אייס קיוב הוא רק ׳קצה הקרחון׳ של האנטישמיות בקרב שחורים.
׳תיפטר מהשטן הזה, זה ממש פשוט. תכניס לו כדור ברקה. כי אי אפשר להיות צוות של כושים־לכל־החיים כשיהודי לבן אומר לך מה לעשות׳. זה המסר שמעביר הראפר מלוס אנג׳לס אייס קיוב באלבומו החדש, בעל השם ההולם ׳תעודת פטירה׳. כמה מן השירים גזעניים ואנטישמיים במוצהר, ואחד מהם קורא ממש לרצוח את ג׳רי הלר, מנהלה היהודי של להקתו הקודמת של אייס קיוב, N.W.A., ׳כושים עם גישה׳. אייס קיוב נפרד מן הלהקה בשנה שעברה בנסיבות מרות. ראפ הוא סגנון מוזיקת ריקודים המזוהה ברובו, אף שלא באופן בלעדי, עם שחורים, שבו ׳ראפר׳ מדקלם מילים על רקע מקצב מסונתז. זו אינה הפעם הראשונה שמוזיקאי ראפ מתויג כאנטישמי. לפני שנתיים ספגה להקת פאבליק אנמי ביקורת כשאחד מחבריה, פרופסור גריף, השמיע כמה הצהרות אנטישמיות. מחאותיהם של פעילים לזכויות יהודים הובילו להדחתו של גריף, שלא הביע חרטה, מן הלהקה. כמו פאבליק אנמי, גם אייס קיוב ספג גינוי ממרכז שמעון ויזנטל בלוס אנג׳לס, מכון מחקר לשואה ולאנטישמיות, שקרא לחרם קמעונאי ארצי על התקליט. ׳זו עוד לא מגמה׳, אומר סגן מנהל המרכז הרב אברהם קופר על הראפ האנטישמי, ׳אבל אני מאוד מאוד מודאג. אנחנו צריכים להסתכל על זה לא רק בהקשר של מוזיקה, אלא גם כמשקף את המתחים המתמשכים בין יהודים לשחורים באמריקה׳.
סביר שהקריאה לחרם תיפול על אוזניים ערלות בחנויות התקליטים. אייס קיוב, המכריז על עצמו שהוא ׳הכושי שאתם אוהבים לשנוא׳ ושמוזיקתו מהללת גם אונס ורצח שוטרים, הוא אחד הראפרים הפופולריים ביותר באמריקה וגם כוכב הסרט המצליח ׳החבר׳ה מהשכונה׳ על החיים בגטו השחור של לוס אנג׳לס. בריאיון שנערך לאחרונה בלוס אנג׳לס טיימס הכחיש הראפר בן ה־22 שהוא אנטישמי. לדברי אייס קיוב: ׳זה שאני אומר שהוא, הלר, יהודי לא אומר שאני לא אוהב יהודים או שאני משתמש במילה הזאת במשמעות שלילית. אני לא אוהב אותו, אבל זה לא מפני שהוא יהודי... אני מכבד יהודים. הם מאוחדים באופן שבו הייתי רוצה לראות שחורים מתאחדים׳. לפי סטיב הוכמן, כתב רוק בלוס אנג׳לס טיימס שראיין את הראפר פעמים רבות, ההכחשות של אייס קיוב תמימות במקרה הטוב, וככל הנראה הן ׳הצדקה בדיעבד׳. הוא מייחס את הרטוריקה האנטי־יהודית לכך שאייס קיוב ׳מצא את לואי פרחאן׳, ומציין שהזמר הצטרף לראפרים אחרים, ברנד נוביאן ואקס־קלאן, שהפכו לאוהדי תנועת המוסלמים השחורים הקיצונית ׳אומת האסלאם׳. האירוניה היא שאישים יהודים רבים בתעשיית המוזיקה מעורבים עמוקות בעסקי הראפ, ובראשם איל הרוק ילד הפלא ריק רובין, בן 27, המפיק של פאבליק אנמי, ראן־די־אם־סי והביסטי בויז. מנהלים אלה מגינים על ההיבטים הפוגעניים יותר של הראפ כביטויים כנים של חוויית הגטו השחור, המוגנים בתיקון הראשון לחוקה. אבל מנהל יהודי אחד בחברת תקליטים, שביקש לא להזדהות, מודה שהוא מבולבל מן המחלוקת סביב אייס קיוב. תמיכתו הנלהבת, לאורך כל חייו, בחופש הביטוי, הוא מודה כעת, ׳אולי אינה מותאמת להישרדותו ארוכת הטווח של העם היהודי׳, והוא אינו בטוח שמנהלי חברות תקליטים יהודים הם האנשים המתאימים ביותר ללבן את השלכות האפשרות הזאת. רוב המנהלים שהוא מכיר ׳לא מרגישים מאוימים אישית ממילים כאלה. הם לא חושבים על עצמם כיהודים במיוחד, אז כשמישהו אומר ״תהרגו את היהודים״, הם לא אלה שמדברים עליהם׳. כותב המוזיקה דייוויד סמואלס חריף יותר ביחס לתפקידה של התעשייה. ׳זו תעשייה שלא שמה קצוץ על מוזיקה או על מוסר׳, הוא אומר. ׳אילו היו מוסריים, הם לא היו משווקים חצי מהדברים שהם משווקים. למה שפתאום יהיו מוסריים כשמדובר באנטישמיות? מי יכול לומר שאנטישמיות גרועה מהסתה לאלימות כנופיות בראפ?׳ סמואלס טוען שהמילים האנטישמיות בראפ אינן משקפות כל כך את זעם הרחוב כפי שהן מנצלות אותו לרווח. ׳ברור שזו דרך שטחית וצינית להציג את עצמך כ״איש רחוב״ ואותנטי׳, הוא אומר. ׳אילו הראפרים האלה באמת היו אנטישמים, היינו רוצים לראות אותם מקיימים את אמונותיהם ומפסיקים לעבוד בחברות תקליטים שבבעלות יהודים או להעסיק יחצנים יהודים. קשה לרצות לכבד אותם בתואר אנטישמים. הרבה יותר מפחידה, לדעתי, היא המידה שבה אנטישמיות אמיתית חלחלה לתרבות השחורה באמריקה. מה שאתם רואים משתקף במוזיקה אינו אפילו קצה הקרחון׳.