יהודים במרחב הקיברנטי

ביקום מקביל של מחשבים ומודמים, יהודים מכל רחבי העולם משוחחים, מתווכחים ורבים. רשת המחשבים אינטרנט, הצומחת במהירות, הפכה את המרחק הגאוגרפי לחסר חשיבות וחיברה יהודים בשטעטל עולמי עתיר טכנולוגיה.

לוס אנג׳לס — ״בישראל חושבים שאורגון נמצאת איפשהו ליד טיבט״, אומרת שרה מ׳ מנדלוביץ. ״באורגון חושבים שישראל נמצאת ליד הודו״.

בכל מדינת אורגון חיים 20,000 יהודים, ובפורטלנד, שבה מתגוררת מנדלוביץ, פסיכולוגית קלינית וניו יורקית לשעבר, יש רק כ־30 משפחות אורתודוקסיות. העיר רחוקה מכל מרכז יהודי גדול, וגם מרוחקת 2,500 מייל מניו יורק ו־8,000 מייל מירושלים.

אבל מבחינת מנדלוביץ, המרחקים האלה הצטמצמו בשנה שעברה, כאשר התחברה לאינטרנט, רשת המחשבים הגדולה בעולם, המקשרת עד 20 מיליון משתמשים ברחבי כדור הארץ. ״לומר שהרגשנו מנותקים מן העולם היהודי זה להמעיט מאוד בתיאור המצב״. עכשיו כבר לא.

כעת הביאו הקשרים היהודיים באינטרנט חלקים נרחבים מן העולם היהודי עד למסך המחשב האישי שלה. כדי לקבל גישה מיידית למאגרים עצומים של מידע ולתקשר בזמן אמת עם יהודים בכל מקום, כל שנדרש לה היה מודם.

״זה היה כמעט נס״, אמרה מנדלוביץ ל״ג׳רוזלם ריפורט״ בריאיון שנערך, כמובן, בדואר אלקטרוני באינטרנט. ״אני לא יכולה אפילו להתחיל לתאר כמה החיבור הזה משמעותי בשבילי, אחרי שהרגשתי מבודדת כל כך מההמולה היומיומית של החיים היהודיים. זה חבל הצלה״.

מאז התחברה לרשת הפכה מנדלוביץ לצינור מידע על ישראל עבור הקהילה שלה. ״אפילו השליח הישראלי האזורי, שיושב בוונקובר״, היא אומרת, ״התקשר לשאול איך אנשים יכולים להתחבר לרשת ולקבל מידע ישירות מן ההסתדרות הציונית העולמית. אני מכינה תיק לקראת העלייה שלנו, וזה יקל עלינו מאוד כשנתחיל את הספירה לאחור״. הפעילות היהודית והישראלית באינטרנט מתנהלת ברשתות משנה בעלות שמות כמו ״Jerusalem One״, ״Jewishnet״ ו־״JOIN״, ראשי תיבות של Jewish Ozzies International — יהודים אוסטרלים בינלאומיים. איש אינו יודע כמה יהודים מחוברים לרשת ברחבי העולם, אבל מדובר בוודאי במאות אלפים. בישראל מחוברים 50,000 איש לאינטרנט ולרשתות המשנה המרכיבות אותו, כגון Jerusalem One, המציגה את עצמה כרשת המחשבים היהודית הגדולה בעולם, עם כ־120,000 משתמשים.

גולשים המתעניינים בתרבות יהודית, בפוליטיקה של המזרח התיכון ואפילו בחקר שורשי משפחות יהודיות מתחברים למגוון ״קבוצות דיון של USENET״ — פורומים אלקטרוניים הדומים ללוחות מודעות קהילתיים. אנשים שולחים בהם הודעות לכתובת מחשב מרכזית, ואחרים יכולים לעיין בהן.

״רשימות תפוצה״ ממוחשבות מפיצות מידע על הכול: מחזרה בתשובה — כתובת האינטרנט BALTUVA — ועד מים במזרח התיכון, MEH2O-L; מהשפה העברית וחקר מקורות המילים, HEBLANG, ועד לימודי יהדות של המאה הראשונה לפני הספירה, IOUDAIOS, המילה היוונית ל״יהודי״, שרשימה זו מניחה ידיעת קריאה ביוונית; ועוד עשרות נושאים.

