הפרשן והסופר יוצא רומניה אנדריי קודרסקו אמור להרגיש טוב — אבל הוא רואה אנטישמיות בכל מקום.
מומחי ערפדים מכירים בסימן הצלב את קו ההגנה המסורתי נגד האל־מתים, גם אם הוא נעשה פחות יעיל, ואפילו מגוחך. אבל אצל אנדריי קודרסקו, המשורר, המסאי, המורה, פרשן הרדיו וכעת גם מחבר הרומנים מניו אורלינס, לא ברור מה מעורר אימה רבה יותר: ה'נוספרטו' המיתולוגי של טרנסילבניה מולדתו, או המחווה הכמעט אוניברסלית המשמשת להדיפת ערפדים.
קודרסקו, בן 49, המוכר בזכות דרשותיו האבסורדיות והיבשות ברדיו הציבורי הלאומי, פרסם לאחרונה את 'רוזנת הדם' (סיימון אנד שוסטר, 347 עמודים, 23 דולר), הרומן הראשון שלו, המבוסס על מעלליה של בעלת פטיש הדם האמיתית אליזבת באטורי. אצילה הונגרייה זו מן המאה השבע־עשרה התפרסמה בימיה ברחצה בדמן של עשרות בתולות צעירות, בניסיון מטורף לשמר את חייה ואת יופייה. הסופר הבריטי בראם סטוקר שקל לבסס רומן ערפדים על חייה, אך לבסוף קבע שפשעיה דוחים מדי לרגישות הוויקטוריאנית המעודנת.
סטוקר השאיר את באטורי לקודרסקו, שיגלה אותה מחדש כעבור מאה שלמה, ושאב במקום זאת השראה משליט נסיכות ולאכיה במאה החמש־עשרה, ולאד הרביעי, המכונה גם ולאד המשפד מפני שבתקופת שלטונו שיפד יותר מ־30 אלף מאויביו. למרבה האירוניה, לאליזבת באטורי היה קשר דם אמיתי לנסיך סטפן באטורי, שעזר ל'דרקוליה' — בנו של ולאד דרקול, שפירוש שמו 'דרקון' או 'שטן' — להחזיר לעצמו את כס המלוכה. אצל סטוקר ייוודע דרקוליה כרוזן דרקולה.
באטורי הייתה גם אתאיסטית, שככל הנראה בילתה את החלק האחרון בחייה בוויכוחים על האבסורד שבתאולוגיה הנוצרית עם אנשי דת שהטילו עליה מעצר בית לאחר שנודעו פשעיה. כמו ערפדים ספרותיים מודרניים כגון לסטאט ב'ראיון עם הערפד' של אן רייס או בארלו ב'סיילם'ס לוט' של סטיבן קינג, היא לא הייתה נרתעת מסימן הצלב.
למרבה הצער, על קודרסקו אי אפשר לומר אותו דבר.
'יהדותי', סיפר בסדרה של מפגשי דואר אלקטרוני עם The Jerusalem Report, 'התחילה באמירה של שני ילדים שהשתינו בהצלבה בפינת רחוב בסיביו, טרנסילבניה.'
'בכל פעם שאתה משתין ככה, יהודי מת', אמר אחד מהם בכיווני. קודרסקו היה אז בן שש.
יהדותו של קודרסקו, שכמעט אינה נעדרת מכתיבתו, מוצאת ביטוי חד ב'רוזנת הדם'. אחד מגיבוריו הוא דרייק באטורי־קרשטור, צאצא של אליזבת באטורי, שנמלט מהונגריה לארצות הברית ב־1956, חוזר אחרי נפילת הקומוניזם ומסתבך בחלומותיהם של כמה אינטלקטואלים הונגרים להשיב את המלוכה. אחרי זמן קצר במולדתו מתחיל באטורי־קרשטור להבין שערפדים אמיתיים ממשיכים להיזון ממזרח אירופה. הקומוניזם הוא ערפד שמפלת האימפריה הסובייטית הכניעה רק חלקית. וגם הפשיזם, שיתד ננעצה בליבו לפני חצי מאה בלבד, מתחיל שוב לנוע בקברו. אבל שום מערכת ניבים לא שרדה זמן רב יותר, או שקעה עמוק יותר בווריד הצוואר התרבותי, מזו של האנטישמיות. קודרסקו אומר עליה: 'היא עמוקה כל כך, שיידרש ניתוח שהמטופל עלול למות ממנו.'
כמו באטורי־קרשטור, שאף שאינו יהודי משתכנע במצוקתו שהוא חייב להיות כזה, קודרסקו עדיין נושא את סימנם. הם טבועים בשמו, שהתפתח מפרלמוטר לשטיו, באדיבות סדנת הכתיבה של ימי רביעי 'הכוכב האדום', שאליה השתייך בנעוריו.
