'ההרפתקאות המדהימות של קוואליר וקליי', מאת מייקל שייבון. רנדום האוס, 639 עמודים, 26.95 דולר.
מייקל שייבון אומר שהגולם הוא עבורו יותר מדמות. הוא מייצג גם את האיום שאמנותו שלו תקום נגדו.
באם! פאו! סוווּש! פוואאק! צלילי קומיקס? בהחלט! אבל אלה גם קולותיו של הרומן החדש של מייקל שייבון, רב־המכר 'ההרפתקאות המדהימות של קוואליר וקליי', כשהוא מסתער קדימה דרך עולם הספרות האמריקאית העכשווית.
'קוואליר וקליי' הוא שיר הלל גדול, סוער ומסוגנן עד מליצה לתרבות הפופולרית האמריקאית של שנות הארבעים והחמישים. במיוחד הוא מחיה את תור הזהב של הקומיקס האמריקאי, צורת אמנות שיצרה והניעה קבוצה של אמנים, כותבים ומוציאים לאור שהייתה יהודית ברובה. מוסף ביקורת הספרים של ניו יורק טיימס כינה את ספרו של המחבר בן ה־37 'רומן בעל הישג אדיר', וסוזנה מדוז מניוזוויק כנראה דיברה בשם רבים אחרים כשסיכמה ששייבון, שספרו 'ילדי פלא' מ־1995 היה השראה לסרט המוערך עם מייקל דאגלס המוקרן כעת מחדש, 'ביצע עוד הישג נהדר'.
סם קליי, שנולד בשם קליימן ואחד משני גיבורי הכותרת, הוא בנו של איש כוח יהודי בקרקס, שגופו עוות בפוליו. כמו צעירים רבים מפלטבוש, הוא חולם על בריחה. כרטיס היציאה של סמי מופיע לילה אחד ב־1939 במיטתו שלו בדמות בן דודו הצ'כי הפליט, ג'ו קוואליר. ג'ו היה סטודנט לאמנות, פורץ מנעולים ואמן היחלצות. אנו לומדים שהצליח לחמוק מאחיזת היטלר באותו זמן שבו הבריח את הגולם האמיתי מפראג מאירופה בתוך ארון מתים. כעת הוא מקווה להשתמש באמצעים השגרתיים יותר של שוחד כדי לשחרר את הוריו ואת אחיו הצעיר.
סמי, המתבגר הבקיא בקומיקס ואמן אלף העלילות הזולות, וג'ו, הצייר לעתיד וטירון הקומיקס, מחברים ראשים. במשך סוף שבוע אחד הם ממציאים גיבור־על בתקווה שיוריד את סופרמן מעט מגדולתו, ירוויח לג'ו את הכסף הנחוץ ויסייע למאמץ להביס את היטלר. מצויד במסכה, בגלימה, בטייטס כחולים ובמפתח זהב אוניברסלי, נעשה גיבורם, קצת משה, קצת הודיני — ואולי גם מעט רובין הוד ואלברט שווייצר — ל'אסקפיסט', איש המופקד על המשימה הארכיטיפית של שחרור בני אדם מכל שיעבוד הפוקד אותם. על כריכת הגיליון הראשון, שהם משכנעים את המעסיק של סם, מפיץ צעצועים וחידושים זולים, לפרסם, ושאחרי המלחמה יימכר במכירה פומבית בכ־42 אלף דולר, האסקפיסט מתחיל בצניעות: הוא מכה את היטלר עד אובדן הכרה.
אף שבני הדודים, כמו יוצרי סופרמן ג'ו שוסטר וג'רום סיגל, מרומים לבסוף ונשללת מהם הבעלות על האסקפיסט, האלטר אגו שלהם, סמי וג'ו יוצרים קו שלם של גיבורי־על מן השורה השנייה. ג'ו חוסך את הכנסותיו מהם למימון ההשתקעות העתידית של משפחתו.
ניסיונותיו של ג'ו לשחד פקידים נאצים ולשחרר את משפחתו אינם נושאים יותר פרי מהפנטזיות שלו להילחם בהיטלר עם להקת גיבורי־על דמיוניים. בייאושו הוא משאיר את אהובתו, הציירת הסוריאליסטית רוזה לוקסמבורג זאקס, ואת בנם שטרם נולד, בטיפולו של בן הדוד סמי, ומתגייס לצי האמריקאי. הוא נשלח לבסיס מבודד באנטארקטיקה, שם, במקום לנקום בנאצים, הוא ממשיך להתפורר.
