ב־1982, אחרי פלישת ארצו ללבנון, החל הסופר הישראלי עמוס עוז בסקר אישי של הפסיכולוגיה של הקיצוניות הפוליטית, שחש כי היא זוכה לאחיזה גוברת במדינה היהודית.
הספר שנולד מכך, ׳פה ושם בארץ ישראל׳ מ־1983, הציע דיוקן מטריד ושנוי במחלוקת של ארץ ושל חלום, ששניהם נראו לעוז משתנים עד בלי הכר.
אף שהספר מעולם לא נועד לשקף את הארץ כולה, הוא חשף את עוז להאשמות שהוא מבלבל במכוון בין עובדה לבדיה. אפילו לפי אמות המידה המדאיגות של התקופה, טענו מבקרים שהאנשים שעוז ראיין, כמו הקיצוני הישראלי שהכריז על עצמו ׳ישרנאצי׳, אינם צפויים להתקיים אלא כדמויות מורכבות מאנשים שונים או אף כהמצאות.
עוז הוא ללא ספק הסופר המוכר ביותר בישראל, אף שמבחינת כישרון הוא אומר שאולי הוא מדורג אחרון בשלישייה שאת שני חבריה האחרים לא ינקוב בשמם מחשש לסערה, והוא נערץ באירופה וביפן. הוא כתב יותר מחצי תריסר רומנים, ובהם ׳מיכאל שלי׳, ׳מנוחה נכונה׳ ו׳סומכי׳, כמה קובצי סיפורים קצרים ושלושה אוספים של מסות, מאמרים, נאומים ומאמרי מערכת. האחרון שבהם, ׳מורדות הלבנון׳, יצא בחודש שעבר בהוצאת הרקורט ברייס יובנוביץ׳. אבל בשנים האחרונות ספג עוז התקפות רבות על אמינותו הן כעיתונאי והן כסופר.
הרומן שלו מ־1988, ׳קופסה שחורה׳, יצירה במכתבים, הותקף בידי מבקרים ישראלים כמסורבל וכסתום. יצירתו האחרונה, ׳לדעת אישה׳, שטרם תורגמה, גונתה כמסחרית באופן בוטה מדי. בעיני מבקרים ישראלים רבים הדבר לא התיישב עם מסירותו הידועה לסוציאליזם אידאולוגי או לערכי השיתוף והשוויון של חיי הקיבוץ.
למעשה, עוז עזב לאחרונה את קיבוץ חולדה, ביתו מאז 1954. בנו בן התשע סובל מאסתמה, ולכן עברה המשפחה לעיירת המדבר ערד שבנגב. עם זאת, הקיבוץ עדיין מחזיק בזכויות הספרותיות לרוב יצירתו הרווחית מאוד.
עוז נולד בירושלים ב־1936. אמו, שהגיעה שלא מרצונה ממערב אוקראינה, סבלה געגועים מכאיבים למולדתה, והייתה, נזכר עוז, במידה מסוימת משוררת שלא הצליחה. אביו, יהודה־אריה קלוזנר, היה פליט רוסי־פולני בעל דוקטורט בספרות השוואתית, שמצא את עצמו בירושלים בתקופה שבה, אומר עוז, ׳היו יותר פרופסורים פוטנציאליים לספרות השוואתית מסטודנטים׳.
עוז ירש מהוריו ומדוד פילוסוף את אהבת השירה והספרות. אבל ב־1954 עבר הצעיר לחולדה, אחד היישובים השיתופיים הוותיקים בארץ, השוכן בערך באמצע הדרך בין תל אביב לירושלים.
׳זו באמת הייתה מהפכת אוקטובר של חיי׳, אומר עוז. ׳אבי היה ימני, אז נעשיתי שמאלי. הוא היה מלומד, אז שאפתי להיות נהג טרקטור. זה מוכיח, כמובן, שכל המרידות נוטות להשלים מעגל. בסופו של דבר ישבתי ליד שולחן וכתבתי רומנים׳.
