היה היה פעם, נניח בין תחילת השפל הגדול לפרוץ מלחמת העולם השנייה, כשהמדע הבדיוני לא היה דבר שלמדו באוניברסיטה.
מוטב היה לקחת אותו הביתה בשקית נייר חומה פשוטה ולקרוא מתחת לשמיכות, לאור פנס נאמן.
כיום, 25 שנה לאחר שקורס ראשון במדע בדיוני נכלל בתוכנית הלימודים הרשמית של מוסד אקדמי מוסמך, הגעת המדע הבדיוני לכיתה עדיין מתקבלת ברגשות מעורבים — לא רק בקרב חסידי הספרות המושבעים, אלא גם בקרב חובבי המדע הבדיוני.
כמה מן האוהדים מרגישים שעניין רב מדי מצד האקדמיה עלול להביא לאובדן האיכות החתרנית שפעם הפכה את קריאת המדע הבדיוני למרגשת ואפילו לקצת שובבה.
האנשים המלמדים במסגרת לימודי המדע הבדיוני ב־USC רוחשים מידה של אהדה לחששות הללו. בדרך כלל האנרגיה הגולמית וההתלהבות הצעירה שביצירות הן שמשכו אותם אליהן מלכתחילה. בעיניהם, הפלא הוא שהצליחו לשמר את התלהבותם במהלך לימודיהם הספרותיים המסורתיים יותר.
הם עשו זאת כשזכרו אמרה ישנה שטבע סופר המדע הבדיוני המנוח תיאודור סטרג׳ן.
חוק סטרג׳ן קובע ש״90 אחוז מן המדע הבדיוני הם זבל. כמובן״, הוסיף, ״90 אחוז מכל דבר הם זבל״.
השמחה, כמובן, היא בגילוי אבני החן.
תומס סיפריד, מרצה לשפות סלאביות ב־USC, חש לראשונה את כוח המשיכה העז של המדע הבדיוני הסובייטי בשוק של איכרי המשקים השיתופיים בלנינגרד.
סיפריד, המבקר תכופות בברית המועצות וששהה שם עם אשתו אצל משפחתה, הבחין בקהל שהתקבץ סביב איכרה. אולי משכו אותם המבט החשאי בעיניה והאופן שבו אחזה במעילה העבה, שפרסם כמו שלט ניאון כי יש לה משהו יוצא דופן למכור.
החוקר הצעיר של רוסיה, שהסתקרן מהתנהגות האישה כמו הקונים ציידי המציאות שנהרו אליה, התקרב להביט. אולי, כמו בסרטים, תפתח את מעילה ותחשוף שורות של כיסים גדושים בשעוני יד ובגלויות גסות. או, סביר הרבה יותר בברית המועצות, זוג ג׳ינס ליווי׳ס והתקליט האחרון של ספרינגסטין. סיפריד הופתע לגלות שהיא נשאה דבר שעורר כמעט אותה התעניינות נלהבת כמו הסחורות המערביות הנחשקות האלה: אנתולוגיה חבוטה ומרופטת מ־1965 של סיפורי מדע בדיוני ברוסית.
המפגש השני של סיפריד עם התרבות הספרותית של המדע הבדיוני הסובייטי התרחש בשנה שעברה ב־USC. יליד שיקגו הצעיר, שתכנן להיות ביולוג לפני שנחשף לספרות הרוסית, לימד קורס על החברה והתרבות הסובייטיות כשנשאל במחלקתו אם יכין קורס על מדע בדיוני רוסי.
עד אז לא הקדיש יותר ממבט חטוף לסוגה המסוימת הזאת בספרות הרוסית. אבל הוא הכיר את המחשבה האוטופית הרוסית של המאה ה־19, והדבר רמז על המשכיות מסוימת. נוסף על כך עלה בדעתו שמעֵקב אחר הסוגה עשוי לאפשר לו להביט בחברה ובתרבות הסובייטיות דרך פתח שחוקרי רוסיה אחרים כמעט אינם משתמשים בו.
