביותר, מונטריאול, כ־2,000 קילומטרים בקו אווירי מדרום — במילים אחרות, רחוק ממונטריאול כמו מיאמי ביץ'. איקאלואיט, המונה 4,100 תושבים, היא זה שנים מרכז התחבורה והמנהל במזרח הארקטי. בעוד שנתיים אמורה איקאלואיט גם להיות בירת נונאווט.
אף שהיא שסועה באותם סדקים ובקיעים שהמודרניות יצרה במקומות אחרים באזור הארקטי הקנדי, איקאלואיט היא ביתה של קבוצה קטנה של ילידים מתמצאים בעולם הדיגיטלי, העסוקים כעת בסקירת גשר הקרח הדיגיטלי בשם הרוב שטרם חובר לרשת. אחדים, כמו אדאמי איטורצ'יאק, ספק האינטרנט העיקרי של איקאלואיט, נראים כמי שמצאו דרך ביניים המקשרת עבר נוודי עם הווה נוודי — וירטואלי — שהווב מאפשר.
ספר אחד על האי באפין מדמה את העיירה לבסיס הירח הראשון בעולם. לאיקאלואיט בהחלט יש חלקה במבנים אדריכליים עתידניים ענקיים: בנייני ממשל ומתקנים אחרים היושבים על רכס דמוי ירח, משופד באנטנות, הצופה על העיירה. בינתיים איקאלואיט עצמה מתהדרת באיגלואים פרוצים לרוח ובמבנים טרומיים, המחוברים בסבך מעוקם של חיפויי אלומיניום, תעלות חימום וחשמל, צינורות שחורים דקים וצלחות לוויין.
איקאלואיט, שנבנתה על מחנה דיג אינואיטי ישן, הייתה במהלך המלחמה הקרה ביתו של שדה נחיתה שבנו האמריקאים למטוסי תובלה מסוג גלקסי. האזור נתפס כאבן דרך להובלה צבאית לאירופה דרך גרינלנד, במקרה של פלישה סובייטית לאירופה. עם דעיכת האיום הרוסי הפכה העיירה למזבלה של כמעט כל סוג של פסולת קוטבית, לרבות שלדי דגים, קרביים של חיות ציד שנשחטו, צואת כלבים ומדי פעם שקיות של פסולת אנושית, שהמשאיות המופקדות על פינוין השאירו בטעות. מלבד השכבה העליונה, המפשירה לזמן מספיק כדי שהלכלוך שהצטבר בחורף יתחיל לתסוס ברוח הקיץ, האדמה נשארת קפואה לצמיתות.
כל סיור של חובב טכנולוגיה באיקאלואיט חייב להתחיל בביקור אצל אדאמי איטורצ'יאק. האינוק בן ה־32, שלפני שנים אחדות קיבל לידיו את שירות האינטרנט המקומי, נחשב לאחד מתושבי האי באפין המחוברים ביותר — הן בחומרה והן ברשת האנושית.
ביתו המרווח של אדאמי, שבנה עם בנו, ניצב גבוה על גבעה הצופה אל מפרץ פרובישר, וכולל את רוב הנוחות המודרנית שאנו מקבלים כמובנת מאליה. יש צנרת בתוך הבית, חימום מרכזי וטלוויזיה צבעונית בסלון המשדרת סרטי דיסני מספק הכבלים המקומי. בחדר בנו יש מחשב אישי עם קישור פתוח לווב. במטבח יש מקרר המייצר קרח ומיקרוגל להפשרת בשר. ועל מדף ליד התה והסוכר ניצבים מכשירי קשר CB ובתדר גבוה, מקלט גלים קצרים יקר למדי, טלפון נייד, מכשיר GPS ואיתורית.
אדאמי מייחס את שושלתו לכמה מן התושבים המוקדמים ביותר של איקאלואיט, ובהם סבא־רבא שלו, סודלו — 'סלמון' באינוקטיטוט. סבו נבלוק, קורא תפילות אנגליקני מן הקהילה, היה מן הראשונים שהתנצרו באי באפין. אביו של אדאמי, כיום בשנות החמישים לחייו, גדל בבתי שלג, באוהלי עור ובבקתות דשא. במובן מסוים אדאמי מעצב את עצמו בדמות סבו, לפחות מבחינת פתיחותו לרעיונות חדשים.
