מועמד לאוסקר בתחום המדע הבדיוני
הבמאי ג׳ונתן היפ הפך את סיפורו של ריצ׳רד לופוף ליצירת מופת זעירה של הז׳אנר.
מאת שלדון טייטלבאום
ג׳ונתן היפ, אחד מ־19 המועמדים הסופיים שהתחרו על הזכות לביים סרט קטן בעל השפעה גדולה בהוליווד, קיבל כמה עמודים של דיאלוג אקראי וכמעט חסר פשר, ללא שמות דמויות או כותרות סצנות. נאמר לו שאסור לשכתב דבר; הוא קיבל מצלמת וידאו והתבקש לשוב בסוף היום עם חומר מצולם וערוך.
״אלה היו משפטים כמו ‘מה אתה עושה?’, ‘תן לי את זה!’, ‘אוי, לא!’, ‘פתח את הדלת’ ו‘מה יש שם בחוץ?’״, נזכר הקולנוען בן ה־32. ״זה לא היה הגיוני בכלל״. הפתרון של היפ? ״מיקמתי את זה בבית חולים לחולי נפש״.
בתמונה: היפ מביים את סמית במעגל התנועה הפותח וחותם את סיפור לולאת הזמן הטרגי שבסרטו הקצר, שאורכו 30 דקות.
בתמונה: קורטווד סמית, הנבל הבלתי נשכח מ״רובוקופ״, מפגין רבגוניות מדהימה בגילומו הנוגע ללב של מיירון קאסלמן, איש קטן ושקט הלכוד בשגרת חייו הבנאלית.
התחבולה הצליחה. היפ היה לאחד משישה קולנוענים בראשית דרכם שהוזמנו בידי ״פרויקט דיסקברי״ היוקרתי לביים סרט בן חצי שעה, שיוקרן בפני אותו קהל של מפיקים, במאים וסוכנים המחפש כישרונות בבתי הספר הגדולים לקולנוע ובפסטיבלים.
תרומתו של היפ הייתה סרט מדע בדיוני מרתק בשם ״12:01 בצהריים״, המבוסס על סיפור קצר מאת הסופר ומגיש תוכנית האירוח ריצ׳רד לופוף, תושב סן פרנסיסקו. הסרט שודר בסתיו שעבר בערוץ הכבלים שואוטיים. קורטווד סמית מ״רובוקופ״ מגלם טיפוס חלש וחסר מזל, שנגזר עליו לחיות שוב ושוב את אותה שעה בחייו בגלל תקלה ברצף הזמן והמרחב המכונה ״קפיצת זמן״. ״12:01 בצהריים״ זכה לשבחים נרחבים מן המבקרים, ופתח בפני היפ את מערות הוליווד שעד אז לא ניתן היה לחדור אליהן, כאילו היה מעין עלי באבא בן זמננו.
תוכנית דיסקברי הוקמה לפני שלוש שנים בידי ראש אולפני קולומביה לשעבר, דייוויד פטנאם, יחד עם שותפיו ג׳ונתן סנגר וג׳אנה סו ממל. מטרתה הייתה להעניק לאנשים שכבר עובדים בתעשיית הקולנוע הזדמנות להתנסות בבימוי, מתוך הנחה שבתנאים רגילים רק מעטים עד כדי תסכול מבין האנשים הראויים לכך יזכו אי פעם בהזדמנות כזאת.
מדי שנה, לאחר תהליך בחירה קפדני, מקבלת קבוצה קטנה של קולנוענים מתחילים את שירותיהם של אנשי הפקה ושחקנים הוליוודיים מהשורה הראשונה, שהסכימו לתרום את עבודתם במסגרת חילופי שירותים. יש המעריכים את שוויה של העבודה הזאת במיליון דולר. כדי ליצור את סרטיהם הקצרים, שאיכותם בכל יתר המובנים כאיכות סרט עלילתי באורך מלא, מקבלים היוצרים גם תקציב ממשי של כ־35,000 דולר. הוא נועד לכסות את שכרם של אנשי צוות שלא בהכרח יפיקו תועלת מעצם ההשתתפות בפרויקט, וכן מזון וכיבוד לצוות, קייטרינג והוצאות ישירות אחרות.