הקורס, הנלמד באנגלית ומבוסס על סיפורים ורומנים הזמינים בתרגום, נועד להציע תובנה חדשה במגמות החברתיות והפוליטיות ברוסיה. במקרה הזה יש לראות במדע הבדיוני פחות אמצעי לבידור עממי ויותר ברומטר למדידת האקלים הפוליטי במדינה בכל זמן נתון.
הדבר מתאפשר משום שהמדע הבדיוני הרוסי — בניגוד למקבילו האמריקני, שהושפע באופן מסורתי משיקולי שיווק ובמידה פחותה משיקולים ספרותיים — שגשג או הצטמק בהתאם לרוחות הפוליטיות השולטות.
סופרי המדע הבדיוני הסובייטים, מסביר סיפריד, הולכים על חבל דק: ״המדע הבדיוני הרוסי צמח ישירות מן המחשבה האוטופית של המאה ה־19. למרבה הצער, הוא נוטה להתנגש בגרסת האוטופיה של המדינה הסובייטית עצמה. וברית המועצות מתייחסת לאוטופיות נגדיות או חלופיות בחשדנות רבה״.
אבל אף שהמדע הבדיוני הסובייטי עבר תקופות של דיכוי יחסי, במיוחד בעידן סטלין, הוא מעולם לא נעלם לחלוטין מן הספרות הרוסית.
הוא גם לא התפצל מעולם מזרם הספרות המרכזי, כפי שקרה במערב, כדי לספוג שם את בוזם של סופרים ומבקרים בעודו נאבק להשיב לעצמו את מיומנותם של יוצריו הראשונים — אנשים כמו ה׳ ג׳ ולס, ג׳ק לונדון, אדגר אלן פו ומארק טוויין.
ואכן, הסופרים המוקדמים הבולטים של המדע הבדיוני הרוסי — אלכסנדר אלכסנדרוביץ׳ בוגדנוב, אלכסנדר בליאייב וקונסטנטין ציולקובסקי, הנחשב בדרך כלל לחוזה האמיתי הראשון של מסע מציאותי בחלל — היו כוכבים של ממש ברקיע הספרותי הרוסי.
אבל לאחרונה לא עמד המדע הבדיוני הרוסי בקצב הפריחה של הסוגה בארצות הברית, שבה, לפי הערכות, כ־40 אחוז מכלל הספרות הבדיונית משתייכים לקטגוריות המדע הבדיוני, הפנטזיה או האימה.
סיפריד מאמין שהדבר עשוי לנבוע בחלקו מן התפיסה הרווחת של המדע הבדיוני כתופעה מערבית. תפיסה זו הופכת אותו לפופולרי מאוד כשהוא זמין, אבל למעט כמה מגזינים לנוער ולמדע המופצים בעיקר למנויים, אין הרבה ממנו בנמצא.
גרוע מכך, יש סימנים שהממסד הספרותי הרוסי נוטה לראות במדע בדיוני ספרות הרפתקאות קלת דעת.
עם זאת, הדבר עשוי להשתנות, כשהמשטר של גורבצ׳וב ממשיך לקדם גלאסנוסט, פתיחות וקדמה בחברה הסובייטית. דרך אחת לעודד עניין חדש בטכנולוגיה מתקדמת, במיוחד בקרב צעירים, עשויה להיות עידוד ניסיונות חדשים באופרת חלל.
לא צריך להרחיק בחיפוש בתולדות הספרות הרוסית כדי למצוא מקרים מקבילים שבהם התפתחויות חברתיות ופוליטיות השתקפו בסוגה והשפיעו עליה ישירות.
ואכן, המדע הבדיוני הרוסי חווה את פריחתו הראשונה לאחר מהפכת 1905, כשעט הצנזור הופעל לזמן מה ביד פחות כבדה.