באמצעות חיבור למאגרי מידע יכול יהודי בקנטקי לעיין בקטלוג הכרטיסים של ספרייה באוניברסיטה העברית, או לקרוא תרגומים של מאמרי המערכת מן העיתונות העברית שהתפרסמו באותו יום. כשרבין וערפאת חתמו בחודש שעבר בקהיר על הסכמי ״עזה ויריחו תחילה״, הגולשים לא נאלצו לחכות ל״ניו יורק טיימס״ או ל״הארץ״ שלמחרת כדי לקבל עותק: הטקסט הגיע לרשת בתוך דקות, באדיבות משרד החוץ הישראלי.

אפשר למצוא גם הודעות לעיתונות של דובר צה״ל, עלוני תנועת המתנחלים ופרסומים של ״שלום עכשיו״. מברוקלין מעדכנים חובבי המחשבים של חב״ד את העולם על בריאותו של הרבי מלובביץ׳ באמצעות רשימת התפוצה MOSHIACH. רווקים ורווקות יהודים יוצרים קשר דרך רשימות כמו SHIDUCH.

האינטרנט יכול לשמש גם במה למחרחרי מדון. יהודים מול יהודים, ויהודים מול ערבים, מטיחים עלבונות זה בזה בפורומים ציבוריים — מה שמכונה ברשת ״flame״; יהודים מול מכחישי שואה ואנטישמים אחרים מנהלים דיונים סוערים משלהם. Jerusalem One, הפועלת ללא מטרות רווח, הושקה רק בשנה שעברה. צבי לנדו, בן 36, אחד ממייסדיה, שהגיע לישראל בתחילת שנות השבעים מקלמזו שבמישיגן, מכנה אותה ״הרשת היהודית הראשונה בעולם המתוחזקת באופן מקצועי״. J1 הוקמה בעזרת הון ראשוני שהעניק אחד מחסידיו של הרב הכריזמטי יהודה גרוסמן ממגדל העמק, סמוך לחיפה, ומאז היא פועלת בתקציב זעום. אחת הסיבות לכך היא שכמקובל באינטרנט, אין תשלום על הצטרפות לרשתות המשנה. לנדו מקווה שבעתיד יראה הכנסות, כאשר משרד התקשורת הישראלי יתיר קניות ממוחשבות — הקניון המקוון — או פרסום.

לנדו אומר שהפרויקט הראשון שלו היה לשלוח לחלקי הרשת שיהודים נוהגים לבקר בהם בקשה לברכות חג לראש העיר דאז, טדי קולק, לכבוד יום ירושלים. ״קיבלנו יותר מ־3,000 הודעות״, הוא אומר, ״ובהן גם כמה ששאלו את טדי איך למצוא בחורה ירושלמית נחמדה ואיך להשיג חדר זול במלון בעיר״.

בין האפשרויות בתפריט של J1: לוח אירועים יהודי; JUNK — רשת הסטודנטים היהודים באוניברסיטאות; מידע על תוכניות לסטודנטים בישראל; רשימה חודשית בת 45 עמודים של משרות פנויות בתחום המחשבים בישראל; מידע על עלייה מן הסוכנות היהודית; והודעות לעיתונות ומידע אחר מיד ושם, ממרכז שמעון ויזנטל וממשרד החוץ.

למרות שלנדו עצמו אורתודוקסי, הוא אומר ש־J1 משתדלת שלא לנקוט עמדה דתית. ״ברשימת הרבנים שלנו״, הוא אומר, ״יש שמות משתמש כמו ‘הרבה ברברה’ מארצות הברית ממש לצד הרב בוטח, רב חב״ד באוקספורד. איש אינו מתנגד״.

J1 מנטרת את כל התעבורה, ומצאה שהיקפה בשבת הוא שליש מהיקפה בשאר ימות השבוע. ״חשבנו להיסגר בשבת״, הוא אומר, ״אבל זה יהיה קשה בגלל הפרשי השעות בעולם. נצטרך להיות סגורים יומיים״.