היפ, יליד גריניץ׳ שבקונטיקט, כבר עבר את מסלול לימודי הקולנוע באיתקה קולג׳ שבמדינת ניו יורק. למעשה, סרט הגמר שלו השיג לו עסקה עם המפיק העצמאי דייוויד פיקר, ששכר את ג׳ואל ואיתן כהן, יוצרי ״צומת מילר״, לכתוב מותחן על פי רעיון של היפ: משפחה המסתירה רוצח, שרק אחד הילדים יודע את זהותו. הפרויקט הוצג לאולפני וורנר, שם הזמין מארק רוזנברג את היפ ואת שותפו פיליפ מורטון לפתח את הסרט ולבסוף גם לביים אותו. רוזנברג לקח לבסוף את הפרויקט למיראז׳ פרודקשנס, חברה שהקים עם הבמאי סידני פולאק. היפ ומורטון ערכו שכתוב נוסף, אבל הפרויקט מעולם לא הבשיל ממש. עם זאת, היפ ציין שבעקבות הצלחת ״12:01 בצהריים״ וורנר שבה ובוחנת אותו.
בתמונה: היפ מביים את לורה הרינגטון בתפקיד הצעירה היפה שסמית משתוקק לגשת אליה.
במהלך שהותו בגיהינום של שלב הפיתוח פנה היפ לפרויקט דיסקברי בניסיון לקבל עבודת בימוי. בפעם הראשונה נדחה; בפעם השנייה חזר עם תסריט המבוסס על סיפור של ריצ׳רד לופוף שקרא בגיל 14, בגיליון של The Magazine of Fantasy & Science Fiction מראשית שנות השבעים. היפ קיבל את רשותו של לופוף לעבד את הסיפור לתסריט, והבהיר שאם ייבחר, פרויקט דיסקברי ירכוש את הזכויות המשפטיות בסיפור. לופוף הסכים בשמחה.
כאשר ועדת דיסקברי ביקשה ממנו לתאר את גישתו לסיפור, הציג אותו היפ כסיפור מדע בדיוני פשוט וישיר, שאין בו הרבה התפתחות מורכבת של דמויות: סיוט שבו מיירון קאסלמן, איש שקט, נטול מודעות עצמית וכבול לשגרה, נלכד פשוטו כמשמעו בבנאליות של חייו. הסרט נפתח ב־12:01 בצהריים, כאשר קאסלמן מוקף בתנועת מכוניות ברחוב בדרכו לפארק לאכול ארוחת צהריים. כעבור שעה הוא מוצא את עצמו שוב בנקודת ההתחלה, בשעה 12:01, מוכן לחזור בלי סוף על אותה שעה בלולאה שרק הוא מודע לה.
״קפיצת הזמן מאפשרת לו להבין איך הוא חי״, אמר היפ. ״בכל פעם שהוא שב ומתגבש בהצלחה במעגל התנועה, ניתנת לו הזדמנות להבין על עצמו עוד קצת. בסוף הוא סוף סוף עושה מעשה. כמובן, בשלב הזה כבר מאוחר מדי״.
היפ אמר שקורטווד סמית הסכים לגלם את קאסלמן משום שהתפקיד העניק לו הזדמנות לחרוג מדמויות הנבלים שגילם לעיתים כה קרובות. ״קורטווד ואני דיברנו הרבה על הדמות״, נזכר היפ. ״קאסלמן היה אדם חסר תשוקה. הוא מעולם לא יצר מערכת יחסים טובה עם אישה. הוא היה שקוע מאוד בהתבוננות פנימה, צופה מן הצד יותר מאשר משתתף״.
בתמונה: היפ מביים את סמית בפארק לאפאייט, כשהוא חי את אותה שעה בפעם הארבעים. הגישה הזאת למדע בדיוני, המבוססת על אמצעים טכנולוגיים פשוטים, זיכתה את היפ במועמדות לאוסקר בקטגוריית הסרט הקצר הטוב ביותר.
״תוכנית דיסקברי, ארגון ללא מטרות רווח המוקדש לפיתוח כישרונות חדשים בבימוי, העמידה לרשות היפ שפע של אנשי הפקה ושחקנים הוליוודיים מהשורה הראשונה, שאת שווי עבודתם יש המעריכים במיליון דולר״.
״לא רציתי שהאיש יהיה חנון, מישהו כפוף ומובס. אבל הוא צריך לחשוב שהוא אדם מגובש ומסודר, כשבעצם הוא איננו כזה. הוא עבר את הקפיצה הזאת אולי ארבעים פעם, אבל היא עדיין לא עוררה אותו מספיק כדי לגרום לו לכעוס״.