אבל כפי שציינו מתעדי הסוגה, המדע הבדיוני הרוסי קיבל את תנופתו הגדולה הראשונה מקצב התיעוש הרוסי, שהגביר בקרב היודעים לקרוא את המודעות למדע ולטכנולוגיה, והעניק את היכולת לקרוא ולקנות ספרים זולים לאנשים שקודם לכן לא יכלו לעשות זאת.
פרוץ מלחמת העולם הראשונה, ואחריה מהפכת אוקטובר ומלחמת האזרחים הרוסית, עצרו את הפעילות הזאת: הסוגיות של המדע הבדיוני האוטופי הקודם נראו כמתגשמות במציאות. אבל עם התבססותה ההדרגתית של ברית המועצות, החלה הסוגה שוב לפרוח.
ובתקופה הזאת שבין לנין לסטלין נעשה המדע הבדיוני מקלט לסופרים שאמנם לא היו חתרניים בכתיבתם, אך היו לפחות ספקנים במידה מסוימת כלפי המרקסיזם, או פשוט התעניינו בסוגיות פילוסופיות או פוליטיות אחרות. בדרך כלל התירו את עבודתם משום שיצרה עניין ציבורי בקדמה הטכנולוגית והחברתית שבישרה הרפובליקה החדשה, ומשום שרוב הכותבים היו זהירים דיים לשלם מס שפתיים לסוציאליזם בסיפוריהם.
״הסוג היחיד של מדע בדיוני שהמדינה סבלה״, מסביר סיפריד, ״היה מדע בדיוני אופטימי ששיבח את נפלאות הטכנולוגיה העתידיות, שהניחו כי יצמחו מתוך החברה הסובייטית הקיימת. במדע בדיוני סובייטי הובן שחברות העתיד יהיו זהות לחברה הסובייטית הנוכחית או מושלמות אף יותר״.
אבל היו גם מי שראו במדע הבדיוני כן שיגור לסאטירה פוליטית צורבת. דוגמה מפורסמת היא הרומן ״אנחנו״ (1922) של יבגני זמיאטין, שרבים אומרים כי נתן השראה ל״1984״ של ג׳ורג׳ אורוול. זמיאטין מת בגלות, וספרו כמעט לא נקרא ברוסיה. בתקופת סטלין נכנסה הסוגה לתרדמת חורף, כשאיגוד הסופרים הסובייטים החדש קבע מגבלות אמנותיות ואידיאולוגיות שהיו מנוגדות לחלוטין לעיסוקיו מרחיקי הלכת של המדע הבדיוני. מספר הכותרים שהתפרסמו ירד אז לפחות מקומץ, וכמה סופרי מדע בדיוני לשעבר סיימו את הקריירות שלהם בגולאג. אבל בהפשרה של שנות ה־60 שבו סופרים רוסים לסוגה, שאפשרה להרפתקנים יותר לחמוק מן הצנזור כשהיו חכמים דיים להסוות את ביקורתם על החברה הסובייטית בעיסוקים הסתומים יותר של אופרת החלל. ״צנזורים סובייטים״, מציין סיפריד, ״בדרך כלל מבינים לאט. לא משום שהם טיפשים, אלא משום שהם מקובעים. לפעמים הדברים המדהימים ביותר עוברים״.
ואכן, סופר אחד, איוואן יפרמוב, פרסם ספר כזה, ״שעת השור״, ב־1970, אך פרסומו הופסק בשקט עם מותו שנתיים אחר כך. ובשנים הבאות של שנות ה־70 התקשו סופרי מדע בדיוני אחרים, ובהם כוכבי הסוגה ארקדי ובוריס סטרוגצקי, לפרסם את יצירותיהם.
הועלתה השערה שבעקבות הקושי הזה קיים גוף שלם של מדע בדיוני רוסי חתרני בצורת סאמיזדאט — כתבי יד שלא פורסמו ומועברים בין חברים בחוגים האינטלקטואליים או החברתיים ברוסיה. סיפריד, עם זאת, חושב שאין זה סביר.