אחרי המלחמה חוזר ג'ו למאורתו הסודית באמפייר סטייט בילדינג, שם הוא מנסה להחיות את סיפור הגולם מימי הביניים כמעין רומן גרפי. ברקע ההיסטורי מופיעים פרסום כתב ההתקפה נגד קומיקס של הפסיכיאטר פרדריק ורתהם, 'פיתוי התמימים', ובהמשך, ב־1954, שימועי קיפובר בקונגרס על השפעתו המזיקה לכאורה של הקומיקס על קוראים צעירים. שניהם הובילו לשרפות ספרים ממשיות על אדמת אמריקה. סמי, שנשאר להחזיק את המבצר, נתון למצור לא רק בגלל הגנתו הנחושה בתחילה על סוגת 'הגברים בטייטס', אלא גם משום שאולי הייתה לנטיותיו ההומוסקסואליות השפעה קטנה כלשהי על האסתטיקה המוקדמת של הסוגה.
שייבון — שמו מבוטא 'שיי־בין' — טוען שבבסיס סוגת גיבורי־העל כולה יש הומוארוטיות, ובו בזמן מכיר בנוכחותה בחלק גדול מיצירתו המוקדמת. למעשה, ריבוי הדמויות ההומוסקסואליות ביצירתו, יחד עם מראהו הנאה, עוררו השערות רבות על נטייתו המינית. אבל הוא נשוי לאיילת ולדמן, עורכת דין וסופרת מתח ילידת ישראל, ולזוג בת ובן צעירים.
הרומן הראשון שלו, 'תעלומות פיטסבורג', עבודת גמר לתואר שני באמנות שנעשתה רב־מכר ארצי ב־1988, שפע התחבטויות דו־מיניות וזיכה את הכותב בן ה־24 בהשוואות לפ. סקוט פיצג'רלד ולג'ון צ'יבר. אוסף הסיפורים המאוחר יותר, 'אנשי זאב בנעוריהם', רמז על גינונים של ספרות זולה, נטייה גותית ואמפתיה לעולמות הפנטזיה שנערים יוצרים וחיים בהם. באשר לרומן שגנז, 'Fountain City', אפשר רק להתפעל מיכולתו להתאושש אחרי חמש שנים ו־1,500 עמודים, וליצור ספר כמו 'ילדי פלא'.
'ילדי פלא', סיפור נוגע ללב וקומי על סופר אקדמי המתמודד עם הידרדרותו הגופנית והנפשית, גלוי בהערצתו לסופרי אימה כשם ש'קוואליר וקליי' גלוי בהערצתו ליוצרי הקומיקס. כפי שקבע טיים בביקורתו על הספר, 'נראה שהוא... מבין אינטואיטיבית שבארצות הברית התרבות הפופולרית היא התרבות, ואין טעם להעמיד פנים שלא.'
'הנערים שאליהם כוון הקומיקס', אמר שייבון ל־Report בטלפון מביתו בברקלי, קליפורניה, 'תמיד היו מלאים רגשות משיכה לבני מינם. הקומיקס התחבר לרגשות, או יצר אותם, שלדעתי משותפים לכל הגברים בכל תקופות חייהם. אבל הדבר היה כה ברור, שאחרי זמן מה כבר לא היה מועיל או מתאים. הרבה יותר רלוונטי שבאטמן ורובין הם למעשה אב ובן. במידה מסוימת, בנים תמיד מחפשים את אבותיהם, שיש להם סוג של חיים רגשיים סודיים או נסתרים.'
חקירת עולם האב נמצאת בלב 'קוואליר וקליי', ומסבירה חלק מהתלהבות שייבון מעולם הקומיקס של תור הזהב ומהזמן והמקום המסוימים מאוד שהולידו אותו. אביו, שנולד בברוקלין ב־1938 ולבסוף נעשה גם רופא וגם עורך דין, נחשף לקומיקס באמצעות אביו שלו, שעבד בבית דפוס שהפיק כמה סדרות. לכן, הוא מסביר, 'אבי חשב שקומיקס הוא חומר קריאה ראוי ביותר. אני זוכר שבגיל שבע או שמונה היו לי איתו דיונים ארוכים, מפורטים ורציניים על ההשפעות הקליניות של סוגי קריפטונייט שונים על סופרמן.'
בינתיים, מספר שייבון, 'קראתי את חוברות הקומיקס הענקיות האלה, בנות מאה עמודים, שהכילו סיפור חדש והרבה הדפסות חוזרות. ובשלב מסוים הבנתי שאני בעצם קורא את הקומיקס שאבי קרא כשהיה בן עשר.' המשפחה חיה בקולומביה, מרילנד, 'שבסוף שנות השישים הייתה מעין פרוור מתוכנן, כמעט אוטופי, רב־גזעי ובין־דתי, בין בולטימור לוושינגטון. אבל חוברות הקומיקס הללו העניקו לי את הגישה הישירה הראשונה לעולם הנפלא של נעורי אבי.'
