האיום הגובר של קבוצות השנאה הפשיסטיות בגרמניה מתואר בסרט הטלוויזיה החדש ״המסתנן״.
שוטר ישראלי לשעבר, המתחזה לנאו־נאצי אמריקאי, מצליח לחדור לקבוצות שנאה פשיסטיות בגרמניה, ומגלה ראיות חדשות המוכיחות שהן גדולות ומקושרות יותר משסברו.
זה נשמע כמו עלילה של רומן מאת רוברט לדלום, אבל זהו הסיפור האמיתי שירון סבוראי תיעד בספרו מ־1994, ״בצלו של היטלר״ (דאבלדיי). עיבוד טלוויזיוני מטלטל לסיפורו, ששמו שונה ל״המסתנן״, הוקרן לראשונה בצפון אמריקה בערוץ הכבלים HBO ב־24 ביוני וישודר שוב לאורך יולי. הן הספר והן הדוקודרמה מספרים על חדירתו של סבוראי, בלש לשעבר במשטרת ישראל, מטעם מרכז שמעון ויזנטל בלוס אנג׳לס, לקבוצות נאו־נאציות ולארגוני שנאה ברפובליקה הגרמנית המאוחדת.
ב״המסתנן״ מככב אוליבר פלאט, שחקן צעיר ועגלגל (״שלושת המוסקטרים״), בתפקיד סבוראי; הקומיקאי אלן קינג מגלם את מנהל מרכז ויזנטל, הרב מרווין הייר; ופיטר ריגרט (״אהבה ממבט שלישי״) מגלם את סגנו הספקן והמלומד של הייר, הרב אברהם קופר. הבמאי הבריטי ג׳ון מקנזי (״יום שישי הטוב הארוך״) ביים אותו במיומנות ניכרת.
סבוראי נתקל לראשונה בנאו־נאצים בגרמניה ב־1992, כשהתחזה לעיתונאי אוסטרלי שחקר סיפור על מטמון יהלומים שהסתירו חיילים אמריקאים בגרמניה בסוף מלחמת העולם השנייה. מסוקרן ומוטרד מהדור החדש הזה של פשיסטים, ביקש ממרכז ויזנטל לתמוך בניסיונו לחדור לארגוני הימין הקיצוני.
בהתחזותו לנאו־נאצי אמריקאי בעל גישה למימון, שתה הישראלי החסון לשוכרה והתקוטט במשך כמה חודשים עם גלוחי ראש אלימים במיוחד, זכה באמונם ונעזר בהם כדי להגיע לשורות תומכיהם הפוליטיים, הלגיטימיים לכאורה, במפלגות הימין הרפובליקנים ו־NPD. סבוראי הביא את הראיות המוצקות הראשונות לכך שקבוצות השנאה בגרמניה גדולות ומבוססות הרבה יותר מכפי שהרפובליקה הפדרלית הודתה עד אז. בעוד שהמודיעין הגרמני טען שבקבוצות יש פחות מ־1,000 חברי גרעין קשיח, סבוראי ראה רשימות חברים שהעמידו את מספר הפעילים מהשורה על כ־6,000. הוא גם תיעד כיצד השתמשו הקבוצות באינטרנט כדי לעקוף חוקים גרמניים האוסרים ייבוא תעמולה פשיסטית, וליצור קשר עם מכחישי שואה וארגוני שנאה בצפון אמריקה.
במאי 1993 הציגו סבוראי, הייר וקופר את ראיותיהם בפני ועדת המשנה לארגונים בינלאומיים ולזכויות אדם של ועדת החוץ בבית הנבחרים האמריקאי. בתגובה לפרסום הלא רצוי, ביקשה מהם ממשלת בון באי־רצון להופיע בפני ועדה מיוחדת שכינס משרד הפנים הגרמני, והיא הגיבה באדישות לממצאיו של סבוראי.