״כשמשתמשים במדע בדיוני לסאטירה״, הוא אומר, ״הכותב בדרך כלל מסתיר את כוונתו באלגוריה. אבל לשם סאמיזדאט, מדוע להסוות בכלל משהו באלגוריה? כל מטרת הסאמיזדאט היא לאפשר לסופרים לכתוב ישירות על מה שמעסיק אותם״.
כשפול אלקון, פרופסור לאנגלית, מלמד את קורס המבוא שלו למדע בדיוני, הוא אינו מקדיש זמן רב לניסיון להגדיר למה כוונתו במונח.
אלקון אינו מאמץ בדיוק את ההגדרה הכוללנית, האופנתית במיוחד אצל אנשי שיווק, שלפיה ״מדע בדיוני הוא מה שאני אומר שהוא כשאני מצביע עליו״. אבל לדעתו הניסיון לסכם אותו במשפט או שניים הוא רק ״משחק ספרותי עקר״.
גם אלקון וגם רוברט דיליגן, מרצה לאנגלית המלמד את הקורס לסירוגין עמו, מעדיפים להקדיש את הסמסטרים לחקר ״הקשת העשירה של ספרות הנכללת תחת הכותרת מדע בדיוני״.
עם זאת, השניים מוכנים בראש ובראשונה לשקול שתי קטגוריות נבדלות של מדע בדיוני: זו של ולס, הנוטה לחקור את ההשלכות החברתיות של שינוי טכנולוגי; וזו של ורן, המתענגת על תחושת הפלא הנולדת מדמיוּן השימושים שאפשר לעשות בטכנולוגיות.
בבחינת המדע הבדיוני, אלקון ודיליגן בטוחים בדבר אחד: המדע הבדיוני הוולסיאני, שהם מעדיפים לקרוא, אינו עוסק מיסודו בעתיד, במסע בחלל, במסע בזמן, במפגשים עם חייזרים או בכל אחד מן המרכיבים האחרים המזוהים בדרך כלל עם הסוגה.
״במדע בדיוני״, אומר דיליגן, ״הדברים האלה הם מטפורות. זו דרך לעוות את פני השטח כך שיהיה אפשר לראות את הדברים שמתחתיהם״.
קחו למשל את רומן המדע הבדיוני הראשון, וכנראה הטוב ביותר, של ה׳ ג׳ ולס, ״מכונת הזמן״. הרומן, אומר דיליגן, אינו עוסק במכונת זמן, שעדיין אינה אפשרית מבחינה פיזיקלית ככל שאפשר לקבוע. הוא עוסק דווקא ב״שינוי שיצר המדע של המאה ה־19 בתפיסת הזמן של האדם״.
במהלך המאה הקודמת, ככל שנמשך פענוח הממצאים הגאולוגיים, התברר שהעולם בן מיליארדי שנים ושהחיים בו עוברים אבולוציה.
הרומן של ולס על שינוי חברתי, שהזהיר מאסון קרב אם יאפשרו בסופו של דבר להבדלי המעמדות לפצל באבולוציה את האנושות לשני מינים, היה לכאורה רומן הרפתקאות. אבל לפי דיליגן, ״הוא עוסק במה שאנחנו יכולים לומר על גורל האדם בהקשר שנעשה פתאום חדש ורחב. הוא עוסק באופן שבו עלינו לחיות את חיינו בהווה לנוכח משא הידע המדעי״.
הפופולריות של המדע הבדיוני עשויה לרמוז שזהו משא שרבים עדיין חייבים להתמודד עמו. מבט בסטודנטים הלומדים בקורס של אלקון ודיליגן מעיד בהחלט שאנשי מדעים והנדסה חשים בו בחריפות לא פחות מאנשי מדעי הרוח.