ובכל זאת, אפילו חובבי טכנולוגיה מושבעים כמו אדאמי מביטים בלי רומנטיקה בדיגיטציה הקרבה של הצפון. אף שהרשת מספקת לו פרנסה, היא אינה מקום לחיים אמיתיים. וכפי שאני מגלה בשיטוט סביב איקאלואיט על גב אופנוע השלג שלו, אדאמי מעדיף ליצור קשר עם לקוחותיו ברחובות ובמסעדות, בחנויות ובברים של העיירה, מאשר באחד מחדרי הצ'אט שהקים בשירות האינטרנט שלו, נונאנט. הקור אינו מפריע לו. חוסר היכולת לראות בעיניים את האדם שהוא מפטפט איתו — דווקא כן.
'אנחנו דבקים ביסודות', הוא מסביר. 'ההורים שלי הגיעו לעיירה במזחלת כלבים. למחרת הם יצאו בסקי־דו. אבל כמה קילומטרים מכאן הוא התקלקל להם. הם כבר נפטרו מהכלבים. אז הם הבינו שהטכנולוגיה החדשה הזאת נהדרת — כשהיא עובדת'.
כשהיא אינה עובדת — וכאן למעלה אפילו הפסקת חשמל קצרה עלולה להפוך למצב מסכן חיים — נעים לדעת שהמקומיים יודעים להשתמש במברג. אדאמי נעשה ספק אינטרנט לאחר שש שנים וחצי של ביצוע תיקונים ברחבי האזור הארקטי עבור בל קנדה. אבל חיבור הטונדרה בכבלים הוא רק מחצית המאבק. יש גם עניין ניהול הרשתות, ובמובן זה אדאמי עדיין אינו התגלמות היליד הדיגיטלי.
'אני עדיין לא מבין כל כך במחשבים', הוא אומר. 'אין לי סבלנות. הצוות שלי הוא qadlunaaq — אני שוכר את החכמים. רוב הלקוחות שלי הם qadlunaaq. אולי 10 עד 20 אחוז הם אינואיטים'.
'צריך חשיפה מתמדת לטכנולוגיה כדי להרגיש בנוח בעולם הדיגיטלי. אני התחלתי בבית הספר עם אפל 2. אחר כך הגיע קומודור 64, ויכולתם לכתוב תוכניות משלכם. התחלתי בזה בכיתה ח'. המשחקים הם שתפסו את תשומת לבנו. אבל התלמידים בבתי הספר כאן מחוברים הרבה יותר ממה שאנחנו היינו. אתם צריכים לראות את הילדים שבאים אחרינו. הם יהיו אלה שיפוצצו לכם את הראש'.
אבוי, לא כולם מצפים שראשם יתפוצץ באותה התלהבות. אני מגלה זאת בשיחה עם ג'ים בל ודבורה קיצואליק, המזמינים אותי לביתם לדון בניסיונותיהם להשלים עם טכנולוגיית המידע. ספקותיהם בנוגע לטכנולוגיה החדשה אינם נובעים מפחד שחיבור משופר יחשוף תרבות נצורה ופגיעה לרעיונות מסוכנים. מבחינתם הבעיה אינה שהמהפכה הדיגיטלית מתקדמת מהר מדי ומאיימת לדרוס את החברה האינואיטית, את שפתה או את הערכתה העצמית. הבעיה שלהם, דווקא, היא שמצבה הנוכחי של הטכנולוגיה הדיגיטלית אולי מיושן מדי.
ג'ים הוא כותב בן 44 ממוצא סקוטי, המנהל את האתר של השבועון של איקאלואיט, נונאציאק ניוז. דבורה, בת זוגו, היא אישה אינואיטית צעירה עם עיניים צלולות וחודרות ואחד החיוכים המסנוורים ביותר שראיתי אי פעם. על שולחן עבודה מדיקט בסלון ג'ים פותח את האריזה של פרפורמה 6400 חדש. מופתע מעט למצוא כאן מותרות כאלה, לנוכח הרהיטים הבלויים והקירות המרופטים, אני מחמיא לדבורה על הרכישה. בטח נחמד להיות מסוגלים לגלוש ברשת כשקר מדי לצאת.
