מסה / שלי טייטלבאום
זו הייתה שנה עגומה עבורנו, הישראלים הווירטואליים, כאן בשולי התפוצה הדיגיטלית, מולדתנו המקוונת. רק לפני שנה חיינו כולנו בארץ מובטחת של פיקסלים מהירים וחופשיים. מכורים לחדשות יכלו להוריד מהרשת את מלוא התוכן המודפס בעברית של ״הארץ״, שישה ימים בשבוע, בחינם. משרד החוץ בירושלים פרסם את סקירת העיתונות היומית שלו בעברית בשרת האוניברסיטה העברית. אלה שהעברית קשה להם יכלו להיעזר במאמרים נבחרים מ־The Jerusalem Report, וגם מ־The Jerusalem Post ומ״גלובס״.
שוחרי התקשורת האלקטרונית החיים מחוץ לישראל יכלו למצוא נחמה מקוונת בשידורים חינם של רשת ב׳ בקול ישראל, במהדורות החדשות היומיות של ערוץ 1, בזירת האגרוף הטלוויזיונית השבועית ״פופוליטיקה״, בתוכניות הבידור של ליל שבת וב״תקומה״, סדרת ההיסטוריה של ישראל לכבוד היובל. שפע מופלא זה ניתן באדיבות אתר ארטיפישיה, עם תוספות מפעם לפעם מגלי צה״ל, מערוץ 7 שהיה אז תחנה פיראטית, ומכמה מהתחנות האזוריות הקטנות שהעזו לטבול אצבע במדיום החדש.
מי מאיתנו שהתרגל להסתמך על השידורים האלה הלך לישון מדי ערב כשהוא מברך את מיטיבינו השונים ואת צאצאיהם. אני אפילו מסרתי את מקלט הגלים הקצרים שלי.
ואז נחתה המכה.
תחילה סגר ״הארץ״ את האתר העברי החינמי שלו, והגביל את הגישה למי שמוכנים לשלם דמי מנוי גבוהים. ארטיפישיה הלכה בעקבותיו, ואז, לאחר שידור 21 מתוך 22 פרקי ״תקומה״, הכול קרס לגמרי. רשות השידור הגישה תביעה שאסרה את השידורים החוזרים האלקטרוניים, אף שלכאורה הסכימה להם בתחילה. ארטיפישיה הבטיחה למנוייה שהשירות יתחדש ברגע שהעניין ייפתר. אבל שנה אחר כך, הן ארטיפישיה והן האתר הרשמי של רשת ב׳ עדיין מציגים הודעות ״סגור זמנית״.
ובכל זאת, בשבועות האחרונים הוצעו לנו שני מקורות לישועה חלקית. ערוץ הטלוויזיה המסחרי השני בישראל השיק אתר חינמי (www.israelnews2.co.il), ובו קטעי שמע ווידאו קצרים ממהדורות החדשות היומיות ומתוכניות העוסקות בענייני ציבור, כגון ״פגוש את העיתונות״ ו״אולפן שישי״, תוכנית החדשות המגזינית של יום שישי. אבל הקטעים האלה, מבורכים ככל שיהיו, אינם משתווים לשידורים המלאים שארטיפישיה סיפקה בעבר.
וחברה ישראלית פרטית, Spectrum Telecom Inc., השיקה את IsraeLive (www.israelive.com), המציעה בתשלום גישה למבחר תחנות רדיו אזוריות: מרדיו צפון, הפועל ממעלות שבצפון, דרך רדיו ירושלים ועד רדיו דרום, הפועל מבאר שבע, וביניהן עוד משדרים שונים, מוכרים למחצה.
יש כאן משהו לכל אחד: כל מיני סוגים של פופ עברי, עדכוני ספורט, פינות בישול ותוכניות שיחה אינסופיות לנפגעים, למצוקות ולפוליטיקאים. אבל אף שאנו, הישראלים הווירטואליים, מתגאים בהיכרותנו עם ההתפתחויות המקומיות, כמה מהתחנות האלה מקומיות מדי אפילו לצרכינו. איני בטוח שאני צריך לשמוע את מחשבותיו של ראש עיריית באר שבע על איסוף אשפה, או לקבל הוראות הגעה צעד אחר צעד למכירת החיסול השנתית של מכנסי הקורדרוי בעפולה.
בשנות ה־60 נהגו ה־Fabulous Furry Freak Brothers, המפורסמים מקומיקס המחתרת — וכיום כבר אינם תקינים פוליטית — לומר שסמים יעזרו לך לעבור זמנים בלי כסף טוב יותר מכפי שכסף יעזור לך לעבור זמנים בלי סמים. ברוח דומה, IsraeLive תעזור לכם לעבור זמנים בלי ארטיפישיה טוב יותר, נאמר, מבעיטה ברגל במגף קפוא. אבל היא אינה מספקת תחליף לקול ישראל ולערוץ 1 שאיבדנו ואנו מתאבלים עליהם.
השאלה הבוערת כאן, בשולי התפוצה הדיגיטלית, היא מה, אם בכלל, מתכננת עבורנו רשות השידור כעת. שידורי קול ישראל זמינים חינם לבעלי מקלטי גלים קצרים, אז למה לא לגולשי הרשת? יופייה של הרשת, כפי שגילו CBC הקנדית, BBC הלונדונית, דויטשה ולה הגרמנית ועוד גופי שידור רבים במימון ממשלתי, הוא שהיא מציעה למדינה אמצעי אלגנטי וזול יחסית להציג את הצד הטוב ביותר שלה ואת פניה האנושיות ביותר.
אני מוכן להתערב שרובנו, הישראלים הווירטואליים, אפילו נסכים לשלם את ה״אגרה״, דמי הרישיון השנואים שהישראלים האמיתיים משלמים באי־רצון, תמורת הזכות להישאר מחוברים.
ואלה החדשות מהתפוצה הדיגיטלית, שבה כל המודמים מהירים, כל המחשבים ראויים לשמם, ובכל האתרים כדאי להתעכב.