הקורס הראשון של אלקון, שהוצע רק לפני שנים מעטות, משך שלושה סטודנטים בלבד: מהנדס, תלמיד לתואר מתקדם בספרות אנגלית וחובב מדע בדיוני. אף שמספר הנרשמים גדל, אומרים שני המרצים, התמהיל האקלקטי נותר כשהיה. נראה שהמדע הבדיוני מציע לפחות דרך אחת לגשר בין ״שתי התרבויות״ — המדעים ומדעי הרוח — שסי־פי סנואו טען בשנות ה־50 כי נפרדו כל אחת לדרכה, וכל אחת אינה מסוגלת להבין את עיסוקיה של האחרת.
אין פירוש הדבר, אומר אלקון, שהמדע הבדיוני מציע דרך חלופית להבנת אחת מהן. ״אבל הוא יכול לעזור לנו להבין את המצבים הקשים שהטכנולוגיה מכניסה אותנו אליהם״.
אבל אף שהקורסים שלהם נעשו פופולריים כל כך שהם נאלצים לדחות סטודנטים, הכללתם בתוכנית הלימודים לא זכתה לאישור מכל עבר. תפיסה אליטיסטית של ספרות, שבעברה ראתה בכל הספרות האמריקנית נחותה מטבעה לעומת התוצרת הבריטית, עדיין נותרת בכמה ממסדרונות האקדמיה בדמות זלזול מובהק בתרבות הפופולרית.
ואכן, אלקון, שאהבתו הראשונה היא הרומן של המאה ה־18, ממהר להודות שחלק גדול מן המדע הבדיוני גרוע עד להחריד. ״אבל זה המצב הרגיל בכל סוגה ספרותית״, הוא אומר. אילו קרא אדם את כל הספרות הבדיונית בפרוזה שנכתבה במאה ה־18, הוא טוען, היה מתעוור מכאב מיגרנה.
״הרוב היה איום מעבר לכל קנה מידה של איומות״.
אם למדע הבדיוני עדיין לא היה שייקספיר, טולסטוי או דוסטויבסקי משלו, אומר אלקון, זה רק מפני שלא התקיים די זמן.
״שייקספיר היה במקרה גאון. אילו לא הופיע, התמונה הספרותית של תקופתו הייתה נראית אחרת לגמרי. דברים כאלה הם בידי האלים״.
דיליגן, מומחה לספרות הבריטית של המאה ה־18 ולשימוש במחשבים לניתוח ספרותי, דוחה טענות שהמדע הבדיוני אינו ראוי להתייחסות אקדמית רצינית. אנשים שמאמינים כך, הוא אומר, ובמיוחד מי שכמעט לא קראו מדע בדיוני, מחזיקים בבירור סדר יום פוליטי סמוי כשהם מבטלים אותו בגסות כזאת.
״מה שהסטודנטים חשים״, הוא אומר, ״הוא שזו אינה הכשרה — זו השכלה אמיתית. היא נוגעת בהם במקום שבו הם חיים: בחברה טכנולוגית שבה הם מתכוננים להיות מנהלנים.
״יש להם תחושה אינטואיטיבית של הבעיות והדילמות שהסוגה עוסקת בהן. והם מגיבים אליה ברצינות״.
כשנותר לו רק סמסטר אחד לפני פרישתו, פול ג׳יי בוהנן, דיקן מדעי החברה והתקשורת במכללה לספרות, לאמנויות ולמדעים, מתכונן לקריירה שלישית, שלפני עשרים שנה הייתה גורמת לאקדמיה להזדקף על רגליה האחוריות ולצווח בלעג. גם כיום, כוונתו המוצהרת של האנתרופולוג להפוך לסופר מדע בדיוני במשרה מלאה עדיין צפויה להרים לא מעט גבות. אחרי הכול, מצדדי הספרות המסורתית ראו בדרך כלל צורך להתייחס למדע הבדיוני, במילותיו של אחד ההיסטוריונים הבולטים של התחום, כ״קרוב משפחה בלתי רצוי בסעודת הספרות״.
אבל מעבר לכך, יציאה לקריירה כסופר מדע בדיוני מוכרחה להיראות מוזרה עבור חוקר בעל מעמדו של בוהנן.
