התנדבות הסטודנטים חיה ובועטת ב־JEP

התנדבות הסטודנטים חיה ובועטת ב־JEP

מסיבות שונות, מיזם החינוך המשותף של USC מגלה שהסטודנטים חווים עניין מחודש בעזרה לזולת.

מאת שלדון טייטלבאום

מלחמת הטוטסי רול לא התחילה בהתקפת פתע או בירייה שנשמעה ברחבי העולם, אלא בתכסיס מרושע, אם כי מלמד, שהפעילה סטודנטית בת 19 בשנתה השנייה ב־USC על כמה תלמידי כיתה ד' בבית ספר לא הרחק מהקמפוס.

מחרחרת המלחמה היא קריסטן סמפל, מתנדבת בקהילה שנשלחה לבית הספר היסודי מרטין לותר קינג בלוס אנג'לס בידי מיזם החינוך המשותף של USC.

JEP, הפועל מתוך המכללה לספרות, לאמנויות ולמדעים, הוקם ב־1972 כדי להעניק לסטודנטים הזדמנות להשתתף בשירות ציבורי ובתוכניות חינוך בקהילה הסמוכה ל־USC. לדברי ריצ'רד קון, מנהל JEP זה 12 שנה, בין 600 ל־700 סטודנטים במכללה מתנדבים בכל שנה.

סמפל, סטודנטית ליחסים בינלאומיים, פתחה במלחמתה כשיעור מעשי בתחום שבחרה. כשהסתיימה, הילדים שהשתתפו נשארו מעט פחות תמימים וקצת יותר חכמים.

'התחלנו', היא נזכרת, 'בחלוקת מאה מטבעות של סנט לילדים. חילקנו אותם באופן שרירותי: כמה ילדים קיבלו כמה מטבעות, ואחרים מעט מאוד. אבל אמרנו להם שזה בסדר — הרי אלה היו רק סנטים. למעשה עודדנו אותם לתת אותם לחבריהם.'

'כעבור זמן מה התחילו המטבעות להתרכז בידיהם של ילדים מעטים. בשלב הזה אמרנו לכולם ששכחנו משהו חשוב. אפשר להחליף את המטבעות בממתקי טוטסי רול.'

'אז התחילו הקרבות.'

סמפל וסטודנט נוסף הפרידו בין הניצים והציעו דרך חדשה. הכיתה חולקה לשתי קבוצות: בעלי הרכוש וחסרי הרכוש. שתיהן התבקשו להמציא תוכנית לחלוקה מחדש של העושר.

'זה היה מעניין', אומרת סמפל. 'חסרי הרכוש הציעו כמה תוכניות. בעלי הרכוש לא הצליחו לחשוב על אף אחת. זה, אמרנו לילדים, הבסיס למושג אי־שוויון ביחסים בינלאומיים: העובדה שלכמה מדינות יש עושר ולאחרות אין.'

במבט ראשון, יחסים בינלאומיים עשויים להיראות תוספת מסורבלת לתוכנית הלימודים של תלמידי כיתה ד'. אבל הילדים בבית הספר מרטין לותר קינג בלעו את הכול בשקיקה — בתוספת מנות נדיבות של טוטסי רול בחינם.

סמפל היא אחת מעשרות סטודנטים ב־USC שעבדו עם ילדים בבתי ספר סמוכים בשכונות העיר הפנימית. לדבריה, הפעילויות האלה מעשירות את הילדים, אבל את המתנדבים הרבה יותר.

'השהייה עם הילדים האלה שינתה את עמדותיהם של אנשים', היא אומרת. 'כמה מהאנשים שעבדו איתי אמרו שהם נדהמו מנכונות הילדים ללמוד.'

כשקון הגיע לראשונה ל־USC, הוא נזכר, לא היה קשה לשכנע סטודנטים להקדיש כמה שעות בשבוע לשירות הקהילה. 'המנטליות של חיל השלום', הוא אומר, עדיין משכה אנשים.

'אבל אחר כך נכנסנו לסוף שנות השבעים ולתחילת השמונים, והיה קשה. אנשים רצו לדעת מה יוצא להם מזה, ותחושת סיפוק לא עזרה הרבה לגייס אותם. אבל עכשיו ההתנדבות חזרה לאופנה.'

ייתכן, אומרת תמרה אנדרסון, מנהלת תוכניות הקהילה של JEP, שהדבר קשור פחות לאלטרואיזם ולאידאלים נשגבים, ויותר לעובדה שכמה תקופות התנדבות בקורות החיים עשויות להביא לקבלה לתוכנית לתואר מתקדם או לבית ספר לרפואה. 'אם לא עושים שירות קהילתי', היא אומרת, 'אפשר לשכוח מבית ספר לרפואה בימינו.'

'לא אכפת לי למה הם באים', אומר קון. 'כמה מהם באים בועטים וצורחים מפני שהמרצים שלהם הפכו את ההתנדבות בקהילה לחלק מדרישות הקורס. כי ברגע שהם עושים זאת, הם נוטים להתמכר.'