'לאינואיטים יש רשת משלהם', היא אומרת בביטול. 'אני לא צריכה מחשב כדי לדעת מה קורה'.
אני לומד שלדבורה קיצואליק יש קרובים באיקאלואיט, קייפ דורסט, פונד אינלט, פנגנירטונג, רנקין אינלט, ילונייף, צפון קוויבק, פורט סמית', ג'ואה הייבן, אוטווה, מערב האזור הארקטי הקנדי ואלסקה. מפה לאוזן היא יודעת בתוך זמן קצר להפתיע מה קורה אצל רובם.
'להרוויח כסף מעולם לא היה הדבר האינואיטי', אומרת דבורה, ומאשרת מחדש את התפיסה האינואיטית ששגשוג חומרי רק מוכיח שאדם חרוץ ואמין. 'אתה מתעשר מאיסוף מידע מאדם לאדם. האינואיטים מאמינים שלא יכול להיות שלא תושפע, או תשתנה, או תיעשה טוב יותר בדרך כלשהי, משום שדיברת עם אדם אחר'.
מעגל הקשרים המתרחב הזה יוצר תחושה עמוקה של התחשבות ואחריות קהילתיות. לדבורה קשה לדמיין כיצד מחשב יכול לתרום לטובה לרווחתם של האינואיטים. הווב, מבחינתה, הוא הר עצום של 'בולשיט'. ברשת אנשים רואים באנונימיות — ובאפשרות שהיא מעניקה להם לנסות זהויות שונות — דבר משחרר. בקרב האינואיטים, מי שמעמידים פנים שהם משהו אחר מכפי שהם, שעושים רוח, מאבדים מיד את כבודם. האינואיטים מסתמכים על גלאי הבולשיט המובנים שלהם כדי לדעת מי אומר אמת ומי לא בשיחה פנים אל פנים. לכן הרשת, שכיום מסוגלת להעביר רק טקסט או קול ביעילות סבירה, מועילה להם רק בשוליים.
'הפרדיגמה של הווב כמטפורה כבר מובנת לאינואיטים', מסביר ג'ים. 'חלון קטן על שולחן העבודה לשיחת וידאו לא יספיק להם. מה שאנחנו צריכים כאן למעלה הוא שיחות וידאו זולות במסך מלא בכל בית'.
במילים אחרות, אם מחשב וצומת גישה דיגיטלית יכולים לשפר את הקשרים של האינואיטים, הם ישתמשו בהם. אם לא, ובכן, כל מי שראה אינוק ממתין שעות, אפילו ימים, עד שכלב ים יצא מחור בקרח, יבין שהאנשים האלה ימתינו בסבלנות לדור חדש של כלים שיוכל לשרת את מטרותיהם.
דבורה אינה עוצרת את נשימתה בהמתנה לטלפוניית וידאו מלאה. לדבריה, חברת הטלפון, חברת הכבלים וכמעט כל תאגיד אחר הנוכח בצפון כבר הפעילו מונופול על האינואיטים. 'יש השקפה כזאת שהאינואיטים לא יודעים מה קורה', היא אומרת לי. 'אנחנו כן יודעים. כבר יש לנו רשת. אם נוכל לתפעל את זאת, נשתמש בה. אם לא נוכל, אנחנו לא צריכים אותה'.
פורט פרובידנס, הטריטוריות הצפון־מערביות
עיירה שבה ביזונים פראיים נודעו בניסיונות להזדווג עם רכבי שטח היא כנראה המקום האידיאלי לכינוס השנתי הראשון של חנוני הטכנולוגיה של הטונדרה הארקטית. אבל ג'רמי צ'יילדס, איש שטח של SSI Micro, מציע שאקרא לאירוע הייחודי הזה בשם אחר. 'אם אתה חייב להמציא כינוי מתחכם, אני מעדיף "הגיקים של הטונדרה". אני לא רוצה שאנשים יחשבו שאנחנו נמושות!'.