בוהנן, בן 66, הגיע ל־USC בספטמבר 1982. הוא עמד בעבר בראש המחלקה לאנתרופולוגיה באוניברסיטת נורת׳ווסטרן ולימד גם בפרינסטון, באוקספורד ובאוניברסיטת קליפורניה בסנטה ברברה. הוא פרסם בהרחבה, ולזכותו ספרים ומאמרים מדעיים בנושאים שונים כמו אפריקה, משפט, רווחה ויחסים מיניים. ספר הלימוד שלו מ־1963, ״אנתרופולוגיה חברתית״, נחשב לקלאסיקה בתחום.
וקשה לכמה מעמיתיו להבין מדוע נשיא לשעבר של האגודה האמריקנית לאנתרופולוגיה, יתרה מזו, אדם שכתביו התפרסמו ב־Psychology Today, ב־Scientific American ובעיתונות הארצית, ישקול להקדיש את עצמו לסוגה שבעיניהם מפוקפקת כל כך כמדע בדיוני.
גם עריקתו לכאורה של בוהנן מן המחקר הרציני לא תעניק מיד שמחה ניכרת לחובבי המדע הבדיוני ולכותביו. רבים מהם, מודאגים מן הפלישות האחרונות של האקדמיה לשטח שהיה פעם המקודש שלהם, קראו בקול ״להשאיר את המדע הבדיוני בביבים, היכן שהוא שייך״.
אבל בוהנן, שקרא הרבה מדע בדיוני מודרני ומעריך מעט מאוד ממנו, מקווה בבירור לנסות לתקן את הסוגה. או לפחות לספק דוגמה מוצקה כיצד צריכה להיכתב הספרות שהוא עצמו היה רוצה לקרוא.
שאיפות כאלה, הנאמרות בידי מי שעדיין לא הוכיח את עצמו בתחום, אינן צפויות לחבב את בוהנן לא על אנשי המדע הבדיוני ולא על מי שבזים לו. מאחר שטרם כתב דבר שהוא מאמין כי ראוי לפרסום, הוא מסתכן בכך שלא יתייחסו אליו ברצינות כלל. אבל בוהנן הוא אדם נוקשה שמאפיין את עצמו כ״כועס״. והוא אומר שלא אכפת לו כהוא זה.
״יכול להיות שלא אצליח בכתיבת מדע בדיוני, אז מה? מעולם לא הייתי במצב גופני, אינטלקטואלי או רגשי טוב יותר משהוא כיום. אני מעריך שנותרו לי כעשר שנים לפני שאאבד את זה, ואני מתכוון לכתוב עד אז כעשר או חמש־עשרה נובלות טובות וארבעה או חמישה רומנים מן השורה הראשונה״.
באופן מוזר, רשימת התלונות של בוהנן על המדע הבדיוני ארוכה. רוב הרומנים והסיפורים שקרא כתובים רע ומתמקדים בסוגיות שאינן מעניינות אותו.
יתרה מזו, הוא אומר, סופרי מדע בדיוני רבים מדי חסרים כל ידע בעקרונות השונים שעליהם נבנות חברות ותרבויות. והעובדה שרוב סופרי המדע הבדיוני הוכשרו במדעי הטבע אינה פועלת לטובתם ברוב המקרים.
אבל יהיו פגמיו אשר יהיו, אומר בוהנן, המדע הבדיוני יכול לעשות דבר אחד שסוגות ספרותיות אחרות אינן יכולות: לגרום לאנשים לבחון את דעותיהם הקדומות והנחותיהם הסמויות בלי לעורר בהם התנגדות. זו כנראה הסיבה שג׳ונתן סוויפט כתב את ״מסעות גוליבר״ כמסע של פנטזיה ולא כחיבור פוליטי.
המדע הבדיוני גם מציע לכותב מעבדה ייחודית לעריכת מה שפילוסופים כינו ״ניסויי מחשבה״. וזו היכולת שמסקרנת את בוהנן ביותר.