אבל קון רוצה שיהיה ברור שאינו עושה־טוב מקצועי, ו־JEP אינו עוסק רק בפעולות צדקה. לדבריו, העניין הוא יכולתה של אוניברסיטה להעניק השכלה שיש לה משמעות בעולם שבחוץ.

'אנחנו במיקום הגאוגרפי האידאלי לאוניברסיטה במאה העשרים', הוא אומר. 'ותפקידנו ליצור אנשי מקצוע שיעבדו ברובם בערים — זה הרי אינו מוסד חקלאי.'

'הסטודנטים שלנו צריכים ללמוד על הבעיות האמיתיות של שכונות העיר הפנימית, ולתקשר בין תרבויות. ויש לנו כאן בדיוק המעבדה שבה יוכלו לעשות זאת. כל מה שהם צריכים הוא לחצות את הרחוב כדי לבנות את הגשר בין התאוריות שלמדו לבין המציאות שיפגשו.'

'לכן אנחנו רואים את עצמנו כמיזם חינוכי. אנחנו לוקחים סטודנטים שלא נחשפו לקהילות אחרות — שהם מקופחים תרבותית, אם תרצו — ושולחים אותם ללמוד על אמריקה בת ימינו.'

'מתנדבת' יכולה באותה מידה להיות שמה האמצעי של סוזן איליס, סטודנטית בשנה השנייה. איליס, הלומדת כימיה ומקווה להתקבל לבית ספר לרפואה, עובדת כמדריכת מעונות בטרוי הול ונרשמה לעבוד כמדריכה במחנה קיץ. אבל לפני שיכלה לפרוש אל השלווה הפסטורלית של חיי הכפר, היה עליה להתמודד עם עשרה ימי ראשון בבוקר בחברת גופות.

'אני רוצה להיות חוקרת רפואית של מקרי מוות', היא מסבירה. אכן, 'קווינסי' הייתה תוכנית הטלוויזיה האהובה עליה.

'מעולם לא החמצתי אותה', היא אומרת.

היא קפצה על ההזדמנות לסייע במשרד חוקר מקרי המוות במרכז הרפואי של מחוז לוס אנג'לס ו־USC.

בתחילת הסמסטר השתתפה איליס, בת עשרים, במפגש הכנה. הרעיון, היא אומרת, היה להתרגל למראה גופות.

איליס ומתנדבת נוספת בילו חלק גדול מהשעה הראשונה בחדר המתים בהצצה מבין אצבעותיהן. על אלונקה אחת, סיפרה, שכב גבר בשנות הארבעים שמת מהתקף לב. גבר שני היה חסר בית שגופו הרוס. שלישי, נער, התאבד. מחצית ראשו נורתה ונעלמה.

'זה היה משונה', אמרה לי. 'הייתי מסתכלת ואז מסיטה את המבט. בסוף לא יכולתי להפסיק להסתכל. מצאתי את עצמי מתעניינת ממש.'

לא, היא אינה חושבת שהיא בעלת נטייה חולנית. היא נמשכת להיבטים הקרימינולוגיים של הרפואה המשפטית. ולמען האמת, לדבריה, הטיפול במתים מסובך הרבה פחות מהעינוי הרגשי שבטיפול באדם שאולי חולה במחלה קטלנית.

אנדרסון מציינת שתוכנית המתנדבים הטרויאנים לבריאות של JEP, ששלחה את איליס אל העולם, נותרת אחת הפופולריות ביותר.

היא נוסדה לפני שנתיים, לדבריה, בידי דניאל פוטר, סטודנט במסלול קדם־רפואה שהתנדב כעוזר קליני במרפאת סנט ג'ון בשדרות אדמס. פוטר יצא מההתנסות משוכנע שזה בדיוק מה שהרופא רשם.

לבסוף פיתח פוטר תוכנית לעמיתיו במסלול קדם־רפואה, שהתרחבה ונתנה שירות למרכז הרפואי LAC/USC, לקרן לילדים ספסטיים, לבית החולים הכללי מרטין לותר קינג ג'וניור ולבית הספר הרפואי הייחודי דרו. פוטר, שסיים את לימודיו ביוני האחרון, זכה בפרס השירות הקהילתי יוצא הדופן של המכללה על מאמציו.

תוכנית נוספת שלדברי אנדרסון משכה מתנדבים רבים עוסקת בילדיהן של אמהות השוהות במקלט סמוך לנשים מוכות.

'במקלט יש בית ספר יסודי', מסבירה אנדרסון, 'והסטודנטים שלנו, שרובם לומדים פסיכולוגיה, סוציולוגיה ותקשורת, מאמצים מה שאנחנו מכנים חברים קטנים.'

ההתמודדות עם כמה מהבעיות של הילדים האלה, מסבירה אנדרסון, קשה לעיתים קרובות, במיוחד לסטודנטים שבאו מרקע מוגן.

'זה משהו שהסטודנטים שלנו מעולם לא חוו מחוץ לספר לימוד. הם לוקחים את זה קשה.'