שחלק גדול מהעולם הזה היה יהודי היה מובן מאליו, גם לנער הגדל בסביבה רב־תרבותית במכוון. אפשר היה לזהות שהיקום החדש והחצוף של הקומיקס האמריקאי יהיה יהודי לא פחות מן הקולנוע או מטין פאן אלי לפניו, לא רק משמות האנשים שהופיעו בקרדיטים, אלא גם מהמוסכמות הייחודיות ולעיתים המוזרות שאימץ.
'מפתה ומושך לטעון שקומיקס הוא, או היה, צורת אמנות ממקור יהודי, לפחות במידה מסוימת', מתוודה שייבון. או כפי שסמי שואל את ג'ו: 'סופרמן, אתה לא חושב שהוא יהודי? בא מהארץ הישנה, משנה את שמו ככה. קלארק קנט — רק יהודי היה בוחר לעצמו שם כזה.'
'כל העניין הזה של זהות כפולה', אומר שייבון, 'של שינוי השם וחבישת מסכה, של התבוללות והמצאת עצמך מחדש — אי אפשר שלא לראות בו אלגוריה לחוויית המהגר.'
אבל מה לחשוב על השימוש שלו בגיבור־העל היהודי המקורי, המגן האילם, הגולם? האם היה, כפי ששייבון רומז, התבנית הנאמנה לסוגה שלמה של דמויות בעלות גלימות ארגמן ורגלי חמר, מגינים מושבעים של האנושות, שכמו האקס־מן מעוררים פחד כאסונה האפשרי? אולי אין זה מקרה שפוקס הזמינה משייבון לנסות את כוחו בתקציר עלילה מוקדם לעיבוד הקולנועי החדש של בריאן סינגר לסדרת קומיקס האקס־מן של מארוול. התוצאה, שלפי הדיווחים הייתה מאופקת, מעמיקה ומאתגרת אינטלקטואלית, נעשתה מיד בלתי מתאימה לסרט פופקורן קיצי.
'אני חושב שברור למדי בספר', אמר שייבון ל־Report, 'שהגולם הוא בן, מעין פינוקיו, שתמיד היה וריאציה על סיפור הגולם.' אכן, אצל שייבון עצמו הגולם משמש תחליף ליצירות אמנות שיש בהן פוטנציאל לקום נגד יוצרן.
במסה קצרה באתר שלו בשם 'המתכון לחיים', כתב שייבון על הגולם כמבנה ספרותי טהור: 'לפעמים אני מפחד לכתוב, אפילו בצורה בדיונית, על דברים שבאמת קרו לי, על דברים שבאמת עשיתי, או על המחשבות הרבות, הלא מושכות, האכזריות או המביכות, שהעסיקו אותי בזמן זה או אחר. באותה תדירות אני מוצא את עצמי כותב על מעשים ומצבי נפש מטרידים או מוטלים בספק חברתית, שאין להם שום בסיס אמיתי בחיי, אבל אני חושש שאנשים ייחסו אותם לי באופן טבעי למדי כשיקראו את מה שכתבתי.'
'גם אם אניח שהקוראים יהיו נדיבים מספיק כדי לפטור אותי מאחריות אישית לעשיית הדברים האלה או למחשבה עליהם — הנחה מפוקפקת כשלעצמה, בהתחשב בנטייתי הראויה לגינוי כקורא למצוא אוטוביוגרפיה בבדיון הטהור ביותר — עצם העובדה שיכולתי אפילו לדמיין אדם שחושב או עושה אותם, לוחש הפחד שלי, מרשיעה בפני עצמה.'
אמן הקומיקס האגדי ויל ('הספיריט') אייזנר אמר פעם לשייבון שליהודים יש היסטוריה של יצירת פתרונות בלתי אפשריים לבעיות שאי אפשר לפתור. שייבון מאמין שכל עוד ספריו ממשיכים לגרום לו אי־נוחות, הוא בוודאי עושה משהו נכון. עכשיו, כשפרמאונט וסקוט רודין הזמינו ממנו לעבד את 'קוואליר וקליי' לתסריט, אפשר רק לקוות שהמשימה מדירה שינה מעיניו בלילות. כי דווקא אז, כפי שכולנו יודעים עכשיו, גברים בטייטס עושים כמה מעבודותיהם הטובות ביותר.