המשתמשים מגיעים ממקומות בלתי צפויים. לאחרונה הבחינו ב־J1 שמשתמש שכתובת המחשב שלו כללה את קוד המדינה KW, כווית, הוריד מידע רב על ההתיישבות בשטחים. אחת הרשתות המרכזיות המקשרות בין חלקי הכפר היהודי העולמי היא NYSERNet. לדברי המנהל שלה, דייוויד פישמן, היא נושאת יותר רשימות בעלות תוכן יהודי וארכיונים יהודיים מקיפים יותר מכל רשת אחרת בעולם. NYSERNet היא אחת מכמה רשתות של תחומי עניין שהוקמו בחסות המועצה הלאומית למחקר, NRC, ארגון אמריקאי ללא מטרות רווח המסונף לממשל, שמשימתו לקדם מדע, טכנולוגיה וחינוך.

מעורבותם של גופים כמו NRC בסיוע לצמיחתם של חיים יהודיים אלקטרוניים אינה מפתיעה כל כך — או לפחות אינה מפתיעה יותר מהדרך שבה התפתח האינטרנט עצמו. הצבא האמריקאי החל לבנות את הרשת בשנות השישים כאמצעי חירום לשמירת התקשורת בזמן עימות גרעיני. אבל מאחר ששורשיה היו במעבדות מחקר ובאוניברסיטאות ברחבי ארצות הברית, הפכה הרשת בשנות השבעים לאמצעי שבו מדענים, אנשי אקדמיה ומקצועני מחשבים יכלו לתקשר, לשתף פעולה ולהעביר מסמכים במהירות שהייתה מביישת את מכשיר הפקס המהיר ביותר. רק בסוף שנות השמונים נפתחה הרשת בפני המספר ההולך וגדל של בעלי מחשבים אישיים בעולם.

המרחב הקיברנטי החדש נותר אזור ספר פרוע ופתוח לכול. כדי לפעול בו צריך להיות זריז באצבעות שעל המקלדת, ועוד יותר זריז בשכל, אומר האנק נוסבאכר, ניו יורקי לשעבר המתגורר כיום בישראל ומשמש יועץ למחב״א, מרכז החישובים הבין־אוניברסיטאי. מי שאינם מכירים את העולם הזה, הוא אומר, ״צפויים להלם לא קטן״.

״צופים שקטים״ המתחברים לרשימת התפוצה IL-Talk, שבה ישראלים ויהודי התפוצות מתווכחים על צורכי ההישרדות היהודית בעידן של התקרבות ערבית־ישראלית לכאורה, צריכים להיות מוכנים לקרב לשונות חדות, כשהכדור הפוליטי נורה מימין לשמאל ובחזרה.

אחד המתדיינים הארסיים ביותר הוא סת קורי, הנוהג לתקוף יהודים יונים שאינם שומרי מצוות ולכנותם עובדי אלילים ושונאי עצמם, וקורא לסילוק הממשלה הישראלית הנוכחית בכוח ולהעמדתה לדין על בגידה. קורי וגולשים אחרים כמותו הביאו כמה מחבריה המאופקים יותר של IL-Talk לידי ייאוש.

״אתה לא תפרסם כאן יותר!״, הכריז אחד החברים הזועמים יותר בפורום בתגובה למתקפה אחרונה של קורי. השימוש באותיות גדולות באנגלית הוא המקבילה האינטרנטית לצעקה. ההכרזה הולידה בתורה עוד מתקפות זועמות מצד גולשים שהאפשרות שמישהו יפעיל צנזורה הטרידה אותם יותר מן הארס.

באפריל כתב קורי ש״רבין לא עשה דבר כדי להעניש את מי שרצחו גברים, נשים וילדים יהודים חפים מפשע״. הגולש מיכאל שמשוני השיב בחריפות סרקסטית: ״שום דבר בכלל, בניגוד למעשיו של לוחם הרוק הגאה, ד״ר סת קורי!״ ההתפרצות האחרונה התייחסה לטענה קודמת של קורי, שלפיה אף שלא שירת בצבא, ירקו עליו בפומבי משום שהגן על ישראל.

״רבות מההודעות העוסקות בתרבות יהודית בלבד״, אומר קית בירמן, מהנדס מחשבים שהתעייף מן הנאומים התוקפניים ומפרצי הזעם המתלקחים בקלות רבה כל כך ברשת, ״הן מצעד של אותן פולמוסיות ישנות. הכישלון הזה נובע מן התכונה המושכת והחזקה ביותר של הרשת — העדר השליטה״.