למרות הקשיים הראשונים למצוא את מקומו באורח החיים הקיבוצי הקשוח, הספרטני ולעיתים הלא מלוטש, נעשה עוז לבסוף חבר חולדה ותומך גלוי ונלהב באורח החיים הקיבוצי, שאותו הוא ממשיך לראות כ׳נהדר בפוטנציה׳.
ב־1961, אחרי שירות של שנתיים וחצי ביחידת שריון, פרסם עוז את סיפורו הקצר הראשון. שנה אחר כך נסע לירושלים ללמוד ספרות ופילוסופיה באוניברסיטה העברית. ב־1965 חזר לחולדה וחילק את זמנו בין הוראה בתיכון מקומי לבין כתיבת הסיפורים והרומנים שמבקרים יטענו בהמשך שחוללו מהפכה בספרות העברית.
קודמיו הספרותיים של עוז, סופרי דור הפלמ״ח, הזרוע הלוחמת של מחתרת ההגנה, האמינו שעל הספרות העברית להציג את תכונות הגבורה של המפעל הציוני. עוז, שלחם במלחמת 1967 ובקרבות הטנקים האיומים ברמת הגולן במלחמת יום הכיפורים ב־1973, לא מצא בקרב הרבה לאהוב. הוא העדיף לכתוב על דמויות בודדות ורדופות חרדה המנסות למצוא את דרכן בחברה סוערת, חסרת צבע ואלימה לעיתים קרובות. הוא מוצא סיפוק, הוא אומר, במספרם הגדל של קוראי העברית ברחבי העולם.
׳כשהייתי צעיר׳, אמר, ׳היו בעולם אולי 600,000 דוברי עברית. עכשיו יש שישה מיליון, ובהם כמה מאות אלפי ערבים, שרבים מהם קוראים את ספריי׳.
עוז אינו פציפיסט. הוא גם אינו מטפח אשליות בנוגע למה שהוא תופס כרצון הפלסטיני העמוק להיפטר מן המדינה היהודית בכל שטחה הגאוגרפי, יהיו אשר יהיו ההצהרות האחרונות של הארגון לשחרור פלסטין של יאסר ערפאת.
אבל רצונות הם דבר אחד, וריאל־פוליטיק דבר אחר לגמרי. עוז מאמין שישראלים ופלסטינים כאחד מבינים שעליהם להכפיף את חלומותיהם הגרנדיוזיים לדרישות הקמצניות יותר של ההווה. מה שנדרש, הוא אומר, הוא גירושים — הפרדה פיזית בין שני העמים.
׳אצל אמריקנים רבים׳, אמר עוז לאחרונה לקבוצת תומכי שלום עכשיו בלוס אנג׳לס, ׳קיימת תפיסה ותיקה, בעלת שורשים עמוקים בנצרות, שלפיה המילה ״שלום״ היא מילה נרדפת לפיוס, לחמלה, לרצון טוב ולאחווה.
׳למעשה, לא כך. ההפך ממלחמה אינו אהבה — הוא שלום. המשימה שלנו אינה להתעלס עם העם הפלסטיני. יש יותר מדי כעס בשביל זה. היא לעשות שלום באמצעות הפרדת הקרקע והנכסים בפתרון של שתי מדינות׳.
למרות הזעם שבבסיס ׳מורדות הלבנון׳, עוז אומר שהוא מלא תקווה יותר משהיה במשך שנים שסיומו של הסכסוך אולי קרוב.
בנובמבר יצא עוז למסע הרצאות בן חודש בארצות הברית, שתוזמן לצאת ׳מורדות הלבנון׳. בלוס אנג׳לס קרא מ׳קופסה שחורה׳ באוניברסיטת דרום קליפורניה ונפגש עם תומכי הסניף המקומי של שלום עכשיו.
עוז תמך נמרצות בתנועה הישראלית העממית הזאת מאז שהוקמה ב־1978 בידי חיילי מילואים קרביים שקראו לפעול בתקיפות להשגת הסכם שלום עם מצרים.