'לרוע המזל, שטיו בכתב יד מחובר', הסביר, 'נראה בדיוק כמו שטיין — אבן. זה לא היה רחוק מספיק. כעבור שנים בחרתי בקודרסקו, שדמה לקודריאנו, מייסד משמר הברזל, אנטישמי גדול. הבחירה הייתה בלתי מודעת. אבל כשהבנתי זאת, שמרתי על השם כדי להפוך את קודריאנו להערת שוליים בהיסטוריה שלי.'
'באמריקה יכולתי להיפטר מהשם. לא עשיתי זאת, ואני הראשון בשושלת שלי.' ברומניה היו שני הוריו צלמים. 'לו היה הסטודיו המפואר יותר במרכז העיר', הוא נזכר, 'ולה היה הסטודיו המוזנח ליד תחנת הרכבת'. אביו בא ממשפחת יהודים שומרי מצוות שהחזיקו דוכן בשוק העירוני. אבל, התבדח פעם, איש מהוריו לא היה יכול להיחשב 'יהודי טוב', משום ששניהם בחרו מקצוע המנוגד לאיסור עשיית פסל ותמונה.
אביו אף הוסיף לחטאיו כשלבש מעילי עור ונסע בפקארד שחורה. בסיביו הכפרית, עיר מבצר עתיקה מוקפת חומה מימי הביניים בהרי הקרפטים, לבוש ותחבורה כאלה סימנו בדרך כלל איש משטרה חשאית. בכל פעם שפרלמוטר האב עבר, נסגרו דלתות בנקישה ואנשים הצטלבו. אבל אביו של קודרסקו לא היה ערפד, ולדברי בנו גם לא סוכן.
'אבי היה קומוניסט, לפחות תאורטית, אבל במהותו היה בעל ייעוד בוהמי. הייתה לו מכונית שחורה, אופנוע ומאה חברות; הוא שיחק פוקר כל הלילה עם בכירי המפלגה הקומוניסטית, ובאופן כללי, לפי אמי, בזבז את חייו', מספר קודרסקו.
קודרסקו עזב את רומניה לדטרויט וקיבל את מקומו הראוי בבוהמה האמריקאית הודות למקדמה כספית ממדינת ישראל, שב־1966, תחת צ'אושסקו, החלה לפדות את יהודי רומניה כדי להביאם לירושלים. קודרסקו, שנסע עם אמו היישר לארצות הברית במקום זאת, התרברב פעם שעלה למדינה היהודית עשרת אלפים דולר. אבל כשנשאל מתי תוכל לצפות להחזר, העריך מחדש את מחיר חירותו בכשלושת אלפים דולר.
'אני חושב שהגזמתי מפני שהרגשתי שאני שווה, ובכן, יותר, אתה יודע', אמר ל־The Jerusalem Report. 'אתחיל להחזיר ברגע שאקבל מקדמה על הרומן הבא שלי, שכותרתו הזמנית המון משיחי.' הספר, שקודרסקו חקר בביקור בישראל בשנה שעברה, עוסק בנערה השואפת להיות משיחה, שוהה זמן קצר בירושלים ואז נוסעת 'לאן שכל משיח בעניינים היה נוסע — למטה CNN באטלנטה'. זה כל מה שיאמר על הספר.
קודרסקו, המתכנן לחזור לישראל למחקר נוסף, מעולם לא גר ליד טד טרנר. אבל לאדם שהתחיל לנהוג רק לאחרונה, הוא בהחלט מצליח להסתובב. באמריקה נעשה במהרה תלמידם של המשוררים טד בריגן ואלן גינסברג, וזכה בידידותו של משורר הביט טולי קופפרברג. תקופה כסופר אורח באוניברסיטת ג'ונס הופקינס הולידה מאמר דעה לבולטימור סאן, והוא בתורו משך את תשומת לב הרדיו הציבורי הלאומי אליו.
מאזיני 'All Things Considered', מגזין החדשות והכתבות של ערב ב־NPR, עדיין זוכרים את הפעם שבה תיאר את ואנה וייט, מנחת 'גלגל המזל', כ'אמנית הדאדא האהובה עליי'. לבסוף כתב קודרסקו מחזה, 'נישואי יוסיף סטלין וואנה וייט', שבו בחן את כתבי סטלין מול קטעים מזיכרונות וייט, 'ואנה מדברת'. כשנשאל להסביר את ההיגיון שבזיווג הבלתי תואם, הסביר: 'ואנה וייט היא פסגת המסחריות, אידאולוגיה הדומה לסטליניזם בדרכים שייקח זמן רב מדי למנות. די להזכיר את אדישות המעמדות הצרכניים ואת הפחדים המפושטים הקשורים לכרטיס האשראי — המפלגה — של האדם.'
