בועז יכין מתאר את עצמו כטיפוס של ״להישאר בחדר ולבהות החוצה מהחלון״. ״אני לא ממש ביחסים אינטימיים עם הרחוב״, הוא אומר.
אם כך, צריך לתהות מה נשקף מהלופט הניו־יורקי של הבמאי בן ה־29. סרטו הראשון, ״פרש״, שהופק באופן עצמאי ובתקציב נמוך, זכה לשבחי המבקרים על תיאורו המחוספס והמציאותי של החיים השחורים בשכונות המצוקה. אף שמשחק בו צוות אפרו־אמריקאי אלמוני ברובו ואין בו אפילו צליל ראפ אחד, הסרט, שעלה 3.5 מיליון דולר ושיכין גם כתב, הכניס מאז עלייתו לפני כמה חודשים יותר מכפליים. בכורה לא רעה עבור בחור יהודי נחמד שהוריו באו מישראל, ושאומר שהוא אפילו לא אוהב לביים.
הוריו של יכין, שעברו לארצות הברית לפני שלושה עשורים, הם פנטומימאים שלמדו שניהם אצל מרסל מרסו בפריז ואצל גורו המשחק האגדית סטלה אדלר בניו יורק. יכין אומר שאביו מוני, ירושלמי ממוצא יהודי־סורי, עזב את ישראל מפני שלא יכלה לספק לו די במות לדחפיו האמנותיים. ״וגם הצבא שרף אותו לגמרי״, מוסיף יכין. ״הוא פשוט שנא אותו ורצה לעוף משם לכל הרוחות״. מוני יכין, שביים בהמשך את הפקת ברודוויי של ״ז׳אק ברל חי וקיים בפריז״, עובד כיום כמורה לתנועה בבית הספר היוקרתי לדרמה ג׳וליארד.
יכין אומר שלאמו מינה — ניצולת שואה ילידת אירופה, המלמדת כיום בבית הספר למשחק Circle in the Square — היו סיבות משלה לרצות לעזוב את ישראל, סיבות אישיות מאוד שאינו מוכן לדון בהן. אבל בני הזוג יכין לא התרחקו מהמדינה לצמיתות, ובנם דובר העברית בילה בילדותו קיצים מהנים רבים בירושלים.
יכין גדל בווסט סייד של מנהטן ולמד בבית הספר האורתודוקסי Manhattan Day School. הוריו לא שמרו מצוות בעצמם, הוא אומר, אבל חשבו שלימודים בישיבה עשויים להקנות לו תחושת שייכות תרבותית. לא במפתיע, הייתה לכך השפעה הפוכה. יכין נעשה מזלזל יותר ויותר בכל סוג של דת. ״זה היה מקום גרוע״, הוא נזכר, ״120 נערים מחוצ׳קנים, בלי בנות — לא יכולתי לסבול את זה״.
אחרי כיתה ח׳ עבר לתיכון למדעים בברונקס, ובזמנו הפנוי למד משחק בסטודיו לתיאטרון סטלה אדלר אצל המנטורית של הוריו. אחרי שנה בסיטי קולג׳ של ניו יורק עבר לאוניברסיטת ניו יורק ללמוד קולנוע. באוניברסיטה אמר לו מרצה אחד שכתיבה עשויה להיות דרך טובה לבימוי. יכין שמע לעצתו וגילה במהרה שהוא מעדיף כתיבה על פני כל דבר אחר. ואכן, כבר בשנתו השנייה הצליח למכור אופציה לתסריט הראשון שלו, ופרש מהאוניברסיטה כדי לקבל הצעה להגיע להוליווד תמורת סכום גדול מכל מה שחלם להרוויח.
עבודת הכתיבה הראשונה שלו שהגיעה למצלמות הייתה ״המעניש״, סרט פעולה והרפתקאות מדרגה ב׳ מ־1989 המבוסס על גיבור הקומיקס בעל אותו שם. ״המפיק כתב מחדש כל שורה״, מתלונן יכין. שנה אחר כך צולם תסריט שני שלו: ״הרוקי״, הפקה של אולפן גדול בכיכובם של קלינט איסטווד, שגם ביים, וצ׳רלי שין. הדבר הבטיח ליכין, שכוחו בסרטי פעולה והרפתקאות, כניסה קלה למסלול המהיר בהוליווד.