ועוד איך. מותחי הכבלים האלה של Pays d'en Haute, הארץ הגבוהה, אינם נמושות. הדבר נעשה ברור לי כשהם מתחילים לדון בנסיעת כביש לאדמונטון, 17 שעות נסיעה דרומה, כדי לתפוס את הבכורה באלברטה של מלחמת הכוכבים בגרסה המחודשת. לא, החבר'ה האלה הם זן חדש של אנשי ספר, התשובה של האזור הארקטי בן זמננו ל־coureurs des bois, 'רצי היער', אותם משוטטי סבך עצמאיים בעוז, שפתחו לראשונה את הצפון הקנדי לסחר בפרוות.
במאה ה־17 פעלו פורעי המוסכמות האלה, רובם מצרפת החדשה, כמתווכים שנסבלו בקושי בין הסוחרים הדרומיים ללוכדי החיות האינדיאנים. אחרי ששודדי הסבך חקרו שטחים שלא מופו והחיו סחר בפרוות בונה שהמלחמות בין הצרפתים לאינדיאנים שיתקו, הם הוטבלו מחדש כ־voyageurs, סוחרים וחוקרים מורשים, רק כדי להידחק החוצה בידי חברות מסחר מן הדרום ומאירופה.
בדומה לכך, פיליפ וחבורתו הבלתי סבירה של עמיתים אינואיטים, אינדיאנים, מטיס ו־qadlunaaq הביאו גישה לאינטרנט לקהילות צפוניות קטנות שקונצרני התקשורת הגדולים התעלמו מהן. כמו רצי היער, הם יצרו נישה צנועה כמתווכים בין הצפון הישן לחיבור החדש. וגם כמו רצי היער, הם מצאו את עצמם במהירות מול אינטרסים תאגידיים עתירי ממון, להוטים לדחוק אותם החוצה באמצעות הקמת אימפריה עסקית מונופוליסטית.
אבל פיליפ ובני בריתו לא ילכו בשקט אל הלילה הארקטי. הם אפילו שוקלים להעביר ערוצים דיגיטליים משלהם ליישובים שיועדו לארדיקום, באמצעות תחנות קרקע קיימות ומתקנים חדשים שיוכלו להחזיר את עלותם בתוך שנתיים.
גישה אחרת, אומר פיליפ, עשויה להיות התמקדות בנקודת החוזק הגדולה ביותר שלהם: שירות לקוחות. החברות המרכיבות את ארדיקום, ובמיוחד נורת'ווסטל, חברת הטלפון האזורית, הקואופרטיבים הארקטיים ו־NASCO, אינן רזות או גמישות די הצורך כדי להתחרות במפעילים קטנים. אנשים כמו פיליפ יכולים לשנות כיוון בן רגע ולהציע פתרונות אישיים לבעיות רשת פרטניות.
'אבל מספיק עם החרא הזה', מכריז פיליפ, שומע את קריאת הפרא בשעה שהד חלש של יללות כלבים, או זאבים, חודר לחדר הישיבות המבודד אקוסטית. 'אני חושב ששלי מוכן למפגש קרוב עם ביזון', הוא אומר ופונה למדרגות.
בחוץ ערב נעים במידה יוצאת דופן לאמצע החורף. זה ימים אחדים הכספית נעה סביב מינוס 15 מעלות צלזיוס. כדי להדוף היפותרמיה אני לובש גטקעס של צה״ל, מעיל קרב של הצבא הקנדי למזג אוויר קר קיצוני, שכבות פליס תחתונות ועליונות של פטגוניה, מגפי שלג של Cabela's לטמפרטורות מתחת לאפס, מכנסיים נגד רוח, כפפות, מסכת פנים, כובע גרב המכסה את הראש והפנים, כובע ועוד די שקיות חימום כימיות כדי לצלות ארנב קטן.