״מה שמושך אותי למדע הבדיוני״, הוא מסביר, ״הוא שהוא מאפשר לך ליצור מצב שאתה שולט בו לחלוטין. כל עוד אתה מציית לחוקי הפיזיקה והחברה, אתה יכול לעשות בו כל מה שתרצה. אי אפשר לעשות זאת בספרות המסורתית, כי היא עוסקת באנשים כמונו במצבים דומים מאוד לשלנו. מדע בדיוני עוסק באנשים כמונו במצבים רחוקים מאוד ממה שמוכר לנו״.
ואכן, לבוהנן יש כמה הפתעות לא נעימות עבור הדמויות המאכלסות את סיפוריו. הוא מתכנן למשוך תחתיהן את שטיח המציאות כדי לראות איך יגיבו. או, ליתר דיוק, ״לראות מה יקרה במקרים שבהם יוסרו המגבלות המוטלות על החברה בידי התכונות התרבותיות והביולוגיות של בני האדם״.
אבל כדי להתחיל לתלוש כנפיים של זבובים באופן ספרותי, בוהנן מבין שעליו ללמוד קודם כיצד לכתוב ספרות בדיונית. ״המיומנות הכרוכה בכך״, הוא אומר, ״תובענית הרבה יותר מכל דבר שחוקרים לומדים אי פעם״.
בוהנן התחיל. הוא השתתף בכמה קורסי כתיבה כאן ב־USC, ובהם קורס באמנות כתיבתו של תסריט ראוי. ויש לו כמה יצירות בתהליך, שבהן יוכל לשכלל את מיומנותו ולפלוט את כמיליון ״המילים הרעות״ שעל פי האמרה מצויות בתוך כל כותב מתחיל.
״יש לי כמה דברים לומר״, הוא מסכם, ״ואני פשוט רוצה לנער אנשים ולגרום להם להסתכל על דברים. כל מטרתה של הספרות הבדיונית היא לאפשר לנו להביט בעולם ולראות אותו אחרת מכל פעם קודמת״.
תומס סיפריד: ״ברית המועצות מתייחסת לאוטופיות נגדיות או חלופיות בחשדנות רבה״.
רוברט דיליגן ופול אלקון: ״לסטודנטים יש תחושה אינטואיטיבית של הבעיות והדילמות שהסוגה הזאת עוסקת בהן. והם מגיבים אליה ברצינות״.
פול בוהנן: ״מה שמושך אותי למדע הבדיוני הוא שהוא מאפשר לך ליצור מצב שאתה שולט בו לחלוטין. כל עוד אתה מציית לחוקי הפיזיקה והחברה, אתה יכול לעשות כל מה שתרצה״.
פנטזיות של אי... אילו הייתם תקועים באי בודד ויכולתם לקחת רק שתי יצירות מדע בדיוני, במה הייתם בוחרים? Trojan Family שאל את חובבי המדע הבדיוני ב־USC. הנה תשובותיהם:
פול אלקון: ״המנושל: אוטופיה דו־משמעית״ מאת אורסולה ק׳ לה גווין (1974, הרפר אנד רו); ״1984״ מאת ג׳ורג׳ אורוול (1949, הרקורט ברייס יובנוביץ׳).
רוברט דיליגן: ״צד שמאל של החושך״ מאת אורסולה ק׳ לה גווין (1969, ווקר); ״החתול העובר דרך קירות״ מאת רוברט היינליין (1985, פטנם).
תומס סיפריד: ״אנחנו״ מאת יבגני זמיאטין (1924, דאטון); ״אאליטה, או שקיעת מאדים״ מאת אלכסיי טולסטוי (1985, ארדיס).
פול בוהנן: כמה כרכים של ״זוכי ההוגו״, בעריכת אייזק אסימוב, שפורסמו לראשונה בהוצאת דאבלדיי ב־1962.
מאת שלדון טייטלבאום.