קריסטן סמפל, משמאל, עם תלמידים מבית הספר היסודי מרטין לותר קינג, והמתנדבת בתחום הרפואה סוזן איליס.
ממגוון סיבות, הפרויקט החינוכי המשותף של USC מגלה שהסטודנטים מגלים עניין מחודש בעזרה לאחרים. מאת שלדון טייטלבאום.
מלחמת הטוטסי רול לא החלה במתקפת פתע או בירייה שנשמעה ברחבי העולם, אלא בתעלול מרושע אך חינוכי שעשתה סטודנטית בת 19, בשנה השנייה ב־USC, לכמה תלמידי כיתה ד׳ בבית ספר לא רחוק מהקמפוס.
שמה של מחרחרת המלחמה קריסטן סמפל, והיא מתנדבת קהילתית שנשלחה לבית הספר היסודי מרטין לותר קינג בלוס אנג׳לס בידי הפרויקט החינוכי המשותף של USC, JEP.
JEP, הפועל במסגרת המכללה למדעי הרוח, האמנויות והמדעים, הוקם ב־1972 כדי לתת לסטודנטים הזדמנות להשתתף בשירות ציבורי ובתוכניות חינוך בקהילה הסמוכה לאוניברסיטה. לדברי ריצ׳רד קון, מנהל הפרויקט זה 12 שנה, בין 600 ל־700 סטודנטים מהמכללה מתנדבים מדי שנה.
סמפל, הלומדת יחסים בינלאומיים, פתחה במלחמתה כהמחשה מעשית בתחום שבחרה. וכשזו הסתיימה, הילדים שהשתתפו בה היו מעט פחות תמימים ומעט חכמים יותר.
״התחלנו״, היא נזכרת, ״בחלוקת 100 מטבעות של סנט לילדים. חילקנו אותם באופן שרירותי, כך שכמה ילדים קיבלו כמה מטבעות ואחרים מעטים מאוד. אבל אמרנו להם שזה בסדר — אחרי הכול, אלה רק סנטים. למעשה, עודדנו אותם לתת אותם לחברים.
״אחרי זמן מה החלו המטבעות להתרכז בידיהם של כמה ילדים. בשלב הזה אמרנו לכולם ששכחנו משהו חשוב: אפשר להחליף את המטבעות בממתקי טוטסי רול.
״ואז התחילו המריבות״.
סמפל וסטודנט נוסף הפרידו בין המתקוטטים והציעו דרך חדשה. הכיתה חולקה לשתי קבוצות: בעלי הרכוש וחסרי הרכוש. שתיהן התבקשו להכין תוכנית לחלוקה מחדש של העושר.
״זה היה מעניין״, אומרת סמפל. ״חסרי הרכוש העלו כמה תוכניות. בעלי הרכוש לא הצליחו לחשוב על אחת. אמרנו לילדים שזה הבסיס למושג ‘אי־שוויון’ ביחסים בינלאומיים: העובדה שלכמה מדינות יש עושר ולאחרות אין״.
במבט ראשון יחסים בינלאומיים עשויים להיראות כתוספת מסורבלת לתוכנית הלימודים של כיתה ד׳. אבל הילדים בבית הספר מרטין לותר קינג בלעו את העניין בהתלהבות, עם מנות נדיבות של טוטסי רול בחינם לתוספת.
סמפל היא אחת מעשרות סטודנטים ב־USC שעבדו עם ילדים בבתי הספר הסמוכים בשכונות המצוקה. והיא אומרת שהפעילות, מעשירה ככל שתהיה לילדים, מעשירה הרבה יותר את המתנדבים.
״השהות עם הילדים האלה שינתה לאנשים את הגישה״, היא אומרת. ״כמה מהאנשים שעבדו איתי אמרו שהנכונות של הילדים ללמוד הדהימה אותם״.
כשקון הגיע לראשונה ל־USC, הוא נזכר, לא היה קשה לשכנע סטודנטים להקדיש כמה שעות בשבוע לשירות הקהילה. ל״מנטליות של חיל השלום״, הוא אומר, עדיין היה קסם מסוים.
״אבל אז הגענו לסוף שנות ה־70 ולתחילת שנות ה־80, והיה קשה. אנשים רצו לדעת מה יוצא להם מזה, והסיפוק לא עזר הרבה לגייס אותם. עכשיו, לעומת זאת, ההתנדבות חזרה לאופנה״.
לדברי טמרה אנדרסון, מנהלת תוכניות הקהילה ב־JEP, הדבר אולי קשור פחות לאלטרואיזם ולאידיאלים נעלים ויותר לכך שכמה תקופות התנדבות בקורות החיים עשויות להביא לקבלה ללימודים מתקדמים או לבית ספר לרפואה. ״אם לא עושים שירות קהילתי״, היא אומרת, ״אפשר לשכוח היום מבית ספר לרפואה״.