המעריצים זוכרים גם איך הסביר קודרסקו בענייניות את השורה 'מה התדר, קנת?', שעליה חזרו שני הגברים שהכו, מסיבה שלא הוסברה אחרת, את מגיש חדשות CBS דן ראתר מחוץ למלון בניו יורק ב־1986. מאז נעשתה השורה ביטוי שגור ברחבי המדינה.
'החשד מכרסם בי', הכריז קודרסקו במכת פענוח מופתית, 'שקנת הוא אולי שמו של השד המסתתר בתוך כולנו, אנשי התקשורת. כל החדשות שאתם שומעים באות מקנת. קנת מחובר לתדר המרכזי של המוח העולמי.'
אבל קודרסקו זכה למעמד פולחן ב־1993, כשהשתכנע שעליו להפסיק לבקש טרמפים מחבריו וללמוד לנהוג. הוא שכר קדילאק אדומה פתוחה משנת 1968 והניח שיצלמו אותו נוסע בנוף האמריקאי ומבקר אנשים ואתרים שרק יהודי טרנסילבני המלמד אנגלית בלואיזיאנה יכול לדמיין, שלא לדבר על לאתר באמת. הסרט התיעודי בן 82 הדקות, 'Road Scholar', עורר עניין רב בפסטיבל סאנדנס של רוברט רדפורד והוצג בבתי קולנוע אמנותיים ובטלוויזיה הציבורית. הוא גם ביסס את המוניטין המתפתח של קודרסקו כאלכסיס דה טוקוויל בן ימינו, בעל עין קפקאית לאבסורד, פרנויה עוקצנית המזוקקת מרומן של פיליפ ק. דיק, ומבטא שבוריס באדנוב מ'רוקי ובולווינקל' היה מוכן להרוג למענו.
כשנשאל על מעמדו הייחודי כ'פרשן המולטימדיה היחיד באמריקה שנולד ברומניה ואומץ בידי אמריקה', כפי שכונה פעם בלוס אנג'לס טיימס, אמר: 'המצאתי הכול, זה לא משהו שהיה שם קודם. זה רעיון אמריקאי מאוד — להמציא צורך ואז למלא אותו.'
אבל קודרסקו, המלמד באוניברסיטת המדינה של לואיזיאנה בבאטון רוז' ועורך כתב עת ספרותי בשם 'הגופה המעודנת', מתקומם מאוד נגד הרמיזה שהחוויה והרגישות היהודיות הייחודיות, הבולטות כל כך בכתיבתו, אינן ניכרות באותה בהירות — ואולי מסיבה טובה — בעבודת הרדיו שלו.
כאינטלקטואל רומני חד לשון, שנראה שירש בלי כוונה את גלימת 'מכתב מאמריקה' של אליסטר קוק מה־BBC, קודרסקו מעורר בקלות את הרומנטיקה, האירוניה והסרקזם האפל שמצפים להם ממי שבא ממחוזות דרקולה.
אכן, באמריקה של שנות התשעים, הבקיאה בערפדים, מבטא אקזוטי עשוי להעניק יתרון. אבל אני תוהה אם היתרון הזה ייפגע אם מעריצים יראו בקודרסקו לא מורד תקשורתי בעל מבטא מקסים, אלא עוד יהודי שמדבר מצחיק ומנצל היטב את הניכור הקלאסי שלו.
'אתה רומז', הוא משיב בארסיות, 'שאני רומני יותר מיהודי ברדיו, כאילו זו החלטה מסחרית מודעת להקסים את הפראיירים שמקשיבים. אני מוצא זאת גם מעליב וגם טיפשי. אני עושה מה שאני עושה מפני שרק אני יכול לעשות זאת. אתה לא יכול, וגם מיליוני אחרים לא יכולים, בלי קשר למה שיחליטו שהוא מתאים מסחרית.'
למרות כישרונותיו הייחודיים, קודרסקו אינו אופטימי לגבי העתיד, בין שהוא מביט בו כיהודי ובין שכמשורר. כיהודי באמריקה הוא אינו מדמיין שהוא מעבר לאחיזתו של הפשיזם המתחדש. 'הפוטנציאל האמריקאי לפנות נגד יהודים', הוא מתעקש, 'גדול ומתגבר, ביחס ישיר לעליית הפשיזם בעולם.'
נטיית העולם לפנות נגד משורריו עשויה בינתיים להיות גדולה אף יותר. קודרסקו מייחס את תגובתו הקצרת־רוח לשאלתי, למשל, ל'כנס אקדמי רגזן' שבו השתתף בסנט פול, מינסוטה. לדבריו, הפרופסור לספרות והאידאולוג הפלסטיני אדוארד סעיד הציע להצמיד לכל משורר קומיסר תרבותי כדי להבטיח תקינות פוליטית.
'למרקסיזם הזה שנלכד בעיוות זמן', אומר קודרסקו, 'כמעט שאין תשובה מלבד איכס!'