ייתכן שגרמניה הייתה איטית כקרחון בהכרה בבעיית הנאו־נאצים שלה, אבל הוליווד ראתה בשליחותו של סבוראי סיפור. המפיקה הניו־יורקית פרנסין לפרק, זוכת כמה פרסי אמי על ״מיס רוז וייט״, עיבוד של Hallmark Hall of Fame למחזה ״א שיינע מיידל״ מאת ברברה לבו, שמעה מעיתונאי על מעלליו של סבוראי ופגשה אותו בלוס אנג׳לס.
נדהמת מסיפורו, קישרה אותו לסוכן, התקשרה ל־HBO ואמרה להם ״לפנות את הסיפון!״ בתוך שבוע כבר היה לסבוראי הסכם להפקת סרט. חברת הכבלים, בהתאם לעניין בנושאים יהודיים שעליו הצהיר בפומבי נשיאה מייקל פוקס, הפיקה בשנים האחרונות כמה סרטים העוסקים בשואה, ובהם ״סיפורו של שמעון ויזנטל״ ו״ארץ אבות״ — עיבוד קולנועי לרומן ההיסטוריה החלופית של ריצ׳רד האריס, המניח ניצחון גרמני במלחמת העולם השנייה. לציון יום הזיכרון לשואה במאי שידרה החברה את ״ניצולה אחת זוכרת״, סיפורה המרגש של אישה פולנייה ששרדה צעדת מוות בת שלושה חודשים לצ׳כוסלובקיה.
״בעיניי״, אומרת לפרק, ״הדבר החשוב ביותר היה להפיץ את המידע, את הסיפור ואת המסר מהר ככל האפשר — ולעשות זאת עם אנשים שלא ישנו אותם״.
לפרק העבירה את ההפקה להמבורג, שם מצאה ״כמה שכונות שמאלניות״ שבהן האמינה שתוכל לביים קטטות רחוב ומהומות על המדרכות בלי להזמין את הדבר האמיתי. העיתונות הגרמנית והאירופית הבחינה בכך מיד, ורוב תשומת הלב הייתה שלילית. כך גם השכונה: תושביה, רבים מהם אותם טורקים שספגו בסרט את עיקר זעמם של הנאו־נאצים, לא שמחו על הפלישה של קטטות גלוחי ראש מבוימות לרחובותיהם.
התסריט של רוברט אברך וגאי אנדרוז נוטל לעצמו כמה חירויות ביחס לסיפורו של סבוראי, בעיקר באמצעות קיצורו ושילוב של כמה דמויות ואירועים. זה זניח יחסית למה שנעשה בספר עצמו, שסבוראי כתב עם ניק טיילור. כתב היד המקורי, בן 750 העמודים, קוצר ל־250 לקראת הפרסום. מלכתחילה הבינו לפרק ומקנזי שמשחק חופשי מדי בעובדות יפגע באמינותם.
כדי להבטיח שזה לא יקרה, התייעצו היוצרים עם מרכז ויזנטל לשם שמירה על האותנטיות. ריגרט בילה יום עם קופר, ואפילו חבש בסרט אחת מכיפותיו של הרב. אבל התיאור מלא היראה המוגזמת של הרב מרווין הייר היה אותנטי יותר אילו אלן קינג היה מגלם אותו כאלן קינג — בן הלואר איסט סייד, בעל לשון חלקה וחוש הומור זריז — ולא כרב סטריאוטיפי בזקן ובכובע לבד.
HBO בוחנת את האפשרות להקרין את ״המסתנן״ בגרמניה ובישראל, בטלוויזיה או בבתי הקולנוע. בינתיים מצביעה לפרק על הישג קטן אחד. ״אני לא יודעת איזו השפעה תהיה לזה״, היא אומרת. ״אבל רוב הצוות שלנו היה אנגלי; כל סצנות הפנים צולמו בלונדון. הסרט נעשה אישי עבורם, והם התחילו להסתכל סביב בשכונות שלהם. נדמה לי שהרגישו שהם עובדים על משהו עמוק״.