חמישה מתנדבי סטודנטים יוצאי דופן
פרס השירות הקהילתי יוצא הדופן של USC מוענק מדי שנה לסטודנט בשנה האחרונה או לארגון סטודנטים שתרמו תרומה משמעותית לקהילה שסביב האוניברסיטה. הפרס ממומן בידי גרייס פורד סלווטורי ומנוהל בידי המשרד לעניינים עירוניים במכללה למדעי הרוח, האמנויות והמדעים. הסטודנט או הארגון הנבחר מקבלים המחאה על סך 1,000 דולר ולוח הוקרה אישי; שמם נוסף גם ללוח קבוע במבואת אולם גרייס פורד סלווטורי. אף שהזוכה בפועל יוכרז רק לאחר שגיליון זה של Trojan Family יירד לדפוס, חשבנו שתרצו להכיר את המועמדים הסופיים השנה.
אליזבת ס׳ לרקו. אליזבת לומדת אנגלית ועבדה רבות בטרוי קאמפ, מחנה הקיץ של USC לילדי בתי ספר מקומיים, וכיהנה שנתיים כיו״ר לענייני סביבה ויחסי חוץ בסנאט הסטודנטים. לצד גיוס וניהול מתנדבים פיתחה והפעילה מבצעי התרמת דם באביב ובסתיו לצלב האדום, איסוף מזון לחג ההודיה ואיסוף צעצועים במסגרת Toys for Tots, והשיגה חסויות מארגונים בקמפוס ומעסקים חיצוניים.
סטייסי מ׳ רואו. סטייסי, הלומדת במסלול IDM ובאנתרופולוגיה, סייעה לפתח את רשת דיור המעבר לנשים ולילדים, תוכנית לדוגמה המעניקה דיור עד 18 חודשים לאימהות שעברו התעללות ולילדיהן, עם ייעוץ, פעילות חינוכית ויציבות מסוימת. בעבודתה כתבה בקשות מימון, סייעה בפתיחת שני בתים כמקלטים, תכננה יציאות קבוצתיות ואספה רהיטים, בגדים ומכשירי חשמל.
מרקוס יי. סטודנט להנדסת חשמל, מרקוס החל לעבוד בסניף USC של פרויקט החונכות האסייתי־אמריקאי לפני ארבע שנים וכעת הוא רכז הפרויקט. ארגון ההתנדבות המנוהל בידי סטודנטים הוא פרויקט משותף עם UCLA ואוקסידנטל קולג׳, החונך ילדים — בדרך כלל מהגרים חדשים — בצ׳יינהטאון שבמרכז העיר. החונכים נפגשים עם הילדים בשבתות ומסייעים להם במתמטיקה, בקריאה ובאנגלית.
ג׳וזף רוברט סאואר. ג׳ו, עוד סטודנט להנדסה — הנדסה ביו־רפואית והנדסת חשמל — חנך תלמידי יסודי שהיגרו לאחרונה לארצות הברית וגייס סטודנטים אחרים לעזור בחונכות; סייע לצוותי הרופאים והאחיות במרכז הרפואי קליפורניה ובמרכז סנט ג׳ון לבריאות הילד; ועבד כמדריך במחנה לילדים עם מוגבלויות גופניות.
מארק הנרי פורטה. מארק לומד מדעי המדינה והיה מתנדב פעיל לאורך כל לימודיו ב־USC. בשנתיים הראשונות חנך ילדים ולימד קורסים קצרים בבתי הספר ברחוב מגנוליה וברחוב 36. בשנתיים האחרונות שימש מנהל תוכנית Varsity Scouts, אימן תלמידי כיתות ו׳ וח׳ בחטיבת הביניים וירג׳יל בכדורסל, בפוטבול ובסופטבול, ואחר כך הקים תוכנית דומה בחטיבת הביניים לה קונט, שבה כיום יותר מ־200 משתתפים.
״לא אכפת לי למה הם באים״, אומר קון. ״וכמה באים בבעיטות ובצרחות כי המרצים שלהם הכניסו התנדבות קהילתית לדרישות הקורס. כי ברגע שהם עושים זאת, הם נוטים להיתפס לזה״.
אבל קון רוצה שיהיה ברור שאינו עושה טוב כמקצוע, ו־JEP אינו עוסק רק במפעלי צדקה. הסוגיה, הוא אומר, היא יכולתה של אוניברסיטה לספק השכלה שיש לה קשר לעולם שמחוץ לה.
״אנחנו נמצאים במיקום הגאוגרפי האידיאלי לאוניברסיטה במאה ה־20״, הוא אומר. ״והתפקיד שלנו הוא להכשיר אנשי מקצוע שיעבדו בעיקר בערים — אחרי הכול, זה אינו מוסד חקלאי.
״הסטודנטים שלנו צריכים ללמוד על הבעיות האמיתיות של שכונות המצוקה ולתקשר בין תרבויות. והמעבדה שבה יוכלו לעשות זאת נמצאת ממש כאן. כל שעליהם לעשות הוא לחצות את הרחוב כדי לבנות גשר בין התיאוריות שלמדו למציאות שיפגשו.