קהילת הרשת נסמכת על נימוסים טובים ועל ציות מרצון לכללים. אבל לעיתים קרובות הנימוסים קורסים בגלל האנונימיות שקל כל כך להשיג ברשת, ובגלל המספר העצום של אנשים שונים המתקבצים בה. ובכל זאת, ״מנהלי״ רשימות, השולטים לחלוטין במה שמתפרסם בהן, יכולים להרחיק חברים שאינם מקיימים את כללי היסוד. זה קרה לאחרונה ברשימת תפוצה בעלת אוריינטציה של מתנחלים בשם Eretz Israel. סוערת עוד יותר מ־IL-Talk היא Palestine Net, שבסיסה בקנדה — פורום דיון לפלסטינים. כאן תומכי אש״ף וחמאס מתקוטטים מדי יום, ועוצרים רק לזמן המספיק כדי להשתלח בישראל. P-Net, כפי שמכנים אותה המנויים, מאפשרת השתתפות יהודית וישראלית. אבל יהודים המתבטאים בזכות ישראל נחשפים למטח של גידופים אלקטרוניים.

לא כל המשתלחים בישראל הם פלסטינים. אחד הפעילים ביותר הוא איש P-Net יגאל ארנס מלה הויה שבקליפורניה, בנו בן הארבעים ומשהו של משה ארנס, שר הביטחון ושר החוץ לשעבר מטעם הליכוד.

עוינות כלפי ישראל מופיעה לפעמים גם במקומות אחרים. במאמר שהתפרסם לאחרונה ב״מידל איסט טיימס״, שמקום מושבו בקפריסין, סיפר הכותב סטיב נגוס על האיבה שמצא בקבוצת הדיון EgyptNet כאשר הבחין בישראלי שבא למסור ברכות.

האסלאמיסטים התקוממו, סיפר נגוס. אחד המשתמשים, עבד אל־מגיד אמגד, כתב: ״נאלצתי לסבול לא מעט ב־EgyptNet, אבל על קבלת חברים ישראלים אני באמת חייב למתוח את הגבול״.

ברשת נדמה לעיתים שמי שעושה את הרעש הרב ביותר הוא שקובע את אופי הדיון. כמו בתוכניות רדיו שבהן המאזינים מתקשרים, יש הרבה הצגות ראווה: ככל שאתה קולני ותקיף יותר, כך אתה זוכה ביותר תשומת לב.

אבל מתחת לרטוריקה ולארס מתרחשת דינמיקה אחרת. לא נדיר, למשל, שיהודים וערבים יגדפו זה את זה בפומבי, ואז יחלקו בפרטיות, באמצעות דואר אלקטרוני, את המקבילה המקוונת לכוס קפה טורקי.

״צריך לזכור״, אומר איש P-Net ריי חנאניה, ״שמה שאתם קוראים בחלקים השונים של האינטרנט אינו מייצג את הזרם המרכזי בקהילה הפלסטינית. רוב האנשים שיש להם גישה לאינטרנט הם סטודנטים ו‘אנשי אקדמיה לכל החיים’. ואף שיש הרבה אנשי אקדמיה מבריקים מאוד הן בקהילה הפלסטינית והן בקהילה הישראלית, ככלל רוב מי שנמצאים במכללות ובאוניברסיטאות עוברים את ‘השלב הרדיקלי’ המתבקש. הם עדיין לא למדו איך להתמודד עם הגזמות״.

דיונים סוערים מסוג זה, מוסיף חבר ותיק אחר ב־P-Net המתגורר בקנדה ומבקש שלא להזדהות, ״הם עבור הפלסטינים דרך ליצור קהילה וירטואלית. אם מתבוננים בהתנהגות של כל רשימת תפוצה או קבוצת דיון, יש מובילי דעה, הולכים בעקבותיהם, עושי צרות, אנשים הגיוניים, קיצונים וכן הלאה. אבל אי אפשר להתעלם מן היכולת של הדואר האלקטרוני לחבר אותך מיד לאנשים ולרעיונות חדשים. יש גם יתרון בחשיפת המחשבות היקרות לך לקהל חסר רחמים״.

דייוויד הלר, בן 24, סטודנט לתואר מתקדם מניו יורק הנוטה לשמאל, למד להעריך את ההיבט הזה של הפעילות ברשת. ״בדרך כלל אין לי הזדמנות לתקשר עם אנשים מחוץ למעגל שלי״, אמר ל״ריפורט״, ״וכשזה קורה, זה בדרך כלל בעימות. האינטרנט הביא אותי במגע עם ‘האחר הבלתי נראה’, בין שהוא ערבי ובין שהוא יהודי ימני, בדרכים שלא יכולתי לחמוק מהן. הייתי צריך להשלים עם קיומו או קיומה״.