עוז והארגון, לפחות בישראל, ממשיכים לסבול ממוניטין של אליטיזם. שניהם התקשו לגייס תמיכה בקרב אוכלוסיות שאינן ממוצא אירופי, המהוות כיום את הרוב בישראל. עם זאת, שניהם ניסו לאחרונה להרחיב את בסיסם. שלום עכשיו הקימה לראשונה נוכחות בעיירות פיתוח שרוב תושביהן ספרדים. לפני שעזב את ישראל לאמריקה סיים עוז עצמו חרם שהטיל על התקשורת המקומית למשך שלוש שנים. בעל טור ישראלי ציני במיוחד העיר אז ש׳סוף סוף, אחרי כל כך הרבה זמן, אלוהים עצמו החליט לרדת מן ההר ולדבר׳. נאמר שסירובו של עוז להתראיין נבע מן האמונה שפשוט דיבר את עצמו עד מיצוי, ולא רק עם עיתונאים אלא גם בסדרת מסות ומאמרים שכתב מאז 1982.
המאמרים האלה כלולים ב׳מורדות הלבנון׳, שעוז רואה כהמשך ל׳פה ושם בארץ ישראל׳. הם מציעים, בחלקים ובקטעים, ניתוח נוקב של המתרחש בישראל ככל שאפשר בהתחשב בפער בן השנתיים בין הופעת הספר בעברית לפרסום המהדורה האנגלית. אבל הערכתו ב׳מורדות הלבנון׳ את מה שהישראלים קוראים לו ׳המצב׳ עלולה להתגלות בטווח הקצר כמטרידה לתומכי המדינה היהודית לא פחות מספרו הראשון. ישראל, טוען עוז, נעשתה בתולדותיה הקצרות חברה הפונה לאחור והנתונה בסכנה חמורה של קיפאון. אף שכמיהה נוסטלגית לעבר, הרחוק והקרוב, הייתה תמיד חלק בלתי נפרד מן הציונות, המפעל הציוני המעשי, הצופה קדימה ולעיתים האוטופי בלם געגועים מופרזים לתפארת העבר.
אבל אירועי 1982, כשישראל ביקשה לסלק את אש״ף מלבנון ובכך להבטיח את שליטתה בגדה המערבית ובעזה, שברו את האיזון המתוח בין שתי הנטיות המתחרות. לפי ניתוחו של עוז, ההרפתקה הצבאית הרת האסון של מנחם בגין לא צמחה מרצון מוכח להבטיח שלום לגליל השקט יחסית, אלא מן הדחף הנוירוטי של ראש הממשלה לנקום את זוועות השואה הנאצית שפקדו אותו, את משפחתו ואת עמו.
למרבה הצער, כתב עוז, בין קורבנות לבנון היה אופייה של ארצו: ׳ארץ ישראל, קטנה ואמיצה, נחושה וצודקת׳. במקומה נותרה ארץ שאינה מעבר לגאולה כלל, אך ניצבת בפני מאבק במעלה ההר לשמור על חזון משמעותי של עצמה ושל שליחותה בעולם, אומר עוז.
אבל בימים אלה מטיל עוז את האחריות למלחמה, ולהתקוממות הפלסטינית הנראית אינסופית שבאה בעקבותיה, על הנהגה שהוא רואה כ׳פחדנית ולא ישרה׳.
הציבור הישראלי, הוא מאמין, לא קיבל את המידע הדרוש לו כדי לגבש ולדון בתפיסת הגנה אסטרטגית מציאותית.
׳רוב המנהיגים הישראלים יודעים בתוך תוכם הרבה יותר מכפי שהם מוכנים לומר לעמם על הסיכויים למדינה פלסטינית בגדה המערבית ובעזה׳, אומר עוז. ׳למשל, לא ידוע בדרך כלל שאפשר להגן על המדינה מול מדינה פלסטינית קטנה ומפורזת בגודל ברמודה. מדינה כזאת כשלעצמה לא תשנה את מאזן הכוחות במזרח התיכון.