״לכן אנחנו רואים בעצמנו פרויקט חינוכי. אנחנו לוקחים סטודנטים שלא נחשפו לקהילות אחרות — מקופחים תרבותית, אם תרצו — ושולחים אותם ללמוד על אמריקה העכשווית״.
״מתנדבת״ יכולה באותה מידה להיות שמה האמצעי של הסטודנטית בשנה השנייה סוזן איליס. איליס, הלומדת כימיה ומקווה ללמוד רפואה, עובדת כיועצת מגורים בטרוי הול ונרשמה לעבודה כמדריכת מחנה קיץ. אבל לפני שיכלה לפרוש לשלווה הכפרית, נדרשה לעשרה שבועות של ימי ראשון בבוקר בחברת גופות.
״אני רוצה להיות רופאה משפטית״, היא מסבירה. ואכן, ״קווינסי״ הייתה תוכנית הטלוויזיה האהובה עליה.
קלי נקאנו, משמאל, ורנה סטסיו משוחחות עם לילינגטון ג׳ונסון ועם נינתה בת החמש, שונה סמית, לפני המרכז הרב־שירותי על שם דייוויד ס׳ קנינגהם בשדרות וושינגטון.
״אף פעם לא החמצתי אותה״, היא אומרת.
היא קפצה על ההזדמנות לעזור במשרד חוקר מקרי המוות במרכז הרפואי של מחוז לוס אנג׳לס ו־USC.
בתחילת הסמסטר השתתפה איליס, בת 20, במפגש היכרות. המטרה, היא אומרת, הייתה להתרגל למראה גופות.
איליס ומתנדבת נוספת בילו חלק גדול מהשעה הראשונה בחדר המתים בהצצה מבין אצבעותיהן. על אלונקה אחת, סיפרה, שכב גבר בשנות ה־40 שמת מהתקף לב. גבר שני היה חסר בית שגופו הרוס. שלישי, בשנות העשרה לחייו, התאבד. מחצית ראשו נקטעה בירייה.
״זה היה מוזר״, אמרה לי. ״הייתי מסתכלת ואז מסיטה את המבט. בסוף לא הצלחתי להפסיק להסתכל. גיליתי שאני ממש מתעניינת״.
לא, היא אינה חושבת שהיא חולנית. היא נמשכת להיבטים הקרימינולוגיים של הרפואה המשפטית. ולמען האמת, לדבריה, התמודדות עם המתים הרבה פחות מסובכת מן הייסורים הרגשיים שבטיפול באדם שאולי סובל ממחלה קטלנית.
אנדרסון מציינת שתוכנית מתנדבי הבריאות של JEP, ששלחה את איליס לעולם, נשארת אחת הפופולריות ביותר.
היא נוסדה, לדבריה, לפני שנתיים בידי דניאל פוטר, סטודנט למסלול קדם־רפואה שהתנדב כעוזר קליני במרפאת סנט ג׳ון בשדרות אדמס. פוטר יצא מהחוויה משוכנע שזה בדיוק מה שהרופא היה ממליץ.
לבסוף פיתח פוטר תוכנית לחבריו למסלול, שהתרחבה למתן שירותים למרכז הרפואי LAC/USC, לקרן לילדים עם שיתוק, לבית החולים הכללי מרטין לותר קינג הבן ולבית הספר הרפואי הייעודי דרו. פוטר, שסיים את לימודיו ביוני שעבר, זכה על מאמציו בפרס השירות הקהילתי יוצא הדופן של המכללה.
המתנדב פרזאד מוסה עם ״חברו״ ג׳ושוע, בן חמש, במקלט מקומי לנשים מוכות.
תוכנית נוספת שאנדרסון אומרת שמשכה מתנדבים רבים עוסקת בילדי אימהות השוהות במקלט סמוך לנשים מוכות.
״במקלט יש בית ספר יסודי״, מסבירה אנדרסון, ״והסטודנטים שלנו, רובם בפסיכולוגיה, בסוציולוגיה ובתקשורת, מאמצים את מי שאנחנו מכנים ‘חברים קטנים’״.
התמודדות עם כמה מהבעיות שהילדים האלה חווים, מסבירה אנדרסון, קשה לעיתים קרובות, במיוחד לסטודנטים שבאו מרקע מוגן.
״זה משהו שהסטודנטים שלנו מעולם לא חוו מחוץ לספר לימוד. הם לוקחים את זה קשה״.
אבל הם גם נוטים להתמיד. ולמי שאינם מסוגלים, עדיף לגלות זאת עכשיו, כשאפשר לבחור מקצוע אחר, ולא כשיצאו לעולם עם תואר שאינו מתאים להם.
״רבים מהסטודנטים שלנו נעזרים בנו כדי לבחון את המחויבות האקדמית שלהם״, אומר קון. ״זה טוב. זה הזמן שבו הם צריכים לבחון את עצמם — ואת העולם״.
מנהל JEP ריצ׳רד קון עם מנהלת קשרי הקהילה טמרה אנדרסון: ״לא אכפת לי למה הסטודנטים באים, כי ברגע שהם באים, הם נוטים להיתפס לזה״.