אבל הם גם נוטים להתמיד. ולמי שאינם יכולים, מוטב לגלות זאת עכשיו, כשעוד אפשר לבחור מקצוע אחר, ולא כשייצאו לעולם עם תואר שאינו מתאים להם.

'רבים מהסטודנטים שלנו משתמשים בנו כדי לבחון את החלטתם האקדמית', אומר קון. 'זה טוב. זה הזמן שבו עליהם לבחון את עצמם — ואת העולם.'

קריסטן סמפל, משמאל, עם תלמידי בית הספר היסודי מרטין לותר קינג, והמתנדבת הרפואית סוזן איליס.

קלי נאקאנו, משמאל, ורנה סטאסיו משוחחות עם לילינגטון ג'ונסון ועם נינתה בת החמש שאונה סמית, לפני המרכז הרב־שירותי דייוויד ס. קנינגהם בשדרות וושינגטון.

המתנדב פרזאד מוסא עם 'חברו' ג'ושוע, בן חמש, במקלט מקומי לנשים מוכות.

מנהל JEP ריצ'רד קון עם מנהלת קשרי הקהילה תמרה אנדרסון: 'לא אכפת לי למה הסטודנטים באים, כי ברגע שהם עושים זאת, הם נוטים להתמכר.'

חמישה סטודנטים מתנדבים יוצאי דופן

פרס USC לשירות קהילתי יוצא דופן ניתן בכל שנה לסטודנט מסיים או לארגון סטודנטים שתרמו תרומה משמעותית לקהילה הסובבת את האוניברסיטה. הפרס נוסד מתרומתה של גרייס פורד סלווטורי ומנוהל בידי המשרד לעניינים עירוניים במכללה לספרות, לאמנויות ולמדעים. הסטודנט או הארגון הנבחר מקבלים המחאה על סך אלף דולר ולוח הוקרה אישי; בנוסף, שמם נוסף ללוח קבוע במבואה של אולם גרייס פורד סלווטורי.

הפרס עצמו יוכרז רק לאחר שגיליון זה של Trojan Family יירד לדפוס, אבל חשבנו שתרצו להכיר את המועמדים הסופיים של השנה.

אליזבת סי. לרקו. אליזבת לומדת אנגלית, עבדה רבות בטרוי קאמפ, מחנה הקיץ של USC לילדי בתי ספר מקומיים, ומכהנת זה שנתיים כראשת תחום הסביבה ויחסי החוץ בסנאט הסטודנטים. לצד גיוס וניהול מתנדבים, פיתחה ויישמה מבצעי התרמת דם לצלב האדום באביב ובסתיו, איסוף מזון לחג ההודיה ואיסוף צעצועים 'Toys for Tots', והשיגה חסויות מארגונים בקמפוס ומעסקים חיצוניים.

סטייסי מ. רואו. סטייסי לומדת IDM ואנתרופולוגיה וסייעה בפיתוח רשת דיור המעבר לנשים ולילדים, תוכנית לדוגמה המעניקה עד 18 חודשי דיור לאמהות שעברו התעללות ולילדיהן, עם ייעוץ, פעילות חינוכית ומידה של יציבות. במסגרת עבודתה כתבה הצעות מימון, סייעה לפתוח שני בתים כמקלטים, תכננה טיולים קבוצתיים ואספה ריהוט, בגדים ומכשירי חשמל.

מרקוס יי. מרקוס, הלומד הנדסת חשמל, החל לעבוד לפני ארבע שנים בסניף USC של מיזם ההדרכה האסייתי־אמריקאי, וכיום הוא רכז המיזם. ארגון המתנדבים המנוהל בידי סטודנטים הוא מיזם משותף עם UCLA ואוקסידנטל קולג', ומעניק שיעורי עזר לילדים, בדרך כלל מהגרים חדשים, בצ'יינהטאון במרכז העיר. המדריכים פוגשים את הילדים בשבתות ומלמדים מתמטיקה, קריאה ואנגלית.

ג'וזף רוברט סאואר. ג'ו, סטודנט נוסף להנדסה — הנדסה ביו־רפואית והנדסת חשמל — הדריך תלמידי בית ספר יסודי שהיגרו לאחרונה לארצות הברית; גייס סטודנטים נוספים מ־USC לשיעורי עזר; סייע לצוות הרפואי והסיעודי במרכז הרפואי של קליפורניה ובמרכז סנט ג'ון לבריאות הילד; ועבד כמדריך במחנה לילדים עם מוגבלויות גופניות.

מארק הנרי פורטה. מארק לומד מדע המדינה והתנדב באופן פעיל לאורך כל לימודיו ב־USC. בשנתיים הראשונות העניק שיעורי עזר ולימד קורסים קצרים לילדים בבית הספר מגנוליה סטריט ובבית הספר רחוב 36. בשנתיים האחרונות ניהל את תוכנית Varsity Scouts, אימן תלמידי כיתות ו' וח' בחטיבת הביניים וירג'יל בכדורסל, בפוטבול ובסופטבול, ואז הקים תוכנית דומה בחטיבת הביניים לה קונט, המונה כיום יותר ממאתיים משתתפים.