׳כמובן, איני בהכרח מקבל או תומך באש״ף. תמיד ראיתי בארגון הזה אחת מן התנועות הלאומיות הקיצוניות והבלתי מתפשרות ביותר בתולדות המאה העשרים׳, אומר עוז. ׳אבל יותר ויותר ישראלים מבינים שזה האויב, ושהסוגיה הפלסטינית היא המפתח לסכסוך הערבי־ישראלי׳.
׳כיצד אפשר אפוא להסביר׳, כתב עוז במאמר מערכת ב־1988, ׳את העובדה המדהימה שישראל מעדיפה להילחם בעוד מלחמה אכזרית, ועוד אחת ועוד אחת, נגד כל מדינות ערב — כולל עיראק על חמישים הדיוויזיות למודות הקרב שלה, סוריה על מאות מטוסי הקרב החדשים ואלפי הטנקים שלה, וסעודיה על מאגרי הנשק העצומים והמשאבים האינסופיים שלה — במקום לעשות שלום עם פלסטין זעירה? ישראל מתנהגת כאילו היא מוכנה לעמוד בעימות ממושך עם כל העולם השלישי, עם הגוש הקומוניסטי, עם השוק האירופי המשותף ואולי אפילו יום אחד עם ארצות הברית — כל עוד לא תצטרך לחיות לצד פלסטין זעירה׳.
המפתח להסדר, אומר עוז, לפחות בישראל, נמצא בידי היהודים הספרדים, שהם כיום מעמד בינוני ישראלי חדש ובעל כוח פוליטי. האנשים האלה, מאמין עוז, קיבלו דימוי שלילי לא הוגן, במיוחד באמריקה.
׳הגורם הספרדי בישראל אינו מובן כלל, בגלל פישוטים מסוימים בעיתונות המערבית. זה לא בהכרח מתוך רשעות, אף שיש הרבה ממנה. פשוט נוח מאוד לתאר כל יהודי ספרדי כקנאי שוביניסטי, שונא ערבים ומתנחל בגדה המערבית.
׳זה פשוט לא נכון. החרדים אינם ספרדים — הם אשכנזים, יהודים אירופים. האולטרה־לאומנים אשכנזים, ורבים מהם בזמן האחרון מיובאים מברוקלין. הספרדים ניציים, הרבה יותר משהייתי רוצה. אבל הם אינם קנאים.
׳אצל רוב הנצים האשכנזים אני מוצא פחד. בעיני ישראלים רבים ממוצא אירופי, במיוחד מי שנפגעו מן השואה, הערבים הם קוזאקים המתעטפים בכאפיות, או, גרוע מכך, הם מאמינים שיש היטלר מתחת לכל שפם ערבי.
׳אבל אצל יהודים ספרדים מוצאים כעס. וכעס, למדתי, קל יותר להפיג מפחד. היהודים הספרדים ישקלו בקרוב מחדש את כיבוש הגדה המערבית, לא מטעמים מוסריים או משיקולי יחסי ציבור אלא מסיבות מעשיות. האם זו עסקה טובה, ישאלו, או עסקה רעה? אם יצטרכו לבחור בין המשך הכיבוש לבין המכוניות המשומשות שקנו זה עתה, יבחרו באפשרות השנייה. לכן אני חושב שייתכן שאנחנו רואים את הסערות האחרונות לפני הרגיעה. לא הייתי רוצה להתחייב ללוח זמנים, אבל אני חושב שהסכסוך בין ישראלים לפלסטינים אולי בדעיכה. הניידות האינטלקטואלית והפוליטית בישראל כיום גדולה מאי פעם. אנשים בוחנים מחדש את עמדותיהם. ישראל עדיין חצויה באמצע בין תומכי הפשרה הטריטוריאלית למתנגדיה. אבל אם השמאל יזכה בתומך ליכוד אחד על כל שלושה שהליכוד מאבד לימין הקיצוני, ננצח במאבק׳.
איור: תצלום, עמוס עוז / ליאו ירזומב.