וכך אני יושב מזיע ליד אש שואגת, מנגב שומן ביזון מן הסנטר, צופה בזוהר הצפוני רוקד את הטנגו הקוסמי שלו ומתעד את המראה של פיליפ ועמיתיו מפטפטים ברוח הארקטית הצורבת. הסיפורים האלה, המסופרים בין לגימות בירה חזקה לפיות מלאים בשר ציד טרי, נשמעים לי כאילו נלקחו מדפיו של רומן מאת ג'ק לונדון.
'יש טלפון ציבורי במשרד השבט', מספר פיליפ, 'הטלפון היחיד בעיירה. על הרצפה יש עשרה גלון דלק, זוג קרני אייל קורא, מנוע חיצוני וסדרה שלמה של כדורים לרובה ציד. אנחנו מכניסים את המחשב ומניחים אותו על לוח דיקט בעובי שלושת רבעי אינץ', המונח על זוג חמורי עבודה'.
'פתאום הילד הזה רץ פנימה וצועק, "יש אייל קורא על האי, יש אייל קורא על האי!" וכל משרד השבט יוצא לצוד את האייל. אנחנו מחכים כמה שעות והם עדיין רודפים אחריו. החלטתי שאם ככה הם מרגישים, אני אתן לאייל ללמד אותם איך להפעיל את המחשב'.
אורחיו של פיליפ צוחקים בקולי קולות. בשנתיים בערך מאז שהחלו לחבר חתיכות מן הצפון לרשת, כל אחד חווה רגעים שבהם הדחיפות המיידית של הטייגה או הטונדרה פעלה לדכא גם את הלהט הטכנולוגי הגדול ביותר.
אבל הלילה אינו אחד הרגעים האלה. הם יצרכו כמויות מדהימות של טבק, יגמעו מנות רום קובני לבן ובוער וילעסו שומן קריבו, תוך כדי פטפוט. וכשנסיים, נאמר לי, אוכל לצפות להשתתף בטקס ארקטי עז עוד יותר.
'הגיע הזמן', מכריז גרהם, טכנאי רגוע וארוך שיער מקולומביה הבריטית. האחרים קמים, מתנודדים במעלה גדת הנהר המשופעת אל הכביש, חוצים אותו ויורדים אל חנות המחשבים הנידחת של פיליפ. אני מועד במורד המדרגות ודרך מסדרונות ומבואות שונים, ומוצא כתריסר מחשבים אישיים מחוברים זה לזה במעבדת המחשבים הסטרילית של פיליפ. מבקשים ממני לתפוס את מקומי ליד אחד המסופים.
'טוב, חלאות qadlunaaq שכמותכם', אומר אדאמי כשהוא מפעיל את הגרסה האחרונה של משחק היריות קווייק. 'הגיע הזמן לאכול עופרת!'.
שאר הלילה, שלא במפתיע, הוא ערפל. רובו עובר בשיטוט במבוך של מסדרונות דמיוניים ובריכות מלאכותיות נוצצות, בפיצוץ זה של זה בתותחי לייזר, תוך אלתור רב־קולי על זרם אינסופי של הלצות גסות. הייתי צריך לצאת מן הלילה הזה, המלא קטל מרושת, במחשבות עגומות. עתיד הצפון, אני מחליט, מעוצב בידי חבורה של גיקים בגורטקס, הנהנים לשחזר ברשת את טבח מי לאי.
ובכל זאת אני עוזב את פורט פרובידנס, ובהמשך את האזור הארקטי, במסקנה שאלה בדיוק האנשים שהצפון יצטרך כדי להוביל אותו על פני גשר הקרח הדיגיטלי. האנשים האלה מכירים את השטח ואת האקלים; הם יודעים כיצד להימנע מליפול דרך הקרח. והכי חשוב, הם יודעים איך לשמור על הבירה קרה.
כפי שהמלך הצעיר והשיכור הארי עצמו אולי היה אומר על החבורה העליזה הזאת של קנדים מחוספסים: 'מי שיחלוק איתי היום את הבירה שלו — שלא לדבר על קריבו טרי וג'ויסטיק — יהיה אחי, אה?'.