אליוט שימוף, מרצה במכללה בבולטימור וחבר בקבוצת הדיון הקטנה soc.culture.jewish, אומר שקיבל הודעות מאנשים שבעבר היו עוינים מאוד כלפי האורתודוקסיה, אך נדמה שדעותיהם מתמתנות בעקבות הפרסומים שלו. ״הודעות כאלה עושות לי את היום״, הוא אומר. אבל יותר מכול, כמו אצל שרה מנדלוביץ, האינטרנט מספק קשר. אל טפר, לונדוני בן 21, מצא שקשריו עם יהודים אחרים הצטמצמו מאוד כשעבר ללמוד בפרובינציה הקנדית הנידחת נובה סקוטיה, לחוף האוקיינוס האטלנטי. אבל חשבון האינטרנט שקיבל כחלק משכר הלימוד באוניברסיטה סידר את העניין.

״עכשיו שאני ברשת״, סיפר ל״ריפורט״, ״רמת הקשר שלי עם יהודים אינה נראית שונה מזו שהייתה לי בבית. האינטרנט החזיר לי את היהדות שלי״.

מייקל אבן־אש מצפת, העובד בתוכנית לקידום היהדות וישראל בקרב דוברי אנגלית בני 21 עד 30, מרחיק לכת ומציע שאילו האינטרנט היה קיים לפני חצי מאה, הוא היה יכול לשנות את ההיסטוריה. ״אילו רשת התקשורת הזאת של מוסדות יהודיים הייתה קיימת בזמן השואה, כל העולם היה יודע מה קורה הרבה יותר מוקדם״.

אבל אם האינטרנט עוזר היום ליהודים להרגיש קרובים יותר זה לזה, האם הוא עלול גם להשאיר אותם רחוקים גאוגרפית? האם המולדת היהודית יכולה להיות מוחלפת בכפילתה במרחב הקיברנטי?

הרעיון של יקום יהודי מקביל שיופיע איכשהו ברשת אינו מופרך כפי שהוא עשוי להישמע. סוציולוגים החוקרים את הרשת הבחינו פעמים רבות שקהילות העניין הנוצרות במרחב הקיברנטי ממשיות לא פחות מאלה שבעולם הפיזי. ואכן, רבים מתושבי המרחב הקיברנטי יאמרו לכם שקהילות האינטרנט שלהם נותנות מענה טוב יותר לצורכיהם החברתיים, האינטלקטואליים והדתיים מהקהילות שבהן הם חיים בגופם.

מעטים יוכלו לטעון באופן משכנע שמרחב יהודי ברשת יוכל אי פעם להחליף מדינה יהודית ממשית. אבל גם למקום כזה יהיו קסמים משלו. באינטרנט אין סכנה פיזית, יש מעט גבולות מגבילים, אין שירות מילואים ואין מסים. המרחב הקיברנטי עצום, משתנה תמיד ופתוח לכל מי שאוהב לנדוד. לישראלים שמרגישים סגורים וליהודים הנותנים דרור לנטייתם לנדודים, המרחב הקיברנטי הוא תוספת שימושית לעולם הממשי.

עם זאת, ברור שהרצל לא חשב על רפובליקה יהודית אלקטרונית כשהגה מולדת בתחילת המאה — אפילו לא באוטופיית המדע הבדיוני שלו ״אלטנוילנד״, ארץ ישנה־חדשה.

״הרעיון של הרצל קיברנטי״, כותב לנדו מ־Jerusalem One בדואר אלקטרוני, ״מטריד ציוני כמוני. עברה לי בראש המחשבה שאנשים עלולים בסופו של דבר לומר: ‘יש לי מספיק יהדות דרך המחשב שלי, אז למה לא להישאר כאן, בכוך שלי בתפוצות?’״.

ובכל זאת, לנדו אינו חושב שזה יקרה אי פעם. ״האינטרנט הוא רק כלי״, הוא אומר. ״מחשבים הם בסך הכול קופסאות קטנות וטיפשות. וכמו שאין תחליף לאדם, אין תחליף לישראל.

״בסופו של דבר״, אומר לנדו, ״בני אדם הם יצורים חברתיים, והם ירצו קשר פיזי״.