אבל שנתיים של מגורים ועבודה בלוס אנג׳לס הרחיקו אותו הן מהעיר והן מתעשיית הקולנוע. העיר, הוא מתלונן, ״היא כמו טאקו בל ענקי... מקום משעמם וריק, שאינו מזין כלל, במיוחד אדם צעיר. כשחייתי שם הפסקתי לאהוב סרטים... או כל דבר אחר שעשיתי״.
בגיל 25 עזב יכין לפריז, שם בילה שנה בכתיבת רומן שהוא מתאר כ״מבט אוטוביוגרפי על ילדותי, כאילו כתב אותו הנס כריסטיאן אנדרסן״. את ״בילי ומלכת השלג״, שלדעתו אולי יראה אור בהוצאה החדשה של חברת הסרטים מירמקס, הוא מכנה ״הדבר החשוב ביותר שעשיתי אי־פעם״. הספר, הוא אומר, עוסק בילדות כתלמיד ישיבה בניו יורק. ״אבל זו מעין אגדה אפלה, משל יונגיאני על ילד בן עשר, שנכתב למבוגרים״.
לפני שנתיים הציע המפיק לורנס בנדר, חברו של יכין זה שנים רבות, לאחר שהפיק את סרטו המצליח מאוד של קוונטין טרנטינו ״כלבי אשמורת״, שיכתוב משהו שהשניים יוכלו לעשות יחד. יכין הגה את ״פרש״: סיפורו של ילד שחור בן 12 המוכר הרואין וקראק, מתחשב במבוגרים, מגיע לבית הספר בזמן ומשחק שחמט מהיר באכזריות. הבעיה היא שהוא משתמש גם ברחוב כלוח ובחבריו ובקרוביו ככלים.
יכין אומר שדמותו של ״פרש״ התפתחה במחשבתו במשך שנים. ״רציתי לספר סיפור על דמות שבדרך כלל חסרת כוח״, הוא אומר, ״ולהראות כיצד גם אדם בעל כוח יתקשה מאוד להתמודד איתה. במקרה הזה, הילד הוא גנגסטר שמתחיל לסכסך את כל הבוסים שלו זה עם זה. אבל הסיפור עוסק גם בדמות שתעשה הכול כדי לחסום את רגשותיה. ככל שהדבר נעשה בלתי אפשרי יותר, כך התנהגותה נעשית קיצונית יותר״.
יכין החל לצלם את ״פרש״ בברוקלין בקיץ 1993. הצוות שלו, לדבריו, תפקד להפליא, וההפקה התנהלה חלק. אבל יכין גילה שהוא שונא לביים.
״זה היה הדבר הכי גרוע״, הוא אומר, ״פשוט עבודה איומה. אני לא אוהב לתת הוראות, לא אוהב להיות אחראי לכולם כל הזמן, שישאלו אותי תמיד שאלות, להיות במרכז תשומת הלב, להילחם בשעון, להיות נתון לחסדי לוח זמנים שאינו שלי, להיות הממונה, להיות הסמכות. ואני לא אוהב את האווירה באתר הצילום. כנראה אני אדם פרטי יותר״.
ובכל זאת, הצלחת ״פרש״ פתחה דלתות חדשות בהוליווד, ויכין, אף שטרדות הבימוי עדיין טריות בזיכרונו, שוקל סרט שני כבמאי. הפרויקט הבא שלו, שהוא עדיין כותב, מסחרי אפילו פחות מבחינת הרעיון מסרטו האחרון.
״הוא עוסק בקבוצת צעירים חסרי בית בניו יורק, ובוחן דרכם אהבה ודת באמריקה״, הוא אומר. ״הוא עוסק גם הרבה ביהדות ובנצרות. הדמות הראשית היא בנו של מטיף רחוב פנטקוסטלי. דמות אחת היא חוקר קבלה שהוא מעין מדען מטורף; אחרת היא אישה שנטשה את החסידות ועכשיו היא זונה״.
אף שהוא מגלה בבירור עניין בשורשיו היהודיים, יכין — ששקל פעם ברצינות לשרת בצה״ל — מודה ברגשות מעורבים כלפי מולדת הוריו. ״אני אוהב לבקר שם את משפחתי״, הוא אומר, ״אבל זה לא מקום שאני רוצה להיות בו לעיתים קרובות. הוא פשוט קטן מדי בשבילי. לא הייתי יודע מה לעשות שם מבחינה אמנותית. הייתי אבוד לגמרי״.