כשעפרה חזה מתה, בערב 23 בפברואר, היא הותירה אחריה כמה תעלומות. המיידית שבהן הייתה סיבת מותה של דיוות הפופ הישראלית, לאחר מאבק של כמעט שבועיים ביחידה לטיפול נמרץ בבית החולים תל השומר. דיווחי החדשות היומיים סיפרו על ״קריסה״ מוחלטת של מערכות הגוף ועל תרדמת שממנה התעוררה רק פעם אחת באותה תקופה.

כשאחד העיתונים דיווח לבסוף, כמה ימים לאחר הלווייתה, על מה שהאחרים רק רמזו לו — שחזה סבלה מאיידס — התעלומה רק העמיקה, שכן לא החברים ולא בני המשפחה סיפקו אישור או הסבר. חזה, הילדה התשיעית והאחרונה במשפחה תימנית בתל אביב, שהגיעה למעמד של כוכבת בין־לאומית, האטה את פעילותה מאז נישואיה ב־1997. אבל היא עצמה אמרה לריפורט בסוף 1998 שהיא מקדישה חלק מכוחותיה להפוך לאם. ידידה, הפזמונאי אהוד מנור, אומר שלמעשה הקליטה באולפן הביתי שלה אלבום דמו שלם של שירים בהשראת התנ״ך.

אבל תעלומת עפרה חזה חורגת מן הדרמה המוזרה של מותה בטרם עת, בגיל 42 — אפילו הנתון האחרון נתון למחלוקת, שכן עיתונים ישראליים וחברים ציינו את שנת הולדתה כ־1957, 1958 ו־1959. התעלומה המשמעותית יותר היא משמעות הקריירה של הזמרת בעלת קול המשי, שיכלה לשיר כל דבר, והדרך שבה הייתה עשויה להתפתח אילו נשארה בחיים.

על שתי תכונות אין כמעט מחלוקת: קולה והכריזמה שלה. ״זמרת מעולה״, אומר מגיש גל״צ יואב קוטנר, שהעדפתו לרוק על פני הפופ המתון יותר של חזה ידועה היטב. מפיק מוזיקת העולם וולי בריל, המתגורר בארצות הברית ועבד על אלבומה המצליח ״שדי״ בשנות ה־80, אומר: ״לשמוע את האישה הזאת שרה הייתה מתנה״. הנס צימר, מלחין המוזיקה ל״נסיך מצרים״ — שבו העניקה חזה את קולה ושימשה מודל ליוכבד, אמו של משה — אומר ש״בעולם כולו יש רק קומץ אמנים שבאמת ראויים להיות כוכבי־על. עפרה הייתה אחת מהם — יחד עם ויטני יוסטון, סטינג, אלטון ג׳ון ופיטר גבריאל״.

בגיל 12 הובאה חזה למבחן בסדנת שירה ותיאטרון בשכונת התקווה הענייה, שבה גדלה. באותו ערב הייתה הקבוצה אמורה להופיע בטלוויזיה, וחזה שולבה מיד במופע בתפקיד זעיר. ״אמרנו לה לבוא, להרים את הינומת הכלה ולומר ׳שטיח אדום׳, כסימן כניסה״, נזכר יאיר אלוני, שהופיע עמה. ״כשהיא עשתה את זה, הרגשתי שהיא דחפה את כולנו מן הבמה. ידעתי שאלוהים נגע בה. עמדתי מול כוכבת גדולה״.

אהוד מנור, שכתב לחזה שירים רבים לאורך השנים, אומר ש״אפשר לספר את תולדות מוזיקת הפופ הישראלית במאה האחרונה דרך כעשר זמרות תימניות, מברכה צפירה ועד אחינועם ניני. עפרה״, הוא אומר, ״הייתה אחת משלוש הגדולות ביותר״, יחד עם צפירה ושושנה דמארי. ״היא שרה כמו מעיין מפכה. והיה גם היופי שלה״, הוא מוסיף. ״רק להביט בה, והרגשתי שאני נרפא״.