התסריט של היפ נבחר ביולי 1989, אבל ההפקה נועדה להתחיל רק בנובמבר. היפ ניצל היטב את הזמן והזמין שכתוב מן התסריטאי ההוליוודי הידוע סטיבן טולקין, שכתב גם את ״קפטן אמריקה״, שטרם יצא לאקרנים. ״היה לי חזון של מה שרציתי״, נזכר היפ, ״אבל הרגשתי שאני מוגבל מעט ביכולת לממש אותו. התסריט שלי לא ביסס די הצורך את הרעיון שקפיצת הזמן היא מטפורה לחייו של מיירון ולמודעות הרגשית המתפתחת שלו. חשבתי שתסריטאי אחר יוכל להעמיק את הסיפור ולהעשיר אותו״.
אחד השינויים המעניינים יותר בעלילה נגע לאופן שבו קאסלמן מוצא לבסוף, לכאורה, את מותו. בסיפורו של לופוף הדמות מתה בסיום מהתקף לב קטלני, אך גם הוא אינו מעניק לה את ההפוגה המיוחלת מן הדילוג האינסופי בזמן. ג׳ונתן סנגר הציע להיפ שהדמות תירה בעצמה. ״הוא חשב שהקהל עשוי לעודד אותו, ולו רק כדי לזכות במעט הקלה״, אמר היפ. ״זה התאים יפה מאוד לרעיון שלי: אדם שאינו פועל מתחיל לפעול״.
שלב ההכנות להפקה החל בתחילת אוקטובר 1989. אתרי צילום נמצאו באזור לוס אנג׳לס רבתי, בעיקר במרכז העיר ליד מלון בונאוונצ׳ר, בפארק לאפאייט ובמתקן למחזור וטיהור בעמק. חלק גדול מן הזמן הזה הוקדש לפיתוח האפקט המיוחד היחיד בסרט — קפיצת הזמן. ״רציתי שהקפיצה תהיה כמעט לידה מחדש״, אמר היפ. ״בכל פעם שמיירון עובר אותה הוא נשאב לתוך החשכה, ואז נורה החוצה דרך אור לבן וצבעים וצץ ברחוב. רציתי שזה יהיה אלים, מתפרץ ומטלטל״.
תחילה דמיין היפ משהו הדומה לחוויה המתוארת בסדרת הטלוויזיה ״זינוק לאתמול״. אבל זה היה עולה הון, וחברת R. & B. מעמק סן פרננדו, שהסכימה לבצע את האפקטים, עבדה ללא תמורה. ובכל זאת, בגבולות הסביר, החברה לא חסכה. היא פיתחה אפקט שהתבסס על מסנני תאורה בצבעים שונים והצריך חמישה מעברי צילום, שכל אחד מהם נמשך שמונה שעות. היפ היה מאושר מן התוצאה.
היפ צילם את הסרט בשישה ימים בנובמבר 1989, ברובם לפי לוח הזמנים ובמסגרת התקציב. לדבריו, האתגר הקשה ביותר היה בימוי הסצנות החוזרות בפארק לאפאייט, שצולמו מנקודות מבט שונות ובהשתתפות שחקנים שרובם חסרי הכשרה. ההקרנות האחרונות במסלול הפסטיבלים כללו הקרנה בפסטיבל הקולנוע האמריקאי בפארק סיטי שביוטה בינואר האחרון.
ייתכן שההפתעה הגדולה ביותר של היפ הייתה קבלת הפנים לסרטו הקטן, ובכלל זה מועמדות לאוסקר בקטגוריית הסרט הקצר העלילתי הטוב ביותר. בתחילה חשש היפ שסרטו מעט איטי, בעיקר במחצית הראשונה, שבה כמעט דבר אינו קורה מלבד ארוחת צהריים של קאסלמן עם צעירה יפה, שלורה הרינגטון מגלמת בחום, ושאליה הוא משתוקק זה זמן רב לגשת למרות ביישנותו.
הקהל לא הסכים. למעשה, בהקרנה אחת, לאחר שקאסלמן ירה בעצמו באומץ ופוצץ את מוחו, רק כדי להופיע כעבור שניות שוב במעגל התנועה שלו, חי ומיואש, הקהל מחא כפיים. ״אני מניח שהם הרגישו שזאת הדרך הנכונה לסיים״, אמר היפ.