חזה הופיעה עם להקת שכונת התקווה עד גיל 19. כשיצאה לקריירת סולו, המשיך מנהיג הלהקה, בצלאל אלוני — אחיו של יאיר — לנהל את הקריירה שלה, ונשאר איתה במשך רוב רבע המאה הבא. בעוד מוזיקאים רבים אחרים ממוצא מזרחי השתמשו במוזיקה שלהם כדי למחות על מעמדם השולי של יהודים ספרדים בחברה הישראלית והפיצו את תקליטיהם בעצמם, חזה הלכה בדרך המקובלת והפכה לכוכבת פופ במלוא מובן המילה. שלוש פעמים נבחרה לזמרת השנה, וב־1983 סיימה במקום השני באירוויזיון, בפער קטן מן הזוכה. לאורך השנים הגיעו 16 מאלבומיה למעמד זהב או פלטינה בישראל.

נקודת מפנה הגיעה ב־1985, כשהקליטה אלבום של לחנים לטקסטים דתיים מאת המשורר היהודי התימני בן המאה ה־17 שלום שבזי. האלבום, שיצא בעולם בשם ״חמישים שערי חוכמה״, הוביל לחוזה על ״שדי״, שמכר מיליון עותקים ברחבי העולם. בשני האלבומים נכללו השירים המסורתיים ״אם ננעלו״ ו״גלבי״, אבל באלבום האחרון הקליטה אותם מחדש בסגנון דאנס, שילוב מקורי של מזרח ומערב שעדיין מפתיע את האוזן. כך החלה הקריירה הבין־לאומית שלה, כשהקטגוריה ״מוזיקת עולם״ עוד הייתה בחיתוליה.

בארץ, באופן מוזר, מציין קוטנר, ״לא הייתה לה השפעה רבה על אמנים אחרים. לא היה גל של בנות שרצו להיות עפרה חזה״. העיתונאית שוש גבאי, שותפה להפקת סדרה תיעודית על מוזיקה מזרחית בישראל, אומרת שחזה אכזבה אותה. ״חזה בחרה להיות חלק מן הממסד, כוכבת פופ. זה חבל, כי היא הייתה יכולה להיות מין מרסדס סוסה — אייקון הפולק הארגנטיני — המשלבת כישרון ומחאה. אמת המידה לכוכב אמיתי היא משהו אותנטי. אבל אצל חזה הכול היה פלסטיק; היא לא הגיעה לכאב ולשמחה הפנימיים״. בסופו של דבר, היא סבורה, יצירתיותה האמיתית של חזה מעולם לא נחשפה. ״היא חיה כפי שמתה, מסתירה את עצמה״.

בריל מסכים בחלקו. ״כל הרצונות האמנותיים שלי בשבילה, רעיונות הכלאיים המוזרים שלי, נזנחו בדרך. היא רצתה שיראו בה ויטני יוסטון. אבל האם אנחנו באמת צריכים עוד ויטני יוסטון? אני חושב שתעשיית התקליטים לא הייתה מוכנה למה שעפרה יכלה להביא לנו״.

גם המלחין צימר אומר ש״ככל שעבדתי איתה יותר, גיליתי עוד דברים שאנשים מעולם לא שמעו שהיא יכולה לעשות״. יום מותה, הוא מציין, ״היה יום טקס פרסי הגראמי. היינו מועמדים״, בקטגוריית הפסקול הטוב ביותר לסרט. ״זו הייתה תרומתה לא פחות מתרומתו של כל אחד אחר״, הוא מוסיף, בהתייחסו לשני השירים שחזה שרה ב״נסיך מצרים״, ובהם שיר הנושא ״הושיענו״. אחרי ששמע על מותה, אומר צימר, ״לא רציתי לצפות בטקס או ללכת אליו. היה בה אוצר חבוי שלם שאיש מעולם לא הגיע אליו. ועכשיו לעולם לא נקבל אותו״.

בהשתתפות שלי טייטלבאום בדיווח מלוס אנג׳לס.